ביכורי יחיד וביכורי ציבור - חלק א'

ביכורי יחיד וביכורי ציבור - חלק א'

"בכורים" במקרא- בתורה ובנביאים, מתפרש הן לגבי מצות ביכורים של היחידים, והן לגבי ביכורים של ציבור: העומר ושתי הלחם. האם מצוות הביכורים היא מצווה המוטלת על היחיד או על הציבור?

הרב יעקב אפשטיין | ביכורי הארץ

ראשי פרקים 

א. ביכורים במקרא - שם כולל לביכורי שבעת המינים, לעומר ולשתי הלחם

ב. הגר"א: ביכורי יחיד ממקום שיש קדושת מצוות, עומר ושתי הלחם מכל ארץ ישראל

ג. ביכורי יחיד- מצוה התלויה בארץ או במקדש

ד. הרמב"ם: ביכורים מכל ארץ ישראל

סיכום

* * *

א. ביכורים במקרא - שם כולל לביכורי שבעת המינים, לעומר ולשתי הלחם

"בכורים" במקרא- בתורה ובנביאים, מתפרש הן לגבי מצות ביכורים של היחידים "ראשית בכורי אדמתך" (שמות כג, יט; לד, כו), והן לגבי ביכורים של ציבור, העומר "ואם תקריב מנחת בכורים" (ויקרא ב, יד), ושתי הלחם "חמץ תאפינה בכורים לה'" (ויקרא כג, יז). בעוד שבלשון חכמים במשנה בתלמוד ובמדרשים, מבדילים בין מצות היחיד כביכורים בלבד, לבין ביכורי הציבור הנקראים עומר ושתי הלחם בלבד. 115

ביכורים במקרא כשם כולל לביכורי יחיד ובכורי ציבור, הוא גם לגבי המינים מהם מביאים ביכורים, כאמור בספרי (דברים פיסקא רצז, ב): 

ולקחת מראשית כל פרי האדמה, יכול כל הפירות יהו חייבים בבכורים תלמוד לומר מראשית ולא כל ראשית. ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור, הריני דן נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד, מה בכורי ציבור האמורים (ויקרא כג יז) להלן משבעת המינים אף בכורי יחיד האמורים כאן משבעת המינים, מה להלן חטים ושעורים אף כאן חטים ושעורים, מנין לרבות שאר מינים תלמוד לומר (שמות כג יט) בכורי אדמתך ריבה אחר שריבה הכתוב מיעט הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון, נאמר הבא בכורי ציבור והבא בכורי יחיד מה בכורי צבור משבעת המינים האמורים בשבח הארץ 116 אף בכורי יחיד משבעת המינים האמורים בשבח הארץ, ואלו הם (דברים ח ח) חטה ושעורה וגפן ותאינה ורימון ארץ זית שמן ודבש…

וכן בדברי ר' עקיבא בספרא (דבורא דנדבה פרשה יג, ד"ה פרשתא יג, ד): 

ואם תקריב מנחת בכורים לה' זו מנחת העומר מנין היא באה מן השעורין או יכול מן החטין… ר' עקיבא אומר נאמר לצבור הבא בכורים בפסח והבא בכורי' בעצרת כמה מצינו שממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בעצרת, אף ממין שהיחיד מביא חובתו ממנו יהא הצבור מביא בכוריו בפסח, מאי זה מין היחיד מביא חובתו מן השעורין אף צבור לא יביא אלא מן השעורין, אם תאמר מן החטין אין שתי הלחם בכורים.

השימוש במילה "ביכורים" של יחיד ושל ציבור, קשור גם למימד הזמן. כדברי הבריתא בספרי (במדבר פיס' קמח): 

מנחה חדשה לה' - שתהא חדשה לכל המנחות, שלא תקדמנה מנחה אחרת. מיכן אמרו אין מביאין מנחות וביכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר. מה הפרש בין עומר לשתי הלחם, הקודם לעומר אסור לגבוה ואסור להדיוט לפיכך אם קרבו לא יעלו. הקודם לשתי הלחם אסור לגבוה ומותר להדיוט לפיכך אם קרבו יעלו.

וכן במשנה במנחות י, ו: "העומר היה מתיר במדינה ושתי הלחם במקדש. אין מביאין מנחות ובכורים ומנחת בהמה קודם לעומר ואם הביא פסול, קודם לשתי הלחם לא יביא ואם הביא כשר". וכן פסק הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין ז, יז).

מתוך נקודות ההשוואה, ננסה לעמוד על חילוק בין סוגי הביכורים ביחס לשטח ממנו הם מובאים בא"י, ועל מהות המצוות בכלל.

ב. הגר"א: ביכורי יחיד ממקום שיש קדושת מצוות, עומר ושתי הלחם מכל ארץ ישראל

על המשנה בכלים "א"י מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאין ממנה עומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאין כן מכל הארצות" 117. הגיה הגר"א: "והבכורים נמחק". וכן נכתב באליהו רבא (משנה כלים א, ו): "בכורים לאו משום קדושת ארץ ישראל אלא שהיא חובת הארץ ואינה נוהגת אלא בארץ ישראל. אלא עומר ושתי הלחם מה שאין מביאין אלא מא"י הוא משום קדושת א"י", ועי' במשנה אחרונה (כלים שם). 

דבריו של הגר"א צריכים הבהרה. מצות הבאתם של עומר ושתי הלחם מא"י בלבד (פרט לשיטת ר"י ב"ר יהודה שעומר בא מחו"ל). כמבואר במשנה במנחות ח, א: "חוץ מן העומר ושתי הלחם שאינן באין אלא מן החדש ומן הארץ" 118. 

לגבי שתי הלחם פוסק הרמב"ם שבאים אף מן העליה (היינו משנים קודמות אבל מא"י, ועי' ראב"ד פ"ח ה"ב ור"י קורקוס וכס"מ על אתר). 

לגבי עומר, בגמ' בראש השנה יג ע"א מובא:

דבעו מיניה חברייא מרב כהנא: עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו? אם תאמר דעייל ביד נכרי, "קצירכם" (ויקרא כג, י) אמר רחמנא, ולא קציר נכרי. - ממאי דאקריבו? דלמא לא אקריבו! - לא סלקא דעתך, דכתיב: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. (יהושע ה, יא) ממחרת הפסח - אכול, מעיקרא - לא אכול, דאקריבו עומר והדר אכלי. מהיכן הקריבו? אמר להן: כל שלא הביא שליש ביד נכרי. ודלמא עייל ולא קים להו? - אלא: קים להו, הכא נמי: קים להו. - ודלמא לא עייל כלל, אבל היכא דעייל ריבעא - בין שליש לפחות משליש לא קים להו! - לא סלקא דעתך, דכתיב (יהושע ד, יט) והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש, ואי סלקא דעתך דלא עייל כלל - בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי - דעייל רבעא או דנקא, אכתי בחמשה יומי מי קא מליא? - אלא מאי אית לך למימר – (דניאל יא, טז) ארץ צבי כתיב בה, הכא נמי - ארץ צבי כתיב בה.

עולה מן הסוגיא כי תבואה שהביאה שליש ביד נכרי פסולה לעומר. אולם הרמב"ם אינו מביא זאת להלכה. ולפי דבריו עולה כי די שהתבואה תגדל בא"י ואפילו נקנתה מיד נכרי כשהיא בשלה, ראויה לעומר.

וסיוע לרמב"ם מ"שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה" (משנה שקלים ד, א). והרי העומר הפקר ואינו "קצירכם" עד לאחר שקצרוהו, וכש"כ שלא הביא שליש ביד ישראל שהרי הוא הפקר. אלא מכך שעומר מובא בשביעית מוכח שאין צריך בהבאת שליש ביד ישראל. (ועי' טורי אבן ר"ה יג ע"א ששואל שקציר הפקר יתמעט כקציר נכרי). וסיוע נוסף מהגמ' בקידושין לח ע"א, המזכירה שהביאו עומר ואחר כך אכלו מעבור הארץ (מן החדש), ולא שאלו, שכיון שנכנסו לארץ בעשרה בניסן גדל אותו עומר בחזקתם חמישה ימים בלבד.

מתבאר כי ביכורי ציבור בניגוד לכל שאר הקרבנות והמנחות באים רק מיבול א"י, ואף ממה שגדל ביד נכרי. לעומת זאת ביכורי יחיד הם מצוה התלויה בארץ והם חובת קרקע שאינה נוהגת אלא בארץ (עי' קידושין לח ע"א). אין הבאתם מא"י מיחדתם משאר מצוות התלויות בארץ שכולן תלויות בארץ ואינן מתקיימות אלא בא"י (פרט לערלה וכלאים). וע"כ אין ללמוד מקיומן בא"י, לגבי קדושת א"י, כשם שלא מנו את כל שאר מצוות התלויות בארץ.

טעם זה, שמדגיש הגר"א בהגהתו, גורם לכאורה להבדל הלכתי נוסף בין ביכורי יחיד לביכורי ציבור. ביכורי ציבור, באים מכל א"י ללא תלות בקדושה ראשונה ושניה, מפני שקדושת הארץ היסודית מתירה הבאתם, ואינם מצוה התלויה בארץ. ואילו ביכורי יחיד מסתבר, שחובת הבאתם בבית שני היתה רק ממקום בו נהגה קדושת המצוות היינו קדושה שניה, מפני שהם מצוה התלויה בארץ.

ג. ביכורי יחיד - מצוה התלויה בארץ או במקדש

אולם הבחנת הגר"א וההבחנה הנוספת שהעלינו בין ביכורי יחיד לביכורי ציבור, הן דוקא עפ"י ההנחה שמצות ביכורים - ביכורי היחיד היא מצוה התלויה בארץ. קביעה זו אינה מוסכמת על כל הראשונים. 

כך כתבו תוספות בבבא בתרא פא ע"א ד"ה ההוא: 

ותימה אמאי איצטריך מיעוטא הא אמר בסוף פ"ק דקדושין (דף לו ע"ב) כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ? ויש מפרשים משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כג, יט) ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו, ובמכלתא בהדיא מקיש להו, וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב. ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה ולכך חשובין הן תלוין בארץ, אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם דאין נאסרין באכילה אע"פ שלא הפריש מהן בכורים. ועוד מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין (לז ע"א) שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים (פ"ג מ"א) כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים. ואע"ג דאם אין לו [אינו] חייב לקנות מ"מ חובת הגוף נינהו, כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו, חשיב חובת הגוף.

מתבאר שנחלקו בעלי התוס' בנקודה, עליה מתבסס הגר"א בהגהתו. הדעה הראשונה בתוס' סברה שביכורים הם מצוה התלויה בארץ, לעומת זאת הרשב"א (=הר"ש משאנץ) סבר שביכורים אינם תלויים בארץ אלא חובת הגוף 119 וע"כ מה שנוהגים רק בא"י מצריך גזה"כ מיוחדת 120. 

יש שהביאו ראיה לשיטת הר"ש משאנץ מדברי ראשונים נוספים 121. רש"י, בכמה מקומות שהזכיר מצוות התלויות בארץ השמיט את מצות ביכורים. בקידושין לז ע"א ד"ה חובת קרקע, כתב: "שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות, חלה, לקט שכחה ופאה, שביעית, חדש, ערלה, כלאים". וכן בסנהדרין לה ע"ב ד"ה חובת הגוף היא, כתב: "חובה המוטלת על האדם ואינה מוטלת על הקרקע, כגון מצות שביעית, ולא על פירות קרקע, כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות, ותנן בפרק קמא דקידושין (לו, ב): כל מצוה התלויה בארץ, כלומר על הקרקע ופירותיו, אינה נוהגת אלא בארץ, וכל שאינה תלויה בקרקע - בין בארץ בין בחוץ לארץ ויליף מעבודה זרה" 122.

היינו, לפי הגר"א ביכורים היא מצוה התלויה בארץ וע"כ מביאים רק מגבולות קדושת עולי בבל. וכן סברו כנראה בעלי התוס' (החיד"א בברכי יוסף או"ח סימן תפט סעיף ג, מזכיר אף את הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א שסברו כתוס'). לעומת זאת רשב"א בתוס' סבר שביכורים אינה מצוה התלויה בארץ, ומה שמביאים רק מא"י היא גזה"כ מיוחדת. וע"כ נראה שלפי דעה זו ניתן להביא ביכורים מכל א"י ולא רק לפי גבולות הכיבוש.

ונלענ"ד להביא ראיה כי ביכורים הם מצוה התלויה בארץ, מוידוי מעשרות. 

במשנה בביכורים ב, א: "והביכורים... וטעונין וידוי... וחייבין בביעור". ובירושלמי: "וטעונין וידוי דכתיב וענית ואמרת לפני ה' אלהיך, עד כדון מעשר ביכורין מניין כיי דאמ' ר' יעקב בר אחא בשם ר' לעזר הקודש העליון במשמע". הרמב"ם בהלכות מעשר שני יא, ח פסק לגבי ביעור, ושם בהלכה יד כתב באשר לוידוי: "וכן אם לא היה לו אלא ביכורים בלבד מתודה שנאמר בערתי הקודש, הקודש הראשון שהוא הבכורים". צירוף הביכורים לוידוי על קיום מצוות התלויות בארץ מוכיח שהיא מצוה התלויה בארץ.

 

למעבר לחלק ב'