ביכורים ללא מקדש בספרות החסידות - חלק ד'

ביכורים ללא מקדש בספרות החסידות - חלק ד'

מצות ביכורים היא מן המצוות התלויות בארץ ובמקדש, ולפיכך אינה נוהגת בזמן הזה. גם בזמן שבית המקדש היה קיים, היה היקפה של המצוה מוגבל ולא כל אדם יכול היה לקיימה. המצוה יכולה להתקיים רק על ידי מי שיש לו קרקע בארץ ישראל. נשים פטורות ממנה, ויש עוד פטורים שנמנו במשנה מסכת בכורים. מהו מקומה של מצווה זו בזמננו?

הרב ד"ר יהודה ברנדס | ביכורי הארץ

276המגמה החינוכית שעולה מדבריו של ר' יעקב יוסף הכהן מפולנאה היא אקטואליזציה ורלוונטיזציה של המצוות, כך שיהפכו להיות קיומיות עבור כל יהודי באשר הוא. הרבה נכתב על כך בתחום החינוך הדתי בזמננו, אך נראה שעדיין לא ניתנה הדעת כראוי, על השפע שניתן לדלות ממעיינות החסידות בכוונים אלו. טעמי מצוות הן נושא רחב בחסידות, ויוחדו לכך ספרים שלמים, מלבד הטיפול בהם בספרי דרוש "רגילים" על פרשיות השבוע. לדוגמה, נזכיר את ספרו של אדמו"ר הצמח-צדק, דרך מצוותיך, ואת ספרו של האדמו"ר מקאמרנא הנזכר בהערה הבאה. פעמים רבות, טעמי המצוות החסידיים מהלכים בדרך הקיומית שהתוו ראשוניה. 

277 ר' יצחק איזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, תקס"ו – תרל"ו (1806 – 1876) אדמו"ר בשושלת חסידית גדולה בהונגריה וגליציה. גאון בנגלה ובנסתר ומחבר פורה ביותר. חיבר פירוש מקיף על כל ספר הזוהר, פירוש לתורה, ועוד ספרים רבים. ספרו אוצר החיים עוסק בטעמי המצוות על פי הקבלה והחסידות. ומשלים לספר דרך מצוותיך העוסק במנין המצוות ובחיבורי מנין המצוות על דרך הנגלה. ספר אוצר החיים, נדפס בתוך חומש היכל הברכה, ומשם הובאו הציטוטים. (עי' י. אלפסי, ספר החסידות, בערכו). 

278 נמשך כאן דיון ארוך במשמעויות של המצוה על דרך הנסתר, והוא חוזר על כך בהרחבה ובהדגשים אחרים גם בפרשת הביכורים שב"כי תבא". 

279 בפירוש הזה של האדמו"ר מקומרנה, מופיע בהבלטה תפקידו המרכזי של הצדיק בחסידות. הוא כמובן אינו הראשון שמחדש דרך זאת, וכבר בתולדות יעקב יוסף עצמו אפשר לראות את היסודות של משנת הצדיק החסידית. ראה: מ' פייקאז', ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 81 - 85.

280 אין לשלול כמובן גם את המשמעות הפשוטה ביותר. הצדיק וחצרו משרתים את הקהילה, ותמורת זה, הקהילה מתחייבת באחזקתם הכספית. זה אינו שונה כנראה מן הנוהג להביא מתנות לנביא שבמקרא, ומן המקובל בכל תפוצות ישראל לתת לרב מתנות, באופן מוסדר, בזמנים קבועים. כגון: "רח"ש". ראשי תיבות: רב, חזן, שמש. מונח המשמש למתנות שנתנו להם בימי מועד קבועים. 

281 לענין פרנסת הצדיקים וצידוקה האידיאולוגי, ראה: ד' אסף, דרך המלכות, ירושלים תשנ"ז, פרק טו, עמ' 388 ואילך. ועי' שם בעמ' 392 שעמד על כך שבנועם אלימלך הקו היסודי של ההסברה הוא בבחינת תרומה לכהן.

282 התרגום המעשי של האדמו"ר מקומרנה בזמנו היה, כאמור, בהתקשרות אל האדמו"ר. אולם כשננסה לתרגם את ההדרכה של האדמו"ר מקומרנה לחינוך בזמננו, עומד לפנינו מחסום שלא היה קיים עבורנו כשביקשנו להשתמש בתורתו של הרב יעקב יוסף הכהן מפולנאה. הבעיה היא, היחס אל מושג הצדיק בחסידות. התודעה המודרנית, מעניקה משקל רב ליחידיותו של היחיד ולעמידתו העצמאית בפני ה', ואינה נוטה לקבל את הדגם של החסיד המתבטל לפני רבו. התלמיד המודרני, בודאי בחינוך הממלכתי-דתי, יתקשה לקבל את הרעיון, שהדרך לקיים מצות ביכורים בימינו היא בהתקשרות אל הצדיק ובהבאת תשורות לרבו. מובן, שבדברנו על תודעה מודרנית, איננו מתכוונים כמובן לכל אדם דתי החי בעידן המודרני. חלק ניכר מן החינוך המכונה חרדי, ואולי גם הדתי, מבוסס דווקא על שלילת התודעה המודרנית הזאת של מרכזיות האדם, ומבקש להשאר בתפיסה השוללת את העצמת האני. עם זאת, במאמרי: אורות האדם, אקדמות, י (תשס"א), עמ' 159 - 184, ניסיתי להצביע על חשיבותה של הגישה המעמידה את האדם הפרטי במקום מרכזי בבנין הרוח והאומה – בתורתו של הראי"ה קוק. לפיכך נצטרך לשקול, על בסיס הנחות אלה, מהי האפשרות לתרגם גם את תורת הצדיק להדרכה מעשית חינוכית לזמננו. ועי' לקמן בהערה 29.

283 יומא פו ע"ב, פסיקתא דרב כהנא פכ"ד, אות יט ובמקבילות שצוינו שם. במקורות אלה נאמר רק שתפילה נחשבת במקום הקרבנות. אבל בברכות כו ע"א - ע"ב מבואר שתפילות הקבע נוסדו "כנגד תמידים". 

284 פסחים קטז ע"ב. בפשטות, עניינם של שני התבשילין הללו הוא למצות סעודת יום טוב. אבל בגמרא כבר הסבירו אמוראים שיש בכך גם זכרון לקרבן פסח וחגיגה. ראה: י' תבורי, פסח דורות, תל אביב תשנ"ו, עמ' 105 – 122. ראה עוד: הרב יהודה עמיחי, "תקנות זכר למקדש", ספר הקהל, כפר דרום תשס"א, עמ' 606 – 617; הרב יהודה זולדן, "זכר למקדש- דרשה ודרישה לציון", מעלין בקודש, ו (תשס"ג), עמ' 115 136-. 

285 עי' סוכה מט ע"ב, בענין העושה חסד, צדקה ומשפט. יש לדון בנפרד בשאלה ההלכתית אם יש בתשלום מסים משום קיום מצות מעשר כספים. גם אם נקבל את הדעה שאין בכך משום מעשר כספים, עדיין אין זה מונע מלהתייחס למסים "כאילו" היו מעשרות, ולרומם בכך את ערך הנתינה הזאת. כידוע, כספי המסים מוצאים ברובם הגדול למטרות בעלות חשיבות גבוהה ביותר בסולם ערכי הצדקה: בטחון, בריאות, חינוך ורווחה מכסים את חלק הארי של תקציב המדינה. עי' הרב עזרא בצרי, דיני ממונות, חלק א עמ' תח, ובמקורות אליהם הפנה שם בהערה 9.

286 זו התודעה המלווה את עריכת השלחן, ה"טיש" החסידי. עי' תענית יא ע"א-ע"ב. בסוכה מה ע"א, נמצא שנטילת לולב כעבודה לפני המזבח. ראה: הרב יעקב נגן, "ארבעה מינים כקרבן בהלכה של חז"ל", דעת, 49 (תשס"ב), עמ' 5 - 34, בו הוא מראה שהלכות רבות בדיני ארבעת המינים יסודם בהשוואה להלכות קרבן. סוכה מ"ה ע"ב: "כל העושה איסור לחג באכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן". חגיגות המימונה, כפי שהן מתקיימות כיום באסרו חג של פסח, אינן נתפסות לצערנו בציבור הרחב באופן הזה, אבל ראוי ליראי ה' מבני העדות הנוהגים לחוג אותה, שיחוגו אותה בקדושה ורוממות שכזאת. 

287 עי' טושו"ע או"ח סימן קמא ונו"כ שם. כך לשון המשנ"ב סי' קמו סעיף יט: "ויש מחמירין ועומדין - ... דס"ל דראוי להדר ולעמוד מפני שצריך האדם להעלות בדעתו כששומע הקריאה מפי הקורא כאלו קבלה אותה שעה מהר סיני ובהר סיני היו כל ישראל עומדין כדכתיב אנכי עומד בין ה' וביניכם וגו'". 

288 בבבלי, קדושין ל ע"א, נראים הדברים כמליצה, אולם בירושלמי קידושין א, ז, מסופר מעשה שמורה על כך שר' יהושע בן לוי ממש חש כך כאשר למד עם בן בנו פרשת השבוע: "רבי יהושע בן לוי הוה יליף שמע פרשתה דבר בריה בכל ערובת שובתא. חד זמן אינשי ועל מיסחי בההן דימוסין דטיבריא והוה מיסתמיך על כתפיה דרבי חייה בר בא. אנחר ונפק ליה מן דימוסא. אמר כך הוה רבי לעזר בר יוסי אמר שליח מטי א"ל רבי חייה בר בא לא כן אלפן רבי אם התחילו אין מפסיקין? אמר ליה חייה בני, וקלה היא בעיניך שכל מי שהוא שומע פרשה מבן בנו כאילו הוא שומעה מהר סיני? מ"ט והודעת' לבניך ולבני בניך וגו' יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב כיו' אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". 

289 עי' בספר תשב"ץ קטן לר' שמשון ב"ר צדוק תלמיד המהר"ם מרוטנבורג, סי' תסה, שהסביר את כל מנהגי החופה כ"שחזור" של מעמד הר סיני. 

290 כך עולה מברכות אשר יצר את האדם שאותן מברכים בין ברכות הנישואין. ועי' שו"ת הרשב"א א סי' ט, (במהדורת ר"ז דימיטרובסקי כרך א', חלק א, סימן א, ובהערות שם). וכן עי' בספר כלבו סי' עה, ובאבודרהם בסדר ברכות אירוסין ונישואין. 

291 ר' קלונימוס מקראקא, בעל מאור ושמש, היה תלמידו של ר' אלימלך מליז'נסק. על אישיותו, ועל תפיסת הצדיק במשנתו, ראה: ג' נגאל, מחקרים בחסידות, ירושלים תשנ"ט, כרך א' עמ' 254 – 286; מ' פייקאז', ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 213 – 219, דן בתפיסת הצדיק אצלו. חיבור מאור ושמש, הוא אחד מן החיבורים הנפוצים של תורת החסידות. נדפס במהדורות מקראות גדולות ולכן היה לו תפקיד חשוב בפרסום השקפות החסידות בכלל ותורתו של ר' אלימלך מליז'נסק, רבו, בפרט. ר' אלימלך נחשב לאחד האדמו"רים שביססו את תורת הצדיק בחסידות.

292 כאן, כאמור, עולה השאלה אם הדרכה כזאת יכולה להיות משמעותית ל"מתנגד". או לאדם מודרני, שלבו מתקומם נגד הדרישה להכנעה בפני הצדיק. ושלש תשובות בדבר. 

ראשית, בניגוד לדימוי הרווח בכלי התקשורת, של רבנים וכלי קודש רודפי בצע וציבור עשוק הנזקק לשרותיהם ומשלם להם, מי שמכיר את דפוס הקשר הרגיל בין ציבור מסורתי לבין רבנים ומשמשים בקודש יודע, שה"יהודי הפשוט" רוצה ושמח לבטא את הכרת הטובה שלו לרב בנתינה כלשהי. ומניעתו מכך עשויה לפגוע בו. הן ברמה האישית, והן בהכרה שהוא "משלם" עבור השירות שקיבל ובכך רואה את עצמו כשותף בזכות ולא בחסד. תפיסה שלילית ועוינת של רעיון הפדיון לאדמו"ר מלווה את החסידות מראשיתה, וכאמור בפנים נזכרת כבר בתנ"ך ובמדרשים בתיאור של בני עלי על דרך השלילה, ושל נקיון כפיהם של משה ושמואל על דרך החיוב: את שור מי לקחתי וכו'. בין הקוטב החמדני והנצלני השלילי, לבין הקפדנות הקיצונית של המנעות מלקחת כל דבר מן הקהל, צריך הרב לנתב דרך אמצעית שמאפשרת לקהלו להודות לו על השירות מבלי שהדבר יגיע למערכת שלילית עכורה. 

שנית, וזו עיקר, נראה, שיש מקום לשיקול דעת נוסף אפילו לגבי עצם יכולת ההכנעה בפני גדולים. יש צד אחר להעצמת האני בחברה המודרנית: יותר ויותר מתגלה הקושי של היחיד לשאת על שכמו את מלוא הנטל של האחריות לעיצוב אישיותו הרוחנית. מתוך כך, מתגלה נטיה להתכנס לתוך מסגרות חברתיות מגוננות של קהילה, ישיבה או מוסדות חינוך אחרים, לדגם כזה או אחר של התישבות, או למסגרת פוליטית. כמו כן, נחשפת והולכת, במפתיע, דווקא בעידן הפוסט מודרני של התפוררות ההגמוניות ומרכזי הסמכות, נטיה מחודשת להעצמת סמכות, קבלת מרות של מנהיגים כריזמטיים, ונהיה אחרי תנועות וכתות מיסטיות וסמי דתיות, בנוסח ה"ניו אייג'". לפיכך, אין לדחות על הסף את ההדרכה החסידית, ויש לבחון דרכים איך לעשות בה שימוש מועיל גם בקהילה וחברה שהם כביכול מודרניים בתודעתם, אך מתגלים כ"חסידיים" באופיים. 

מישור אחר שבו ניתן להשתמש ברעיון הכהנים והעדה, מושג השליחות הייצוגית בעבודת ה', הוא ביחסים בין דתיים וחילוניים. גם אם אינם רוצים בכך, משמשים הדתיים ובתי הכנסת עבור חלק נכבד מן הציבור המסורתי והחילוני, כתחליף למקדש. האדם החילוני מופיע בבית הכנסת בדיוק במשמעות המקורית של המילה "חילוני" בתרגום אונקלוס: "זר", להבדיל מכהן. בית הכנסת הוא מקדש מעט, הדתיים ואנשי המימסד הדתי הם הלויים והכהנים המשרתים בו. החילוני אינו נזקק לשירותי בית הכנסת והמימסד הדתי באופן יומיומי, אך גם אינו מנותק מהם. הוא זקוק להם בעת שמחה או לחילופין אבלות, והוא רוצה שיהיה בית כנסת ומימסד דתי שיספק לו את השירות הזה. זו הפינה ה"מקדשית" של חייו. לעתים הוא גם מביא "ביכורים" – בתרומה לבית הכנסת, לקהילה, או במתת לרב, למוהל או לחזן שנזקק לשרותיהם. יתכן, שיש מקום לא רק לתת לגיטימציה שבדיעבד לתופעה זו, אלא לקבל אותה בדיוק כפי שהנהיגו ראשוני החסידות את הדרך הזאת כהנהגה ראויה לפשוטי העם בזמנם. יתכן שיש כאן "עיסקה" לגיטימית, המאפשרת גם לאדם ממעגל מרוחק יותר מן הקודש, להרגיש שותפות ושייכות, ואין להרתע מאותם המקטרגים שטוענים שאין כאן אלא רדיפת בצע של הכהנים. יש בני עלי ויש בני אהרן, להבדיל. אלו ואלו מקבלים מתנות כהונה. אלו משניאים ואלו אוהבים את הבריות ומקרבים לתורה.

293 עמד על כך מ' פייקאז', חסידות פולין, ירושלים תש"ן, עמ' 205 – 231, בעיקר בפרק השמיני: "השלמה עם הגלות והבלטת יתרונותיה". ועי' גם בספרו ההנהגה החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 154 – 159, בפרק "מעמדה של הגלות". קיים כמובן גם כוון נגדי, של כיסופים, השתוקקות ופעילות מעשית למען קירוב הגאולה וביאת המשיח, עליה לארץ ישראל ובניינה, מאז נסיונו של הבעש"ט לעלות לארץ, עליות תלמידיו והקמת המרכזים החסידיים בגליל, ועד דורות אחרונים, בעיקר בבית רוז'ין, שהיו מגדולי תומכי ההתיישבות ובנין הארץ. כבר עסק בכך י. ורפל (רפאל), החסידות וארץ ישראל, ירושלים ת"ש.

294 הדברים אמורים בהנחה שהלכה זו, שדורש מ"ארמי אובד אבי" שייכת לסדר ליל הפסח כפי שנתקן בימי התנאים שאחרי החורבן. אין אנו יודעים האם בימי הבית כבר היה נוהג לדרוש את הפרשה הזו כחלק ממצות סיפור יציאת מצרים. ראה: ד' גולדשמידט, הגדה של פסח– מקורותיה ותולדותיה, ירושלים תשכ"ט, עמ' 14; י' תבורי, פסח דורות, תל אביב תשנ"ו, עמ' 356 – 359 ובמקורות נוספים שהביא בהערות שם. ברור, שאם נאמר שלימוד "ארמי אובד אבי" קדם לחורבן, אין זו תקנה חלופית למצות מקרא ביכורים אלא שימוש משני בפרשה זו בליל הסדר, שיכול להיות מוסבר באופנים שונים. 

295 ועי' עוד במאמרו של הרב יגאל שפרן, "מקרא ביכורים בליל הסדר", קובץ הציונות הדתית, ב (תשנ"ט), עמ' 95 - 101, שבו הוא מסביר את הצד הרעיוני של מקרא פרשת ביכורים במידת ההכנעה והענוה דווקא בעיצומו של חג, ואף לדבריו, יסוד הדברים הוא במכנה הרעיוני המשותף שיש לחגיגת ליל הסדר והבאת הביכורים. 

 

למעבר לחלק ג'