בכורים מאילן הסמוך למיצר - חלק א'

בכורים מאילן הסמוך למיצר - חלק א'

חובת האדם להרחיק אילנותיו מקצה גבול שדה חבירו, אינה נוגעת רק להלכות שכנים - בין אדם לחבירו, אלא גם להלכות שבין אדם למקום. אם לא יקיים את הלכות השכנים כנדרש, לא יוכל להביא בכורים מאותו העץ.

הרב ד"ר נריה גוטל | ביכורי הארץ

ראשי פרקים

א. בכורים מארצך 

ב. תנאי יהושע בן נון

ג. עשר תקנות או יותר – שיטת הרמב"ם

ד. יניקה מהקרקע ובעלות עליה

ה. תנאי יהושע בשעה שהנחיל ובשעה שחילק את הארץ

* * *

א. בכורים מארצך  

במשנה בבא בתרא ב, יב: 

לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות.

ובגמרא שם כו ע"ב:

אמר עולא, אילן הסמוך למיצר בתוך שש עשרה אמה גזלן הוא, ואין מביאין ממנו בכורים. 

מכאן שחובת האדם להרחיק אילנותיו מקצה גבול שדה חבירו, אינה נוגעת רק להלכות שכנים - בין אדם לחבירו, אלא גם להלכות שבין אדם למקום. אם לא יקיים את הלכות השכנים כנדרש, לא יוכל להביא בכורים מאותו העץ. 

רש"י (ד"ה גזלן, וד"ה אין מביאין), ביאר כי היניקה משדה חבירו היא היא הגזילה, ודברי עולא: "אין מביאין", הכוונה היא ש"אין צריך להביא ממנו בכורים, דבעינן אשר תביא מארצך". פירושו קשה, שהרי אם כן גזלן הוא, ואין זה "מארצך", ושורת הדין גורסת, לכאורה, כי לא רק ש"אין צריך" הוא להביא, אלא שאסור להביא מן הגזילה שבידו! 

תוס' שם (ד"ה גזלן) מציין את שיטת ר"ח הגורס שאכן אסור להביא, וטעמו משום ש"אין מביאין גזול על גבי המזבח" 205. עם זאת, התוס' הקשו על ר"ח, מסוגית הגמרא (שם כז ע"א) בהלכות הקונה אילן, ולבסוף דחו את פירוש ר"ח, ושבו לצדד בשיטת רש"י. לדידם, הטעם לאי הבאת אותם בכורים, היא בשל הדגשת הכתוב, שיש צורך להביא "מארצך", ולעומת זאת, הגזול או הקנוי, אינם "מארצך". זאת ועוד, בהתאם לכך, אף את התנאי שהתנה יהושע "אילן הסמוך מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ", מפרש התוס' לא על כך שמותר לסמוך אילן למיצר, שהרי ממילא מותר, אלא "על מנת כן הנחיל, שיהא חשוב כמו מארצך ויכול לומר מן האדמה אשר נתת לי". 

אלא שגם דברי תוס' קשים. בתוס' כתוב ששיטתם כשיטת רש"י, אך על פניו השיטות רחוקות מלהיות זהות. בעוד שלתוס' כלל אין בסמיכת האילן למיצר איסור ממוני, הרי רש"י עצמו אימץ את לשונו של עולא כפשוטה וכתב במפורש שהיניקה האסורה אכן גורמת לגזילה ממשית המעכבת הבאה. 

בנוסף, אם להלכה הוכרע כי "זה נוטע בתוך שלו" ומותר לאדם לסמוך אילנו לשדה חבירו, אם כן מה ראו צורך בתקנה, ומה הוה אמינא היתה שיעוכב מהבאת פירות שדהו? אם מותר לאדם לטעת וליהנות מאדמה שאינה "ארצו" ו"אדמתו" אלא של זולתו, מדוע נאסור עליו להביא?

נוסיף עוד, שלשיטת תוס' ראוי יותר להדגיש את הבעייתיות בקריאת הבכורים ולא בעצם הבאתם, מאחר שנוסח הקריאה הוא: "מן האדמה אשר נתת לי", והוא הטומן בחובו קושי, כמובע בלשון תוס' עצמם. מדוע הדיון בגמ' (שם כו ע"ב וכן כז ע"ב) הוא על עצם ההבאה, בעוד שבקריאה טמון עיקר הבעיה. 

ב. תנאי יהושע בן נון

בשלהי הסוגיא (שם כז ע"ב) צויין שאמירת עולא אינה מוסכמת, אלא נתונה במחלוקת אמוראים בדעת ר' יוחנן. רב דימי אכן גרס שדעת ר' יוחנן היא, כי הסומך אילנו למיצר בתוך ט"ז אמה גזלן הוא ואין מביאין את הפירות בכורים, וזה תואם לסוגיה הנ"ל ולאמירת עולא. רבין, לעומת זאת, גרס כי דעת ר' יוחנן היא ש"אחד אילן הסמוך למיצר ואחד אילן הנוטה, מביא וקורא, שעל מנת כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ" - "התנה עמהם שלא יקפידו על כך" (רש"י) 206.

תוס' (כז ע"ב ד"ה שעל מנת) מפנים לסוגייה בבבא קמא (שלהלן), ומציינים כי שם "פריך אמאי לא חשיב לה בהדי עשרה תנאין של יהושע" 207. ואכן, לא ניתן לנתק את סוגיית בבא בתרא מזיקתה הישירה לסוגיית בבא קמא (פ ע"ב - פב ע"א), שם האריכו בדיון אודות אותם "עשרה תנאים שהתנה יהושע" עם ישראל הנכנסים לארץ ישראל. הגמ' שם מפרטת את עשרת התנאים, דנה בכל אחד ואחד מהם, שואלת על השמטת תנאים מסויימים, ומשיבה מה שמשיבה, ולבסוף דנה בשאלה מדוע הושמט דין אילן הסמוך למיצר והיתר הבאה וקריאה שהוא גם כן מתנאי יהושע, ומשיבה:

אלא מאן תנא עשרה תנאין שהתנה יהושע, ר' יהושע בן לוי הוא [רש"י: דריב"ל אמורא הוא, ור' יוחנן פליג עליה] 

המנין הנוקב בעשרה תנאים, הוא דעת ריב"ל, ולפיו לא נכללת סמיכת אילנות באותה מסגרת. ר' יוחנן לעומתו, מכליל גם את הסמכת אילנות במסגרת התנאים שהתנה יהושע, ולפיו לא עשרה תנאים התנה יהושע אלא אחד עשר. ומכאן שעולא, בסוגיית בבא בתרא שם, אשר לא סבר לתנאי יהושע זה באילן הסמוך למיצר, ושלל הבאה וקריאה מאילן שכזה, סובר כריב"ל, ולפיהם עשרה תנאים התנה יהושע.

לפנינו מחלוקת סדורה: ריב"ל ועולא סוברים שעשרה תנאים התנה יהושע, והם שוללים הבאת בכורים מאילן הסמוך למיצר, ולעומתם סובר ר' אבין משם ר' יוחנן שאחד עשר תנאים הם ומתיר הבאה וקריאה מאילן הסמוך למיצר. 

ג. עשר תקנות או יותר – שיטת הרמב"ם

 

נושאי כליו של הרמב"ם, המשנה למלך בהלכות בכורים והלחם משנה בהלכות נזקי ממון, תמהו על סתירה מיניה וביה בפסיקת הלכותיו במשנה תורה. הרמב"ם בהלכות בכורים ב, יא פסק שמאילן הסמוך למיצר מביא וקורא, "שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ". אך הרמב"ם בהלכות נזקי ממון ה, ג מונה את עשרת התנאים שהתנה יהושע, והוא איננו מזכיר את התנאי הנוגע לאילן הסמוך למיצר. כאמור, בסוגייה בבבא קמא התבאר שהסובר "עשרה תנאים הם", פוסק שאין מביאין מאילן הסמוך למיצר, ואין כאן תנאי של יהושע. ולהיפך, הסובר שמביא וקורא, בשל תנאי יהושע, על כרחו סובר שיותר מעשרה תנאים הם. המשנה למלך והלחם משנה נשארו בצ"ע. 

אחרונים רבים התמודדו עם השאלה, ותשובותיהם על שני צירים עיקריים, ומכנה משותף להם: הבחנת חריגותה וייחודה של תקנת אילן הסמוך למיצר ביחס לשאר עשר התקנות.

הציר הראשון הוא הסברם של מעשה רוקח (בהלכות בכורים), מראה הפנים (לירושלמי בבא קמא י, ב) וכן ערוך השלחן (העתיד, הלכות בכורים, סי' קלט ס"ה). הם מבחינים בין תקנות שעיקר עניינן דיני ממונות, נזיקין ו"בין אדם לחבירו", והללו מסתכמות בעשר בלבד, ובין אותה אחת, חריגה, שאינה ממונית אלא "תורנית" וכלפי שמיא ("מביא וקורא"). זו החריגה אכן הושמטה מכלל העשר, ונשנתה לחוד, במקומה 208. לפיהם, באמת סובר הרמב"ם שאחת עשרה תקנות הן, ותקנה זו הופרדה מן העשר האחרות, משום ההבדל הענייני. 

ברם, על פרשנות זו קשה משלושה טעמים: 

ראשית, גם לדין הרחקת האילן יש השלכה ומשמעות לענייני נזיקין, ממונות ו"בין אדם לחבירו". הרמב"ם הקדים וכתב בהל' בכורים ב, יא: "אף על פי שחייב להרחיק" את האילן ממיצר חבירו, וזו גופא הלכה בדין נזקי שכנים זה כלפי זה. ואם כי חלק זה של ההלכה, איסור הסמיכה וחובת ההרחקה, איננו מעיקרה של התקנה, עם זאת ודאי מצוי לה בסיס ענייני משותף עם שאר התקנות ואין מקום להפרידן ולנתקן משאר התקנות של יהושע. 

שנית, הרמב"ם בהלכות נזקי ממון ה, ג נוקט את המספר עשר ביחס לתקנות יהושע, ומונה בפרוטרוט את כל התקנות, אחת לאחת, ומבלי להזכיר את קיומה של תקנה נוספת, ולו גם מסוג שונה, אם שם ואם במקום ובענין אחר. הגמרא, הזכירה את התקנה, העלתה את השאלה והשיבה, אך הרמב"ם כלל לא הזכיר אותה. מכאן ניתן להבין שהרמב"ם סובר שישנן עשר תקנות ותו לא. שלישית, אם ההבחנה המחלקת בין התקנה להסמיך אילן למיצר לבין תקנותיו האחרות של יהושע, כה נוחה וכה מחוורת, אזי מדוע הגמרא עצמה לא יישבה בדרך זו? מדוע תלתה הגמ' את הדבר במחלוקת אמוראים? 

הציר השני הוא פרשנותם של מרכבת המשנה (ח"ג, בכורים שם) ומעין זה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורה קמא, א, סי' קכד, דף לח, א). הם הבחינו בשוני נוסף בתקנת בכורים - היותה נוהגת בארץ ישראל בלבד. כלומר, מאחר שהרמב"ם פסק בהלכות נזקי ממון ה, ג כשמואל (בבא קמא שם פא ע"ב), שתחולת עשר התקנות נוהגת "בכל מקום אפילו בחוצה לארץ", לכן לא מצא הרמב"ם לנכון להכליל עמהן תקנה הנוהגת אך ורק בארץ ישראל - כבכורים 209. הרמב"ם הפריד תקנה זו ומיקמה לחוד, שלא בצמידות ושלא בסמיכות לאותן עשר תקנות, הכלליות. 

גם כאן קשה, מדוע הגמרא לא השיבה כך, לשאלתה מדוע תקנת סמיכת אילן למיצר לא נכללת בין עשר תקנותיו האחרות? כמו כן כעין שהקשינו על ההסבר הקודם, הרמב"ם כותב שיש עשר תקנות ולא יותר, ולפי דבריו אלו לא היה לרמב"ם לכתוב שיש עשר תקנות, שהרי ישנן עוד?

עלינו לחפש אם כן ביאור נוסף ונוח יותר, לפשר הסתירה שברמב"ם. נציין שני ביאורים נוספים שנכתבו בנדון:

המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא ז, מב) כתב כי אליבא דאמת, ולהלכה, ריב"ל ור' יוחנן אינם חלוקים. לדידו, לדינא גם ריב"ל מסכים שמביא וקורא מאילן שכזה, אם משום תקנה שתיקנו אחרים זולת יהושע בן נון, ואם משום שכך הדין בלא תקנה. המחלוקת מסתכמת אם כן רק בזיהוי האישיות המתקנת, לא על עצם קיומה של תקנה, ודאי לא על תוצאתה. דייק זאת מהרש"ל מתוס' בבא בתרא הנ"ל, אשר, בהתייחסם לסוגיית בבא קמא, סגננו את דבריהם בנוסח "ומשני לה", כביכול הגמרא "מתרצת" את הקושיא, בעוד שלמעשה נראה כי הגמרא אינה 'מיישבת' אלא יוצרת מחלוקת! מכאן הסיק המהרש"ל שלא במחלוקת עסקינן אלא בתירוץ, בביאור, העולה לבסוף לשניהם בקנה אחד, ולא פליגי. אכן, דומה כי גם אם יתקבל דיוקו של מהרש"ל בלשון התוס', שלא כמפורש ברש"י ומשתמע בגמרא שהם כן חלוקים, אולם לרמב"ם עצמו אין בכך די. אצלו הלוא מפורש שזו תקנת יהושע (היינו: א' – תקנה; ב' - יהושע) ועם זאת הוא נוקב במפורש במנין "עשר" תקנות ולא "אחת עשרה", והרי זה לא כר' יוחנן אף לא כריב"ל, תהא פרשנותם אשר תהא. 

הרב גרשון אריאלי, בספר עיטור בכורים, עמ' מד - מה, גם כן כתב שר"י וריב"ל לא חלקו להלכה אלא רק ביחס לאופן המניין, אלא שהוסיף כי חיוב ההרחקה המוזכר ברמב"ם, בהלכות בכורים, לא מהלכות שכנים ודין נזקי ממון הוא נובע אלא משום היניקה, ובזה באה תקנת יהושע לומר שעם זאת הוא מביא וקורא; ומשום היותה מענייני בכורים ולא מנזקי ממון, לכן לא הובאה במקומו. 

ואולם, אף על זה יש לטעון: א. כאמור ביחס למהרש"ל, לא רק שברש"י מפורש ובגמרא משתמע שהם כן חלוקים, לדידו של הרמב"ם ודאי אין בכך די. ב. לא משתמע ברמב"ם שחיוב ההרחקה נובע מהלכות בכורים, מה גם שאמירה זו עצמה קשה, אחר שתיקן יהושע, למה חייב להרחיק? ואם חייב להרחיק ונהג שלא כדין, מדוע יוכל להביא. ג. כבר נאמר לעיל שאי שייכות הדין לענייני ממון, אין בה כדי להסביר את פשר ההשמטה המוחלטת והבעת המניין המפורט אך החסר, המופיע ברמב"ם בהלכות נזקי ממון 210. 

 

למעבר לחלק ב'