בכורים מאילן הסמוך למיצר - חלק ב'

בכורים מאילן הסמוך למיצר - חלק ב'

חובת האדם להרחיק אילנותיו מקצה גבול שדה חבירו, אינה נוגעת רק להלכות שכנים - בין אדם לחבירו, אלא גם להלכות שבין אדם למקום. אם לא יקיים את הלכות השכנים כנדרש, לא יוכל להביא בכורים מאותו העץ.

הרב ד"ר נריה גוטל | ביכורי הארץ

ד. יניקה מהקרקע ובעלות עליה

דומה כי בתשתית המענה יש להציב תחילה חמש הערות המחייבות הבהרה בפסיקת הרמב"ם בהלכות בכורים, נוסף לכל האמור לעיל: 

א. בגמרא מפורש ששיעור ההרחקה הנצרך לאותו אילן הוא ט"ז אמות, והוא שיעור ההרחקה היוצר דיון לגבי ההבאה והקריאה. הרמב"ם סתם ולא פירש: "אילן הסמוך למיצר וכו' אף על פי שחייב להרחיק הרי זה מביא ממנו וקורא". אותם ט"ז אמה המפורשים בגמרא נעלמו מלשונו. 

ב. הרמב"ם בהלכות שכנים י, ז פסק הלכה כר' יוסי, שזה נוטע בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו ומכאן שמותר לאדם לסמוך אילן למיצר שדה חבירו. מדוע כתב אפוא הרמב"ם "אף על פי שחייב להרחיק", והדגיש מהר"י קורקוס על אתר שאסור לסמוך, והרי הרמב"ם עצמו פסק, כאמור, הלכה שמותר לנטוע בתוך שלו סמוך למיצר חבירו? 

ג. אם לפי הרמב"ם "חייב להרחיק", ולאותם אנשים תיקן יהושע שלמרות הכל יביא ויקרא, נמצא שתקנת יהושע היא לעבריינים, מאחר שהנוהגים כדין ומרחיקים, ודאי יכולים להביא ולקרוא, מעיקר הדין. האם תקנת יהושע היא לעבריינים הנוהגים שלא כדין?

ד. יש לדייק בלשון הרמב"ם. בגמרא עצמה הושם דגש עיקרי על ההבאה, ואף הרמב"ם עצמו פתח תחילה בדין הבאה, אך בנדון דידן לעומת זאת, הדגיש הרמב"ם "הרי זה מביא ממנו וקורא". לא רק בהבאה מתמקד דיונו אלא במפורש גם בקריאה. מהו פשר הדבר? 

ה. דיוק נוסף בלשון הרמב"ם מתברר מתוך השוואת דבריו בהלכות בכורים ובהלכות נזקי ממון. בהלכות בכורים כותב: "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ". ובהלכות נזקי ממון כתב: "התנה יהושע ובית דינו בשעה שחלק את הארץ". כאן שעת 'הנחלה' וכאן שעת 'חלוקה'. בודאי יש לו לרמב"ם כוונת מכוון, בשינוי לשון זה. 

לעומת סוגייתנו שקבעה את חובת ההרחקה וציינה לתקנת יהושע, הרמב"ם בהלכות תרומות א, כד פסק שאילן הנוטה מארץ ישראל לחוצה לארץ, דינו תמיד אחר עיקרו, ועיקרו הוא שיקבע את דינו להלכות תרומות ומעשרות. שם לא ציין הרמב"ם חובת הרחקה ממיצר הגבול, בשיעור כזה או אחר, בכדי למנוע "תערובת" של חיוב ארץ ישראל, ופטור חוצה לארץ, ואף לא הדגיש קיומה של תקנת יהושע בהקשר זה. זאת, הגם שראוי היה לו, לכאורה, לחייב הרחקה, למניעת התערובת, ובמידה שנוצרה, לקבוע בה "הלכות יניקה" בדומה לבכורים. מכך שהרמב"ם לא עשה זאת, נראה שאין הנדון דומה לראיה, ואין זיקה בין הסוגיות. 

ניתן ללמוד מכאן שלא תיקן יהושע תקנתו אלא בכדי לבטל גדרי בעלות מן היניקה. היינו: שלא כבעלותו המוחלטת של אדם על רכושו וממונו, הרי לגבי היניקה מתוך שדהו, ביטל יהושע את גדרי הבעלות ותיקן שאין אדם "בעלים" עליה. 

ממילא ברור שאין תקנתו שייכת אלא רק בכל שנצרכת בו בעלות, כקריאת בכורים המצריכה "אדמתך" ו"ארצך", אך אין התקנה שייכת בנושא שאינו קשור לבעלות - כיניקת חו"ל לדין תרומות ומעשרות. לכן, בהלכות תרומות, שם נקבעה הלכה כי גידרו של עץ נקבע אחר עיקרו, ולקביעה זו אין כמובן כל נגיעה לבעלות, הרי ברור שאין לתקנת יהושע שום שייכות. לא כן בסוגייתנו, שיסודה בבעלות על היניקה, הרי כאן תקנת יהושע מהווה נושא ראשי, ראשון במעלה. 

מכאן שעניינה המרכזי של תקנת יהושע היא ביטול גדרי בעלות מן היניקה, ומתן בעלות מוחלטת וגמורה לבעל פירות על פירותיו.

עתה נראה כי תקנתו זו של יהושע, האמורה כלפי כל יניקה, יהא מרחקה אשר יהא, עשויה להופיע ביישומים שונים. אחר שנפסקה הלכה כר' יוסי, והוכרע כי בט"ז אמה "זה נוטע בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו" אך בכל זאת יש להרחיק ד' אמות משום מחרישת חבירו, הרי כלפי שני המצבים נצרכת התייחסות ליניקה.

כלפי אותו שסומך אילנו בטווח שבין ד' האמות לט"ז האמות, ונוהג כדין, יכול היית לומר שגם אם נהג כדין משום הלכות הרחקה, אך היניקה משדה חבירו, תעכבו מקריאה. הודיע אפוא יהושע בתקנתו כי אין בעלות על יניקה ולכן אין כל מניעה שיביא הלה בכוריו ואף יקרא, כדת וכדין. 

כלפי אותו שסומך אילנו בתוך ד' האמות ונוהג שלא כדין הרחקות, הרי לגביו בהחלט נשאלת השאלה אם הנהגה שלא כדין זו, והיניקה - גרורתה, יעכבו אותו מהבאה ומקריאה. אף בזה הורה הרמב"ם כי אין די בביטול חובת ההרחקה לעכב הבאה וכי ביטול גדר הבעלות מהיניקה הסיר עיכוב מחובת הקריאה, וגם הלה מביא וקורא. 

נמצא שתקנת יהושע מקיפה הן את הנוהג כדין ומרחיק, והן את הנוהג שלא כדין ואינו מרחיק. כלפי שניהם נצרכת תקנת יהושע, אשר אופיה הכללי חל על הכל. מכאן גם שהשמטת שיעור ההרחקה מכוונת ומדוקדקת, שהרי באמת כלפי הכל תוקנה אותה תקנה, אשר לא על חובת ההרחקה היא מוסבת ולא רק במרחיקים - או לא מרחיקים - היא עוסקת. אדרבה, אופיה הכללי של תקנת ביטול הבעלות מהיניקה, חייבה את הרמב"ם שלא לנקוב בשיעור מדוייק. 

גם מה שפסק הרמב"ם הלכה כר' יוסי שזה נוטע בתוך שלו וזה נוטע בתוך שלו, ואף על פי כן כתב "שחייב להרחיק" (וכהדגשת מהר"י קורקוס הנ"ל: שאסור לסמוך), אך אין זה מחמת היניקה אלא משום מירווח ד' אמות המחרישה, אם כי גם אדם זה מביא וקורא אחר שתיקן יהושע תקנתו וביטל עיכוב היניקה. 

באשר להדגשתו של הרמב"ם את הקריאה, אף היא אינה צריכה לפנים, אחר שבאמת נדבך חשוב במיבנה התקנה בא לאפשר דוקא את הקריאה, תוך ביטול זיקת היניקה מאדמת חבירו. נכון הוא שגם על ההבאה היה מקום לערער, מצד היניקה, אך ודאי חידוש גדול יותר הוא בהיתר הקריאה בנוסף על ההבאה [שהרי מצינו "מביא ואינו קורא", אך לא מצינו "קורא ואינו מביא"]. 

זאת ועוד. דוקא אחר שהובהר כי גם בכאלה שאינם עבריינים עסקינן, היינו באותם שמרחיקים יותר מד' אמות ופחות מט"ז, הרי לגביהם עיכוב הבאה מצד עבריינות ודאי לא שייך, ורק על אי קריאה משום יניקה צריך לדון, ואחר התקנה להכריע לקולא. בדין הדגיש אפוא הרמב"ם בהדגשה יתירה את הקריאה, לצד ההבאה, והדבר מתאים היטב להתייחסותו הכוללת כלפי כל הסומך אילנו, בכל מרחק שהוא, בהנהגה ראויה ושלא ראויה כאחד. 

ביחס לתמיהה החמישית: נראה כי אכן לא בכדי דייק הרמב"ם בפיצול הסגנון בין "החלוקה" שבהלכות נזקי ממון ובין "ההנחלה" שבהלכות בכורים. אופיין של תקנות יהושע אשר נימנו בפרוטרוט בסוגיית בבא קמא וברמב"ם הלכות נזקי ממון, מורה על הפקעת "שטחים ציבוריים" מכלל החלוקה הראשונית של ארץ ישראל. משל, כביכול, חבלי ארץ אלה לא נמסרו לאחוזתם הבלעדית של שבטי ישראל, אלא נותרו תחת חסות כלל-ישראלית, וכל הרוצה נוהג בהם כבתוך שלו. כך לדוגמא: מתן היתר למרעה בהמה דקה ביערות, היתר לקיטת עצים פחותים וכן עשבים העולים מאליהם, קטימת נטיעות, צידת דגים מים טבריה וכיו"ב עיי"ש. 

לא כן אותה תקנה ייחודית וחריגה של ביטול גדרי בעלות מן היניקה. לזו אין כל שייכות עם אותה "הפקעה ציבורית", אלא מדובר בתקנה פרטנית הנוגעת לנחלתו הפרטית של כל אדם ואדם. כשכל אחד קיבל את אחוזתו האישית והפך "בעלים" על אותם רגבי אדמה, הודיעו יהושע שהוא אינו בעלים אלא על רגבי האדמה, וכמובן על כל הצומח והנבנה עליהם ושימושיהם, אך לא על היניקה. ההשלכה המעשית היא לבכורים. 

ענין זה הובלע בלשון הרמב"ם. בהלכות נזקי ממון הוא מציין לעשר תקנות יהושע שתחולתן "בשעה שחלק את הארץ", תוך הפקעת שטחים אלה ואחרים מן החלוקה השבטית. בהלכות בכורים לעומת זאת, הוא מציין לתקנה יחידאית שתחולתה "בשעה שהנחיל יהושע את הארץ" לכל אדם ואדם, את אחוזת נחלתו הפרטית, והפקיע ממנה בעלות מן היניקה. 

אם כנים אנו בזה, הרי בכך לא רק שבטלה הסתירה ברמב"ם, "עשר" מחד ואחת נוספת מאידך, אלא גם התבאר שהרמב"ם עצמו כבר דקדק ורמז בלשונו את פתרונה. 

ה. תנאי יהושע בשעה שהנחיל ובשעה שחילק את הארץ

אלא שלכאורה חוזרת הקושיא אותה הקשינו על תירוצי האחרונים לעיל. אם חלוקה זו נכונה וברורה היא, אם כן מדוע הגמרא עצמה לא אמרה אותה. מה לה לגמרא ליצור מחלוקת, הרי קל ונוח יותר לחלק ביניהם, כאמור כאן, ולהותירן זו לצד אלה? 

בסוגית הגמ' בבבא קמא (פ, ע"ב) ישנה אמירת כללית: "עשרה תנאין התנה יהושע", ומשם פתחו בפירוט אותם עשרה תנאים. לא נאמר שם אם התנה יהושע תנאים אלו בשעה שחילק את הארץ או בשעה שהנחילה. זאת, שלא כרמב"ם המדגיש את זמן החלת התנאים ואת אופיים המוגדר, בשעה שחלק את הארץ, או בשעה שהנחילה. יוצא אם כן, שדוקא ההגבלה והתיחום המפורשים ברמב"ם, הן בהלכות בכורים והן בהלכות נזקי ממון, אשר הושמטו לחלוטין מלשון הגמרא, הם הם שהצריכו את הדיון על התקנות הנוספות, עד יצירת המחלוקת לבסוף (שם פב ע"א). 

העולה מדברי הרמב"ם הוא:

א. אחת עשרה תקנות הן.

ב. קיימת הבחנה מהותית בין העשר ובין האחת הנוספת.

ג. הבחנה זו היתה חסירה בלשון הברייתא ולכן חייבת היתה הגמרא להסיק פלוגתא. 

ד. הרמב"ם, שדייק פעמיים בלשונו, מחלק ברורות בין העשר ובין האחת הנוספת. 

* * *

סוף דבר: כדין פסק הרמב"ם בהלכות בכורים שהסומך אילנו מביא וקורא. נכון הוא שהרמב"ם פסק הלכה (בהלכות שכנים) כר' יוסי, שזה וזה נוטעים בתוך שלהם, אך בשל היניקה, נזקק בזה לתקנת יהושע. על אחת כמה וכמה אותו שחייב להרחיק ד' אמות, אשר אף הוא לא יחוש ליניקה, ויביא ויקרא. התקנה עצמה משותפת לשניהם, ולא רק לעבריין. 

אזכורו של הרמב"ם את התקנה, אין בה משום סתירה כלשהי למנייתו עשר תקנות בלבד, בהלכות נזקי ממון. הרמב"ם דקדק והפריד בין ה"עשר" לבין האחת הנוספת. ה"עשר" קשורות לחלוקה ולהפקעה ואילו האחת קשורה לנחלה הפרטית, ולא נגעה מלכות בחברתה. נכון הוא שהגמרא עצמה היתה מנועה מהבעת פתרון שכזה, משום סגנונה המצומצם של לשון הברייתא, אך אחר מסקנתה, סלולה היתה הדרך לפני הרמב"ם להבחנה ולהפרדה.

בפרשנות הסוגיה יכול אפוא הרמב"ם ללכת בדרכו של רש"י, ולעולא היניקה אוסרת מחמת הגזילה (רש"י) או הקריאה (תוס'), ואם בדרכו של ר"ח היניקה אסורה בשל איסור הבאת גזול למזבח, וגם בקונה, סוף סוף אין זה בבעלותו המליאה, שכן בדרכו של הרמב"ם נופלים מאליהם הקשיים הנ"ל שבפירושיהם. וכל זה עד שצויינה תקנת יהושע, שכן משמעה של זו ביטול גדרי בעלות מן היניקה, וממילא היתר הבאה וקריאה. 

 

205 אלא שהוסיפו והעירו תוס', שאין כן הלכה, ולמעשה "זה נוטע בתוך שלו" כרצונו.

206 קצת צ"ב לפשר התנאה קדומה זו על קפידת רגישות אישית, ולדורות, של כל אדם ואדם. 

207 על חתימת התוס' שם, כי בסופו של דבר, סוגיית בבא קמא "משני לה" - לקושיה, לשון שלכאורה אינה כה מדוייקת, ראה להלן אות ה. 

208 וראה גם עינים למשפט - בבא בתרא כז ע"ב אות ג.

209 אגב כך יש להוסיף, שהגדרת מצות בכורים כמצוה התלויה בקדושת ארץ ישראל, אינה כה מוחלטת. ראה בתוס' בבא בתרא פא ע"א ד"ה ההוא למעוטי חו"ל, ובדעת הרשב"א שם: "דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ"; גר"א, כלים פ"א מ"ו.

210 הרב אשר פויכטוונגר, אשר למלך, על הרמב"ם בהל' ביכורים שם, רצה להוכיח מדברי הלחם משנה (הל' שמיטה ויובל ה, ב) על סמך דברי הגמרא בחולין (מג, א), שאצל אמוראים - בשונה מתנאים - אין ראיה מנקיבת מספר על דיוקו ועל דקדוקו בשלילת חסר ויתר. זו אם כן הסיבה מחמתה ניווטו את האמירה אל ריב"ל האמורא, שכן כך שוב אין בעייתיות בנקיבת המספר! ברם גם על כך יש להעיר, שמהסוגיה ודאי לא משמע שלכך כיוונה, ולא רק זאת שמעמדו של ריב"ל כאמורא אינו מוחלט (ראה משנה שלהי עוקצין), אלא בעיקר ציונו של הרמב"ם את המנין "עשרה", עליו יש לעמוד. יהא הכלל אשר יהא לגבי אמוראים, שגם לגביהם יש צורך לעיין, אך אין זה תואם בהכרח את דרכו של הרמב"ם כשהוא נוקב במספר. וע"ע: הרב יצחק זאב סולוביצ'יק, חידושי הגרי"ז על הרמב"ם הלכות תרומות א, כד; הרב שאול ישראלי, חוות בנימין, ח"ב סי' צא, ומכלל דבריהם, ובהוספה, להלן; ועי' בספר משנת ראשונים סוף ח"ג, סי' יד.

 

למעבר לחלק א'