ביכורים מארץ זבת חלב ודבש - חלק ב'

ביכורים מארץ זבת חלב ודבש - חלק ב'

"ואלו מביאין וקורין, מן העצרת ועד החג, משבעת המינים, מפירות שבהרים, מתמרות שבעמקים, ומזיתי שמן מעבר הירדן. רבי יוסי הגלילי אומר, אין מביאין בכורים מעבר הירדן, שאינה ארץ זבת חלב ודבש". מהי ההגדרה של 'חלב ודבש' ומתוך מה יש להביא ביכורים?

הרב יגאל אריאל | ביכורי הארץ

ג. איחוד הניגודים

אפשר להסביר את מהותו של "זבת חלב ודבש" בכיוון אחר. זה צרוף של ניגודים: פרי האדמה וחלב הצאן, החקלאות והרעייה, הקבוע והנייד, שמרנות והתפתחות, צניעות והישגיות. היו שתלו בניגודים האלה את המאבק הקדום: "וַיְהִי הֶבֶל רעֵה צאן וְקַיִן הָיָה עבֵד אֲדָמָה. וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכרוֹת צאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ב-ד). בכוחה של ארץ ישראל להכיל את שניהם ולפיכך המאבק ההיסטורי הראשוני שבין קין והבל מאבד בה את טעמו ועוצמתו. 

גם המהר"ל הדגיש את כוונתו של השבח הזה לחבר ניגודים (גבורות ה' פרק כד). אין זה עוד פרי ברשימת ברכותיה של הארץ "שלא תחסר כל בה", אלא מעלה אחרת לגמרי, ארץ ישראל מסוגלת להכיל את הכל ולגדל גם הפכים: "בברכות המזון אנו אומרים כל הברכות שיש לארץ, כי אנו אומרים שהארץ לא חסירה דבר. אבל מה שאמר 'אל ארץ זבת חלב ודבש' הוא ענין אחר, כי החלב במה שטבעו קר והדבש חם בטבעו הם הפכים, לומר כי לא תחסר כל בה, שאף דברים שהם הפכים נמצא בארץ בריבוי מאוד, וכדכתיב זבת חלב ודבש שהוא בריבוי. ושאר ארצות אם הוא מוכן לדבר אחד אינו מוכן להפכו, ובארץ אינו כך רק הכל הוא בריבוי ואף כי הם הפכים". 

"זבת חלב ודבש" איננו רק בתחום הארצי אלא יש לו גם משמעות רוחנית: 

הצמדת טיב הארץ לשמות הכנעני ובניו מדגישה את סגולתה להפוך את פני הדברים, ליטול את נקודות הטוב הנעלמות ולהרימם למעלה. כך הסביר הראי"ה קוק עולת ראיה א עמ' מ: 

ארץ ישראל יש לה הסגולות החיות העליונות של יסוד הקדושה היותר עליונה המתגלה בעולם שיש בכוחה להפך את התכן היותר רע והיותר מקולקל לטובה ולברכה. לפיכך שם הארץ היא כנען, האיש המקולקל והמקולל, אוצר הכיעור והזוהמה והשפלות האנושית וכל אלה הנטיות השפלות נטעו באנושיות, מפני שיש אוצר חיים נעלה מאד גנוז בה דווקא אוצר אור שבמטמוני החשך. ורק הכוח הנעלה הנובע מיסוד האורה העליונה יסוד שבעות עולמים בדבר ה' המוטבע בסגולת הארץ הפנימית העלול להתגלות רק על ידי עם ה' הממשיכים את יסוד קדושתם מאבות העולם עד דור אחרון זהו היסוד הבסיסי לבחירה הנפלאה של העם ושל הארץ יחדיו.

רבנו בחיי (דברים ח, ח, ועוד) מוצא את חיבור הניגודים גם בתחום הרוחני: "נשתבחה בארץ זבת חלב ודבש, כלומר הרצון המשפיע הרחמים והדין". 

ומו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר, ששבחה של הארץ הוא שיש לה כוח לא רק להכיל את הניגודים אלא גם להפוך את הטמא לטהור, הדבש יוצא מן הטמא והוא טהור, והחלב בא מן החי ואף על פי כן הוא מותר. (שיחות הרב צבי יהודה קוק, במדבר עמ' 179 180-, 196 201-).

הבנת מהות "זבת חלב ודבש" כאיחוד של ניגודים והפכים יכולה להעמיק את מה שאמרנו לעיל ולבאר מדוע הביאה משנתינו מצד אחד את דעת תנא קמא, שכלל את עבר הירדן עם המקומות המובחרים לשמן, ומן הצד האחר את דעת ר' יוסי הגלילי, שעבר הירדן איננו "זבת חלב ודבש". לכאורה עמדות קוטביות. כוונת ר' יוסי הגלילי, שאמנם עבר הירדן מבורך בשמן וזיתיו מובחרים ביותר, הוא גם מקום מרעה ויש בו הרבה חלב, אבל לא ראינו שפירותיו מתוקים כדבש. הצטיינותו בגידול אחד לא מעניקה לו את היכולת המופלאה לצרף את הניגודים, חלב ודבש יחד. 

ד. אשר בה זבת חלב ודבש

רק מיעוטה של ארץ ישראל פורה במיוחד ושופע חלב ודבש, אף על פי כן די באותם חלקים טובים כדי לקרוא לכל הארץ על שמם. כך נאמר בירושלמי ביכורים א, ח:

רבי יוסי בשם רבי שמעון בן לקיש, רבי יונה רבי זעירה בשם רבי חנינה: ששה עשר מיל חיזור חיזור לציפורין הן הן ארץ זבת חלב ודבש. אמר רבי יונה: מאן דמקדר אילין שגרונייה דבישן מינהן, מאן דמקדר הדא בקעת גיניסר מינהן. מתיבין לרבי יונה: והא כתיב, ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ טובה ורחבה ארץ זבת חלב ודבש. אמר לון: אשר בה זבת חלב ודבש. 

הירושלמי אומר זאת על המשנה שלנו, כלומר, "זבת חלב ודבש" איננו קנה המידה להגדיר את ארץ ישראל, כי רובה אינו כזה. משום כך עבר הירדן, אף על פי שאיננו זב חלב ודבש, עדיין הוא חלק בלתי נפרד מן הארץ.

גם הגמ' בבבלי כתובות קיא ע"א, מצמצמת את השטח שהוא זבת חלב ודבש ממש: 

רמי בר יחזקאל איקלע לבני ברק, חזנהו להנהו עיזי דקאכלן תותי תאיני, וקנטיף דובשא מתאיני וחלבא טייף מנייהו ומיערב בהדי הדדי, אמר: היינו זבת חלב ודבש. א"ר יעקב בן דוסתאי: מלוד לאונו שלשה מילין, פעם אחת קדמתי בנשף, והלכתי עד קרסולי בדבש של תאינים. אמר ר"ל: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של צפורי, והוי שיתסר מילין אשיתסר מילין. אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי זבת חלב ודבש של כל ארץ ישראל, והויא כמבי מיכסי עד אקרא דתולבנקי, כ"ב פרסי אורכא ופותיא שיתא פרסי. 

הבבלי אף מוסיף שאין זו הגדרה מוחלטת ונצחית, מצבה של הארץ משתנה ומקומות שהיו בכלל זבת ודבש עלולים להשתנות ולחדול מלתת את מתקם (ואולי גם להפך).

תפיסה זו עשויה לתרץ את שאלת הראשונים, מדוע לא נזכר בנוסח ברכת המזון שבחה של הארץ כזבת חלב ודבש. הרב אהרון בן יעקב בספר כלבו סימן כה כתב: "כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה לא יצא ידי חיוב, ששבח זה הוזכר למשה רבינו ע"ה כשנגלה לו השם בסנה, כמו שכתוב (שמות ג, יז) אעלה אתכם מעני מצרים וגו', והוסיפו לומר חמדה, שעל ידי שהיא זבת חלב ודבש היא ארץ חמדה, ונמצא שבזה הלשון נכללו כל שבחיה אשר בכתוב". 

אבל הרב דוד אבודרהם בהלכות ברכת המזון, כתב בעקבות הבבלי והירושלמי, שזבת חלב ודבש אינו מתקיים במלואה של הארץ אלא באופן חלקי, "כל מי שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו. פירוש, שהרי הנביאים קראוה כן בהרבה מקומות ואנו צריכין לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות. ומה שלא הצריכו להזכיר בה ארץ זבת חלב ודבש, לפי שאין כל הארץ כן אלא מקומות ממנה". 

ה. אשר נתת לי

הראשונים ביארו את דברי תנא קמא שהשבח "זבת חלב ודבש" אינו עקרוני, לעומת "האדמה אשר נתת לי" שהוא מחייב, ולכן גם לתנא קמא יש להבחין בין הגלעד הצפוני והבשן, נחלת מנשה, שהוא מתנת שמים, לעבר הירדן הדרומי, נחלת בני גד ובני ראובן שקבלו אותו ביוזמתם. יסוד הדברים בברייתא שמובאת בירושלמי ביכורים א, ח:

תני, אשר נתתה לי, לא שנטלתי לי מעצמי. מה ביניהון? אמר רבי אבין: חצי שבט מנשה ביניהון, מאן דאמר אשר נתת לי ולא שנטלתי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר, ארץ זבת חלב ודבש, אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש.

ובדומה לזה הבחינו במדרש תנאים לדברים (כו, י): "אשר נתת לי, לא מה שבררתי לעצמי, להוציא ארץ בני ראובן ובני גד שאין מביאין ממנה בכורים". (בניגוד גמור לפירושו התמוה של בית הלוי ח"ב סימן נ, שהובא להלן בשיטת הרמב"ם, "לאו דוקא נקט חצי שבט מנשה וה"ה לראובן וגד"). 

הדברים מיוסדים על פשט הכתוב. בכל פרשת בני גד ובני ראובן (במדבר לב) והתדיינותם עם משה לא מופיע שבט מנשה, הוא לא ביקש לו נחלה בעבר הירדן המזרחי, רק כאשר הגיעה שעת החלוקה שיתף משה לפתע את מנשה והעניק לו נחלה רחבת ממדים בצפון עבר הירדן: וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב" (במדבר לב, לג). 

גם בספר יהושע מתוארת הנתינה למנשה לבדה, בנפרד משבטי גד וראובן. מנשה השתתף עם ראובן וגד בהקמת המזבח על הירדן במחווה של סולידריות, אבל מעמדו שם אינו שווה לשני השבטים האומרים: "וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרא אֶת ה'" (יהושע כב, כה).

ייחודה של נחלת מנשה עולה כבר בשעת הכיבוש. נחלת מנשה היא ארץ הרפאים שניתנו לאברהם בברית בין הבתרים. המלחמה עם סיחון פרצה בגלל שסירב לתת לישראל לעבוד דרך ארצו אל הירדן, אפשר לראות בה אפוא מלחמה של בדיעבד ולא לכתחילה, לעומת זאת ארצו של עוג לא הפריעה לישראל, היה צריך לפנות ולעלות עליה למלחמה והדבר נעשה בצו אלוהי מפורש: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה אַל תִּירָא אתוֹ כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אתוֹ וְאֶת כָּל עַמּוֹ וְאֶת אַרְצוֹ וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אתוֹ וְאֶת בָּנָיו וְאֶת כָּל עַמּוֹ עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ" (במדבר כא, לג-לה).

"האדמה אשר נתתה לי - ולא שנטלתי מעצמי", אינה דרשה בעלמא אלא סתירה מהותית לעצם מהותה של מצוות הביכורים. תוכן המצווה הוא וידויה, ההכרה שכל הטובה שיש לאדם ניתנה לו מן השמים. משום כך איננו ממהר לקחת את הראשית לעצמו אלא נוטל אותה ומביאה אל המזבח, מחזיר אותה אל מקורה. 

"עיקר קבלת האלהות אשר דברנו ממנו, הוא במה שיכיר האדם שממנו באות כל הטובות כלם, ושכחו ועוצם ידו לא עשו את החיל בשום פנים. והמחשבה בחלוף זה הוא פריקת עול ומורא שמים מעליו, אשר ימשכו לו כל הרעות המתרגשות על דרך העונש כנזכר. לזה הזהיר ואמר, אחר שתבא אל הארץ ואחר שתירש אותה ימים ושנים רבים ונושנתם בה, השמר לך פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. לפי שכבר ישכח מפי זרעך, או זרע זרעך את כל מעשה ה' הגדול אשר עשה לך עד הביאך שמה. על כן אתה צריך לעשות מעשה, ולקחת עמך דברים המזכירים תמיד כי לה' הארץ ומלואה, ומידו נתנה לך למתנה, והוא המשפיע תמיד כל הצלחותיה, ולזה ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר הביא מארצך" (ע"פ דברי הרב יצחק עראמה, עקידת יצחק פרק צח). 

רעיון זה הוא הבסיס לירושת ארץ ישראל ("שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל... תורה וארץ ישראל ועולם הבא" (ברכות ה ע"א). ראובן וגד שלא המתינו לחלוקת הארץ על ידי הגורל מן השמים, החמיצו את העיקר. 

ו. ארץ חמשת עממים

ר' יוסי סובר שעבר הירדן אינו זבת חלב ודבש, כלומר, לא די בכך שחלקים מן הארץ הינם "זבת חלב ודבש", אלא זה תנאי מעכב המגדיר את המקום החייב בביכורים, ועבר הירדן איננו כזה. קביעה זו אינה קלה וצריך קנה מידה מוצק יותר כדי לקבוע זאת. הרי רואים אנו בעינינו שעבר הירדן מבורך בשמן, מדוע יוגדר כאיננו זבת חלב ודבש, בניגוד למציאות? ומדוע להזכיר דווקא את עבר הירדן, כאשר רובה של הארץ איננו כזה?

משום כך היו שראו בהגדרת "זבת חלב ודבש", לא מציאות בשטח, אלא קביעה מוחלטת, על פי הגדרת המקרא. 

הרמב"ן (דברים יח, א) כותב שהפס' (שמות יג, ה) המזכיר "זבת חלב ודבש" מונה חמשה עמים והוציא את ארצות הפרזי והגרגשי מכלל השבח הזה: 

נחלת חמשה עממין הנזכרים בפסוק 'כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והחוי והיבוסי אשר נשבע לאבותיך לתת לך ארץ זבת חלב ודבש', והם עיקר נחלת ישראל, שהייתה ארצם זבת חלב ודבש, אבל השנים הנשארים והם הפרזי והגרגשי אין ארצם זבת חלב ודבש ואינה חייבת בבכורים. ולכך הזכיר בלויים, שלא יטלו חלק עם ישראל בעיקר נחלתם בארץ הטובה שהיא נחלת החמשה, וגם לא בנחלת השבעה שהם השנים הנשארים אף על פי שאין ארצם טובה ואינה חשובה בעיני ישראל כל כך.

קביעה זו ביחס לפרזי ולגרגשי אינה קשורה לעבר הירדן, שהוא ארץ האמורי, והרמב"ן (שמות יג, ה) הוסיף, בדרך מציאותית ניסיונית, גם את עבר הירדן: "מעטו ארץ שני העממים מן הבכורים לפי שאינה זבת חלב ודבש, ור' יוסי מיעט אף עבר הירדן שהייתה של אמורי, לפי שגם היא אינה זבת חלב ודבש, והאמורי המוזכר כאן הוא אותו שבא"י עצמה". 

אלא שהדבר צריך עיון. אמנם בשמות (יג, ה) חסר הפריזי והוזכרו רק חמשה עממים בהקשר של "זבת חלב ודבש", אולם בשלושת ההופעות האחרות בספר שמות, בהן הוא מוזכר, מופיעים ששה עמים ומצוין גם הפריזי. אז איך אפשר ללמוד מכאן שזבת חלב ודבש הוא רק בחמשה עממים? 

המלבי"ם תרץ שהפרזי הוזכר רק ביחס לארץ טובה ורחבה שבתחילת הפסוק ולא ביחס לארץ זבת חלב ודבש שהוזכר שם, טוב אמור במקום אחד (שמות ג, ח), אבל בשני האזכורים האחרים (שמות ג, יז; לג, ג) קיים התואר זבת חלב ודבש בלבד, ואף על פי כן הוזכר הפרזי.

 

למעבר לחלק א'

למעבר לחלק ג'