הבאת ביכורים - הודאה על הארץ - חלק א'

הבאת ביכורים - הודאה על הארץ  - חלק א'

מקובל להסביר את תעודתה ומטרתה של מצות ביכורים כביטוי להכרת הטוב, דהיינו: להביע תודה לה' על היבולים הטובים והמבורכים, שהוא מעניק לעמו, היושב בארצו הטובה ועל אדמתו המבורכת.

הרב ד"ר מאיר גרוזמן | ביכורי הארץ

ראשי פרקים

א. הודאה לה' על הפירות

ב. הודאה לה' על הארץ  

* * *

א. הודאה לה' על הפירות

מקובל להסביר את תעודתה ומטרתה של מצות ביכורים כביטוי להכרת הטוב, דהיינו: להביע תודה לה' על היבולים הטובים והמבורכים, שהוא מעניק לעמו, היושב בארצו הטובה ועל אדמתו המבורכת. טעם זה, כאמור, ידוע, מקובל ונפוץ, והוגי הדעות כמו פרשני התורה עמדו על כך בחיבוריהם. כך כותב בעל ספר החינוך במצוה צא: 

ונזכור ונדע כי מאתו ברוך הוא יגיעו לנו כל הברכות בעולם, על כן נצטוינו להביא למשרתי ביתו ראשית הפרי המתבשל באילנות ומתוך הזכירה וקבלת מלכותו והודאתנו לפניו, כי הפירות ויתר כל הטובה מאתו יבואו, נהיה ראויים לברכה ויתברכו פרותינו" 174. 

לאמור: יש להודות לה' על הפירות שנתן ואגב כך לדעת, כי כל הטובה ניתנת ממנו. ובדרך זו הלכו פרשנים רבים, ובהם הרב יצחק אברבנאל, הכותב בדברים כו, א: 

כי ה' אלוקיך נותן לך ממה שתביא אל תוך ביתך לאכול לשבעה... מאותו פרי עצמו תביא לפניו כיון שהוא נתנו לך... ואחרי שלה' הארץ ומלואה והוא בעל השדה והוא נותן התבואה והפרי גם כן, הנה ראוי היה שתהיה כל התבואה או רובה שלו, כי הוא בעל השדה והוא נתן זרע לזרוע ואנחנו עבדיו וצאן מרעיתו, הוא עשה ולא אנחנו, ולכן היה ראוי שיטול כלו, אבל עם כל זה איננו חפץ כי אם בדבר מועט מהראשון שיבוכר ויהיה לה'.

ואכן, הלכות אחדות מהלכות ביכורים יכולות להצביע כי הן ניזונות מרעיון זה. ההלכה האומרת, כי אין להביא ביכורים "מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר" (משנה ביכורים א, ג) אומרת בעצם, כי אין להביא מן הפירות הפחותים והזולים, הגרועים והפגומים. כי כאשר מבקשים להודות לה' על טובו ועל ידו המלאה הפתוחה והגדושה - יש להציג פירות משובחים ומייצגים 175.

זו גם אחת משלש סיבות, על שום מה אין להביא ביכורים לאחר חג החנוכה 176, מפני שהפירות שמתבכרים לאחר חנוכה אינם אלא פסולת והתורה אמרה, "מראשית" 177. כי, כאמור, כשבאים להודות על היבולים, יש להציגם נאים, ראויים וטריים.

במשנה (ביכורים ג ,ט) נאמר שיש לעטר את הביכורים בפירות נוספים 178, כלומר להוסיף לטנא "פירות נאים ומשובחים" (לשון הברטנורא), מסייעת אף היא לרעיון זה, שמביאי הביכורים מתכוונים לשבח את ה' על יבוליו הטובים והיפים, ומן התעודה ההיסטורית המספרת, כי "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב" (משנה שם , ח) יש ללמוד, שמעלי הביכורים בקשו לייפות ייפוי נוסף את תשורתם כדי להביע בהבלטה מיוחדת את תודתם לה' על הפירות שניתנו להם. זאת ועוד: אפשר שדעת רבי מאיר, הסבור שאף הלוקח פירות מן השוק חייב להביא ביכורים (בבא בתרא פא ע"א), ניזונת מרעיון זה, ולפיכך כל פרי שמקורו באדמת ארץ ישראל מחייב את בעליו - גם אם הוא לוקח בלבד - להפריש ביכורים ולהעלותם לה' 179.

ברם, לשיטה זו יש מקום לשאול לטיבה של הקריאה "ארמי אובד אבי", שאותה חייב מביא הביכורים לקרוא. בין אם נאמר שהמילים מתייחסות לאברהם 180, ובין אם נאמר - ליעקב 181, לא ברור מה מקום למשפט זה ומה מקום לסיפור הבא אחריו - על אודות ירידת בני ישראל למצרים, שהייתם שם, סבלם ויציאתם מבית עבדים זה. כלום לא היה עדיף, שמביא הביכורים יקרא פסוקים בהם פרטים על עבודת החקלאי בשדה, על איסוף היבולים ועל שביעות רצונו מברכת ה'? האם הפסוקים, למשל, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו, הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו" - אינם תואמים את מעמד הבאת הביכורים יותר מאשר האיזכורים על סיבלם של אבות האומה בארם ושל בני ישראל במצרים?

אף לשיטת הרמב"ם הסבור, שמצות ביכורים היא חלק מקבוצת מצוות (כמו נטע רבעי, תרומה, חלה, ביכורים וראשית הגז) שאפיונן "כל הראשיות לה'", ונועדו "להשריש מידת הנדיבות ותמעט התאותנות באכילה וברכישה" (מורה נבוכים ג, לט), יש מקום לשאול: מה הקשר בין "ארמי אובד אבי" וסיפור בני ישראל במצרים למידת הנדיבות והמעטת התאווה? הרמב"ם עצמו הכיר, ככל הנראה, בקושי זה והציג את דעתו כך: 

אבל מקרא ביכורים יש בו גם מידת הענוה, כי הוא שלוקח הסל על כתפיו, ויש בו ההכרה בחסדי ה' ובעמו, שידע האדם כי מן העבודה שיזכור ימי מצוקתו בזמן שירוח לו, וענין זה מודגש בתורה הרבה, וזכרת כי עבד היית וגו', לפי שיש לחוש מן המדות הידועות לכל מי שנתחנך בעושר, כלומר הבעיטה והגאוה והזנחת ההשקפות האמתיות, פן תאכל ושבעת ובתים וגו', ואמר וישמן ישורון ויבעט וגו', ומחמת חשש זה צוה במקרא בכורים בכל שנה לפניו יתעלה ובמקום שכינתו. וכן כבר ידעת הדגשת התורה לזכור תמיד המכות אשר באו על המצרים, למען תזכור את יום צאתך וגו', ואמר ולמען תספר באזני בנך וגו', וראוי הוא דבר זה לכך, מפני שהן ההגדרות המאמתות נכונות הנבואה והגמול והעונש, וכל מצוה המביאה לזכירת אחד מן הניסים או להשרשת אותה השעה כבר נודעה תועלת אותה המצוה.

אף בעל ספר החינוך במצוה תרו הכיר בקושי זה והציע: "ויספרו חסדיו יתברך עלינו ועל כל עם ישראל דרך כלל, ועל כן מתחיל בענין יעקב אבינו שחלצו הא-ל מיד לבן וענין עבודת המצריים בנו והצילנו הוא ברוך הוא מידם". ובאשר לקשר עם הבאת הפרי הוא אומר: "לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו, על כן בהיטיב אליו השם ברוך הוא ובברכו אותו ואת אדמתו לעשות פירות וזכה להביאם לבית אלוקינו, ראוי לו לעורר לבבו בדברי פיהו ולחשוב כי הכל הגיע אליו מאת אדון העולם".

גם רבינו בחיי בדברים כו, ה סבור, שבעת שמחה יש לזכור את העבר העגום והשפל: "והכוונה במליצת הפרשה הזאת שיתחייב האדם לתת אל לבו בזמן מעלתו ושלותו בזמן הירידה והשפלות שהיה לו, וכן אמר קהלת 'ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה', באורו: ביום טובה ראה ביום רעה, וזה כדי שיתבונן ביתרון שיש לו ואז יודה על זה לשם יתעלה הטוב והמטיב לו".

לדעת פרשנים אלה אכן אין כל קשר בין איזכור "ארמי אובד אבי" וסיפור העבדות במצרים להבאת הביכורים. האיזכור נועד להעלות בימי שמחה את ימי היגון. והמטרה, כמובן, חינוכית: חובה על האדם, לצורך חיזוק האמונה והעמקת מידת הכרת הטוב, להזכיר בעת שמחה את ימי הרעה שחלפו.

ב. הודאה לה' על הארץ  

ברם, עיון חוזר בפרשת ביכורים יצביע על הבנה אחרת, נוספת, בתוכנה, במהותה ובמטרתה של מצוה זו. עיון זה יוביל למסקנה כי מטרת הבאת הביכורים איננה רק להודות לה' על הפירות הטובים שנתן לנו, אלא ובעיקר על שנתן לנו ארץ ועל שהביא אותנו אליה. להודות לה' על שאנו נמצאים בתוכה, חיים בה, עובדים את אדמתה ונהנים מפירותיה.

כבר בתחילת הפרשה נאמר פסוק, שאין כדוגמתו אף לא באחת מן המצוות התלויות בארץ. במצות שמיטה נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה, ב). במצות חלה נאמר: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (במדבר טו, יח). במצות ערלה נאמר סתם: "כי תבואו אל הארץ" (ויקרא יט, כג). אך במצות ביכורים נאמר: "כי תבואו אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירישתה וישבת בה" (דברים כו, א). מודגשת כאן ביאת הארץ, נתינתה לעם ישראל, הנחלתה, הורשתה והישיבה בה. אומנם, בפרשת "המלכת מלך" נאמר משפט דומה: "כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך וירישתה וישבת בה" (שם יז, יד) - אך חסרה בה מילה משמעותית אחת: "נחלה", ומכאן, שמטרת מצות הביכורים קשורה קשר אמיץ בירושת הארץ ובקבלתה כנחלה.

המילים "ארץ", "נתינה", "ביאה" ו"שבועת ה'" חוזרות בפרשה זו פעמים אחדות: "אשר תביא מארצך"; "אשר ה' אלוקיך נותן לך"; "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו"; "אשר נתת לי" וכדומה. בכך הן משמשות כמילים מנחות בפרשה ואומרות, כי מצות ביכורים - אף שהיא תלויה בהבאת פירות למקדש, ואף שהיא גורמת, שיתברכו פירות האילן 182 אין היא מביעה תודה אך ורק על היבולים החקלאיים, אלא גם, ואולי בעיקר, על הארץ הטובה אשר נשבע ה' לאבותינו לתיתה לעמנו.

זאת ועוד: כאשר החקלאי, מביא הביכורים, מתייצב לפני הכהן עם הטנא בידיו, הוא קורא, כידוע, שתי קריאות. בראשונה הוא אומר: "הגדתי היום לה' אלוקיך, כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", ולאחר מכן: "ארמי אובד אבי". אין בקריאה הראשונה כל התייחסות לפירות, ליבולים ולתנובת הארץ, אך יש בה הצהרה, שהוא, מביא הביכורים, בא לארץ המובטחת, שהובטחה לאבות האומה. אם היתה המטרה להודות לה' אך ורק על היבולים, שהשדות הניבו לחקלאי זה, היינו מצפים להכרזה מעין זו: "הגדתי היום לה' אלוקיך, כי הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתי לי" (כפי שהוא, אומנם, אומר אחר כך בתום מקרא: "ארמי אובד אבי"). הכרזה זו כפי שהיא לפנינו, מדברת בעד עצמה ומצביעה על מטרתה העיקרית של מצות ביכורים.

על פי הדברים הללו, יובנו הלכות אחדות, שתוכנן מעיד על מטרה זו של הבאת ביכורים.

שנינו במשנה בביכורים א, יד: "הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו'", כך גם שנינו (שם): "האפוטרופוס והשליח והעבד והאשה והטומטום והאנדרוגינוס - מביאין ולא קורין שאינן יכולין לומר 'אשר נתת לי ה''", כי אלה שלושת האחרונים, שאינם זכרים ודאים - לא קיבלו חלק בארץ 183, ומכאן אתה למד, שהביכורים באים להודות לה' על הארץ שנתנה לנו 184.

כך ניתן להסביר את דעת חכמים הסבורים, שיש להביא ביכורים גם מעבר לירדן (משנה שם, א, י). "שכיוון שנתנה הקב"ה לישראל קרינן ביה 'פרי האדמה אשר נתת לי'" (ברטנורא) 185, ומכאן שאין להביא ביכורים מפירות חוץ לארץ, שהרי כך נאמר במשנה כלים א, ו: "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ומהי קדושתה, שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות", והסיבה כנ"ל: "אשר תביא מארצך" 186.

כך ניתן להבין הבנת יתר את ההלכה האומרת במשנה גיטין ד, ט: "המוכר את שדהו לעובד כוכבים לוקח ומביא ממנו ביכורים מפני תיקון העולם" 187. לדעת רש"י בפירושו למשנה בגיטין מז ע"א, חייב המוכר מדי שנה לקנות מן הנוכרי "ביכורי פירותיה בדמים יקרים ומביאם לירושלים", והסיבה: "מפני תיקון העולם", כלומר: "שלא יהא רגיל למכור קרקע לנוכרי וגם אם מכר יטריח לחזור אחריה ולפדות", (לשון רש"י שם). דברים אלה עולים בקנה אחד עם ההצעה לראות בהבאת ביכורים ביטוי תודה על שה' נתן לנו ארץ, שאם לא כן, מדוע מטילים על המוכר להביא ביכורים מן השדה המכור לנוכרי ולא מחייבים אותו, למשל, להפריש ממנו תרומות ומעשרות? 188 

כך ניתן גם לדייק בגזירה המכונה "על ביכוריהם", שהיא אחת מתוך י"ח גזירות שגזרו "בו ביום" 189. גזירה זו אומרת, שנוכרים לא יביאו ביכורים למקדש, ואם הביאו לא יקבלו מהם. אמנם, קרבן העדה בירושלמי שבת א, ד מפרש, שהגזירה מופנית כלפי ישראל המוכר את אדמתו לנוכרי, והיא מחייבת אותו להמשיך ולהביא ממנה ביכורים כפי שנהג בעבר 190. אולם גם אם נפרש כפשוטם של דברים, שחכמים גזרו על הנוכרים שלא יביאו ביכורים כלל, יובן הדבר היטב לאור ההצעה דלעיל, שכן ארץ ישראל ניתנה לישראל בלבד וביכורים מובאים להודות על כך. מה לו לנוכרי, שלא קיבל ארץ זו ואף לא חלק ממנה, להביא ממנה ביכורים? כלום יכול הוא להודות לשמים על ארץ שלא נתנה לו?

כך ניתן גם להפנות מבט להלכה העוסקת בהבאת ביכורים בשנת השמיטה. בספרות ההלכה בכלל וברמב"ם ביד החזקה בפרט, אין כל איזכור לנושא זה, אולם רש"י בפירושו לפסוק "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך" (שמות כג, יט) אומר: "אף השביעית חייבת בביכורים, לכך נאמר כאן ביכורי אדמתך".

המפרשים התחבטו בדברי רש"י אלה, ותרו אחר מקור לקביעתו זו. וכבר שאל המהר"ל מפראג בגור אריה שם: "דאיך שייך דיהיה השביעית חייב בביכורים, שאיך קורא אני כאן 'ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי', דהא לו לא נתן, ואיך שייך שחייב בביכורים"? לפיכך קבע המהר"ל, שדברי רש"י אלה "בוודאי טעות סופר הוא". גם רבינו אליהו מזרחי (הרא"ם) תמה על דברי רש"י אלה, דחה אותם והצביע על כך שישנן גרסאות ברש"י ללא המילים "אף השביעית חייבת בביכורים".

לעומת רש"י, סבור רבנו מנחם המאירי (בפירושו ליבמות עג ע"א מהד' אלבק, עמ' 273), כי אין להביא ביכורים בשנת השמיטה. וכך הוא כותב: "ונוהגין (הביכורים) בכל שנה ושנה חוץ משנת השמיטה, שאין אדם זורע בה".

בעל תפארת יעקב (בפירושו למשנה ביכורים סוף פרק ב), הוכיח מפירושו של רש"י ליבמות עד ע"א, שרש"י עצמו סובר שאין הבאת ביכורים בשביעית, שכן רש"י אומר שם בד"ה ונוהגין: "תרומה וביכורים (נוהגין) בשאר שני שבוע בכל שנות השמיטה, אבל מעשר שני אין נוהג ב-ג' וב-ו'" (בשנה השלישית ובשנה השישית) 191.

 

למעבר לחלק ב'