ביכורים בשנה השביעית - חלק ג'

ביכורים בשנה השביעית - חלק ג'

בדברי תנאים ואמוראים לא מצינו דיון מפורש בשאלה, אם יש חובה להביא ביכורים בשנה השביעית. עם זאת, ממספר מקורות ניתן ללמוד על חובת ביכורים בשביעית, אם כי לא במפורש אלא רק במשתמע.

הרב יואל פרידמן | ביכורי הארץ

ג. בעלות על הקרקע ועל הפירות

  1. בעלות על הקרקע

הרב חיים בן עטר, אור החיים הקדוש (דברים כו, ב) פירש את הפסוק "אשר ה' אלהיך נותן לך…": "לפי ששייר ה' לו חלק בארץ והוא שנת השמיטה דכתיב ובשנה השביעית וגו' שבת לה' – לזה בא דברו הטוב שאינו מצווה אלא על הזמן הנתונה לך, שהם ו' שנים; אבל שנת השמיטה אין בה הבאת ביכורים לפי שאינם שלו אלא מופקרת לכל". לפי פירושו המילים "אשר ה' אלקיך נותן לך" מתייחסים ל"ארץ" ולא לפירות. כלומר לנאמר לפני כן "אשר תביא מארצך" ולא לתחילת הפסוק "ולקחת מראשית כל פרי האדמה" 252. אלא שיש להקשות שאין הקרקע מופקרת אלא ההפקר מתייחס רק לפירות הגדלים בשביעית והקרקע עצמה נשארת רכוש הבעלים, ולכל היותר הקרקע עצמה מופקרת רק לעניין איסוף הפירות בלבד כמבואר בגמ' (נדרים מב ע"ב) וברמב"ם (הל' שמיטה ויובל ד, כד; הל' נדרים ו, יג). ואמנם הרב קלמן כהנא, השביעית והביכורים, חקר ועיון ח"ד, הוצ' המכון לחקר החקלאות עפ"י ההלכה, תשמ"א, עמ' קמו הערה ז, מסביר שכוונת אור החיים לפרש שהנאמר "אשר ה' אלהיך נתן לך" מתייחס ל"פרי האדמה". ולא נראה כן כי דבריו בס' דברים (שם) נמשכים מהסברת טעם השמיטה (אור החיים, ויקרא כה, ד) : "אכן נתכוון ה' לומר סמוך לזכרון הנתינה להם שיור לה' בארץ, והוא אומרו אני נותן ולא מתנה חלוטה אלא ושבתה וגו' לה…" – כלומר הארץ לה' היא בשנת השמיטה ואינה של עם ישראל, ולכן ושבתה הארץ, אך מאידך אין אנו מצווים להביא את הביכורים.

האחרונים הסבירו הסבר נוסף, שאמנם בעל השדה אינו בעלים על הפירות כי הם מופקרים ועומדים, אך יש אפשרות להתחייב בביכורים אם הבעלים יזכה מן ההפקר 253. נקודת המוצא של התשובה שכדי להתחייב בביכורים צריך הן בעלות על הקרקע והן בעלות על הפירות.

העובדה שצריך בעלות על הקרקע, כדי להתחייב בביכורים באה לידי ביטוי בהרבה הלכות, כגון הנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד וכו' – אינו מביא את הביכורים, שנאמר "ראשית ביכורי אדמתך" – עד שיהו כל הגידולין מאדמתך (ביכורים א, א-ב). כן הוא גם לגבי נוטע אילן הסמוך למיצר, שאינו מביא את הביכורים כי "בעינן אשר תביא מארצך" (רש"י ב"ב כו ע"ב ד"ה ואין מביאין, ועי' רש"י ב"ב פא ע"ב ד"ה מאי טעמא). גם הרמב"ם פסק כן בהלכות ביכורים (ב, י- יג), ואף שהראב"ד השיג עליו בהקשר לקונה שלושה אילנות מפני שהבין בדבריו שבמקרה זה חייב בביכורים גם אם אין לו קרקע, כבר הסבירו פרשני הרמב"ם (מהרי"ק, רדב"ז וכס"מ) שמעולם לא עלה על דעת הרמב"ם לחייב קונה שלושה אילנות בביכורים, כשאינו בעלים על הקרקע. 

הצורך בבעלות על הקרקע מפורש הוא גם בגמ' ב"ב פא ע"ב, שמסבירה את ההו"א של ר' מאיר שאף הלוקח פירות מן השוק – חייב בביכורים. הגמ' מקשה על הו"א זו: 

"והא כתיב: אשר תביא מארצך (דברים כו, ב)?! - ההוא למעוטי חוצה לארץ. 

והא כתיב: אדמתך (שמות כג, יט)?! למעוטי אדמת עכו"ם. 

והכתיב: אשר נתתה לי (דברים שם, י)?! - דיהבת לי זוזי וזבני בהו (ה' נתן לי כסף לקנות פירות מן השוק)". 

במסקנה הגמ' דוחה הו"א זו, ואליבא דכו"ע צריך בעלות על הקרקע כדי להתחייב בביכורים.

אף על פי כן, נראה שאין צורך בבעלות גמורה על הקרקע כדי להתחייב בביכורים וכדלהלן.

מחד הגמ' ב"ב (שם) מסבירה את מחלוקת ר"מ ורבנן בהקשר לקונה אילנות (ביכורים פ"א מי"א): "הקונה שלשה אילנות בתוך של חברו מביא וקורא ר' מאיר אומר אפילו שנים קנה אילן וקרקעו מביא וקורא …". מתבאר שר"מ הסתפק שמא אף הקונה אילן אחד – נחשב שקנה את הקרקע יחד עם האילן רבנן הסתפקו שמא הקונה שני אילנות – נחשב שקנה את הקרקע, וכן פסק הרמב"ם הל' ביכורים ד, ד). ולהלכה הקונה אילן אחד – אינו מביא ביכורים "לפי שאין לו קרקע" (רמב"ם שם ב ,יג). מאידך אנו נוקטים שקניין פירות – לאו כקניין הגוף (יבמות לו ע"ב, רמב"ם הל' ביכורים ד, ו), אך במקרה זה מביא את הביכורים אף שאינו קורא את פרשת הביכורים 254. במה שונה הבעלות באילן אחד מהבעלות בקונה קרקע לפירותיה (קניין פירות)? מסביר הר"ש (ביכורים א, ו וכן רא"ש ביכורים שם) שגם למ"ד קניין פירות – לאו כקניין הגוף, רמת הבעלות בקניין קרקע לפירותיה הרבה יותר רחבה מאשר בקונה אילן אחד. כשקונה את הקרקע לפירותיה, יש לו בעלות וכל זכות שימוש מהקרקע, וכדברי הר"ש: "כשהקרקע קנוי לפירות לכל מה שירצה ואפילו לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי…". לעומת זאת, כשקונה אילן אחד, יש לו בעלות רק לשם אכילת הפירות בלבד. 

התוס' בב"ב כז ע"א ד"ה לא, בתירוצם הראשון, מגדירים את היתרון ברמת הבעלות של הקונה קרקע לפירותיה על הקונה אילן אח, אינו מבחינת איכות הבעלות אלא מבחינת זמן הבעלות. הבעלות של הקונה קרקע לפירותיה, מוגבלת היא אמנם בזמן, אך היא אינה תלויה בגורמים חיצוניים. בעלות הקונה אילן אחד תלויה בקיום העץ, שכן אם יתייבש העץ פוקעת בעלותו לגמרי. 

נמצאנו למדים הן מדברי הר"ש והן מדברי התוס' שחיוב הביכורים תלויה בבעלות על הקרקע, אך די בבעלות מוגבלת על הקרקע, אם זה מבחינת איכות הבעלות ואם זה מבחינת זמן הבעלות. 

האחרונים שואלים אם קניין פירות - לאו כקניין הגוף דמי, דהיינו שאין הלוקח בעלים גמורים על הקרקע, מדוע הוא מביא ביכורים? 

הפני יהושע בגיטין שם ד"ה ר"ל מסביר שיש הבדל בין ההבאה לבין הקריאה. הפסוק שמתייחס להבאה הוא: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך (דברים כו, ב). לעומתו הפסוק שמתייחס לקריאה הוא: "וענית ואמרת… ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי…" (דברים שם, י). אמנם לריש לקיש קניין פירות – לאו כקניין הגוף, דהיינו שאין לו בעלות על גוף הקרקע, ומ"מ בוודאי יש לו בעלות על הקרקע לגידול הפירות, ולכן נכלל ב"אשר תביא מארצך". לגבי הקריאה יש צורך בבעלות יותר רחבה ומעמיקה, ובעלות על הקרקע לפירותיה – אינה בכלל "האדמה אשר נתתה לי". ויש להסביר את דבריו עפ"י הירושלמי בערלה א, ב שהנוטע בבית חייב בערלה מפני שבית נחשב "ארץ" ("כי תבואו אל הארץ") ולעומת זאת פטור מן המעשרות כי בית אינו "שדה" ("היוצא השדה"). מכאן שהמושג "ארץ" הוא רחב והוא כולל בתוכו אף את הבית לעומת ה"שדה" שהיא מושג ספציפי ולכן אין הבית בכללו. גם בנדוננו "ארצך" כולל כל סוג של בעלות ואף קניין הקרקע לפירותיו, אך "אדמתך" הוא מושג מצומצם יותר וכולל רק בעלות ממשית של קניין גוף הקרקע. 

ההסבר צ"ע, מאחר ובירושלמי ביכורים א, א מבואר שהנוטע לתוך שלו והבריך לתוך של יחיד, וכן דוגמאות אחרות בהם החסרון שהפירות לא גדלו בקרקע שלו, והמשנה מביאה סמך לדין שאין חובת הבאה של הביכורים במקרה זה מן הפסוק "ביכורי אדמתך" – שיהו כל הגידולין מאדמתך.

כאמור נקודת המוצא של התשובה שיש לבעלים בעלות על הקרקע, ויש לברר האם אין ההפקר מתייחס כלל לקרקע. המשנה בנדרים ד, ה: "המודר הנאה מחבירו… ובשביעית אינו יורד לתוך שדהו אבל אוכל הוא מן הנוטות…" ושואלת הגמ' בנדרים מב ע"ב: "ובשביעית - אין יורד לתוך שדהו כו'. מאי שנא דאוכל מן הנוטות? דפירי דהפקירא אינון, ארעא נמי אפקרה!". ומפרש הר"ן: "ארעא נמי רחמנא אפקריה - כלומר ללקיטת הפירות ולמה לא ירד לתוכה ללקוט פירותיה?" וכן פסק הרמב"ם הל' נדרים ו, יג (ועי' הל' שמיטה ויובל ד, כד). כלומר שההפקר מתייחס גם לקרקע, וא"כ אולי נאמר שבשנה השביעית אין לבעלים בעלות על הקרקע לפירותיה! ואמנם נראה שזכות השימוש של כל אחד מישראל בקרקע, שמיועדת ללקיחת הפירות אינה מוגדרת כבעלות על הקרקע לפירותיה, שכן בעלות הקרקע לפירותיה – משמעותה כל זכויות השימוש בקרקע לגידול הפירות. וכיוון שבנדון דידן כל אחד מישראל רשאי להיכנס לקרקע רק לשם קטיף הפירות, נמצא שהבעלים החוקיים של הקרקע לא השתנו בשנה השביעית.

ואולי תלוי הדבר במחלוקת בין המהרי"ל דיסקין לבין הרב קוק בדין אוקמי פירא 255. המהרי"ל דיסקין קונ"א אות רנט, כותב שמותר לעשות מלאכות דרבנן לאוקמי פירא, והוא מטעים היתר זה כך: "ואיך שרינן להאי עבודת קרקע משום פירי דלאו דליה? אך י"ל דהאי כיוון דכתב קרא אביוני עמך… א"כ חשיבי הני פירי דשייכי לכלל ישראל". ומתאימים הדברים למה שכתב הרמב"ם בפירוש המשנה שביעית ד, י שאיסור הפסד פירות שביעית הוא מפני שבכך גוזל את הרבים 256. ולפי"ז יש לציבור בעלות על הקרקע ומותר לנציג הציבור לעשות מלאכות בקרקע ובאילן לקיום הפירות, ואולי נחשב הדבר בעלות על הקרקע לפירותיה 257. לעומת זאת דעת הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ הוצאת מכון התורה והארץ, פ"א ה"ה אות טז, הערה 86) היא שיש איסור מוחלט לעשות מלאכות לקיום הפירות, כיוון שהם מופקרים. לדעתו אין הציבור אינו בעלים על הקרקע, וזכות השימוש של היחיד מצטמצמת לכניסה לקרקע לשם קטיף הפירות בלבד. 

  1. בעלות על הפירות

הר"מ קליערס, תורת הארץ חלק א, פ"א אות י, יז, יח, מעלה אפשרות שצריך בעלות על הקרקע כדי להתחייב בביכורים אך אין צורך בבעלות על הפירות. לאור הנ"ל הוא מסביר את דברי רש"י שחייב בביכורים בשביעית, שכן אף שהפירות הם הפקר, אין זה מעכב את חובת הבאת הביכורים. הוא דוחה אפשרות זו, שכן נאמר מפורשות בירושלמי בביכורים א, ו: "מכר לו פירות שייר לו קרקע, המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות…" - נמצא שאי אפשר להביא את הביכורים אם אינו בעלים של הפירות, וגם אם ישאל את הפירות מהקונה או יבקש ממנו רשות – אינו יכול להביא את הביכורים; וכן פסק הרמב"ם הל' ביכורים ב, יד 258. 

לאור הנ"ל מציעים האחרונים 259 שחיוב הביכורים חל על הפירות של בעל הקרקע לאחר שזכה בהם מן ההפקר. 

יש לברר מאיזה שלב בגידול צריך להיות בעלים על הפירות או שמא אין חשיבות לגידול ודי בכך שבשעת הבאת הביכורים, המביא יהיה גם בעלים על הקרקע וגם בעלים על הפירות. התייחסות לכך מצאנו בירושלמי ביכורים ב, ו:

רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי אילא מכר לו שדה בקמתה – הלוקח, מהו שיביא ממנה ביכורים? אמר ליה: למה לאו. עד כדון לחה אפילו יבישה! אמר ליה: אפילו יבישה אפילו קצורה! מעתה, אפילו חיטין - כן אנו אומרים: הלוקח מן השוק - מביא ביכורין? פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר לו קרקע המוכר אינו יכול להביא שאין לו פירות….

ר' בון שואל את ר' אילא האם יש חובה להביא ביכורים כאשר קונה שדה חיטה באמצע גידולה. עונה ר' אילא שבמקרה זה, בוודאי חייב בביכורים. שוב שואל ר' בון מה הדין כאשר החיטים הם בסוף גידולם או בשלב של התייבשות? יש לציין ששאלת ר' בון מתייחסת לחיטה שעדיין מחוברת לקרקע. על כך עונה ר' אילא שיש חובת הבאת ביכורים הן במקרה שקונה את החיטה שהתייבשה והן במקרה שחיטה זו קצורה כבר ואינה מחוברת עוד לקרקע. ע"כ שואל ר' בון: מעתה, אפילו חיטין - כן אנו אומרים: הלוקח מן השוק - מביא ביכורין? כלומר שלפי זה נאמר שאף אם קונה חיטה בשוק יתחייב בביכורים, והגמ' מוכיחה שבכה"ג פטור מפני שאינו בעלים על הקרקע. כך פירש הפני משה 260. מסקנת הגמ' לפי זה, שאם קנה חיטים בשוק, והוא גם בעלים על הקרקע שעליה גדלו החיטים – חייב בהבאת ביכורים. וכן פסק הרמב"ם הל' ביכורים ב, יד:

הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים שהרי יש לו קרקע ופירותיה, מכר לו פירות חוץ מן הקרקע אפילו מחוברים, מוכר אינו מביא שהרי אין לו פירות ולוקח אינו מביא שהרי אין לו קרקע, חזר המוכר ולקח הפירות מן הלוקח הרי זה מביא שהרי יש לו קרקע ופירותיה.

הגר"א (בפירושו לירושלמי שם) מסביר את הירושלמי בצורה שונה והוא משנה את הגירסא של הדפוסים:

רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי אילא מכר לו שדה בקמתה – הלוקח, מהו שיביא ממנה ביכורים? אמר ליה: למה לאו. עד כדון לחה אפילו יבישה! אמר ליה: אפילו יבישה. מעתה אפילו קצורה? אפילו חיטין - כן אנו אומרים: הלוקח מן השוק - מביא ביכורין? פשיטא הדא מילתא מכר לו פירות ושייר לו קרקע… חזר ולקח ממנו? נשמעינא מן הדא נתן לה קדשים…

לדעתו רק אם מכר לו שדה כשהחיטה מחוברת לקרקע – מביא ביכורים, זאת אף אם החיטה בסוף הגידול, במצב של התייבשות. "מעתה אפילו קצורה?" אינו בלשון ניחותא אלא בתמיה, ולפי"ז אם החיטה קצורה – אינו מביא ביכורים כמו שאין מביאים ביכורים מן החיטים שבשוק. הגר"א גם מוכיח דבריו מהמשך הסגיא, שכן הירושלמי מברר: "חזר ולקח ממנו?" ולפי הסברו של הרמב"ם, לאחר שהגמ' הסיקה שהקונה פירות בשוק חייב בביכורים אם הוא קנה גם את הקרקע, אין צורך לברר דין ביכורים במקרה שבעל הקרקע עצמו חוזר וקונה מהלוקח את הפירות! 

הגמ' בגיטין מז ע"ב מקשה על ר' יוחנן הסובר שקניין פירות כקניין הגוף:

איתיביה: היה בא בדרך וביכורי אשתו בידו, ושמע שמתה אשתו - מביא וקורא; מתה אין, לא מתה לא!.

ושאלו תוס' שהגמ' יכלה ליישב, שהבעל אינו מביא ביכורים בעודה בחיים במקרה שהאשה לא זיכתה את הפירות לבעל. התוס' ד"ה מתה [תירוץ שני], וכן התוס' רא"ש משיבים:

ועוד דהוה ליה כקונה פירות בשוק ואח"כ קנה שדה דאינו קורא כדאמרי' במסכת בכורים (פ"א) אבל לריש לקיש שהיו לו פירות תחילה אתי שפיר דבמתה מביא וקורא כיון דמעיקרא אגיד בה לפירות.

כלומר שאילו היה מדובר במקרה שהאשה לא זיכתה לבעל - גם אם מתה לא היה קורא, שכן "הו"ל כקונה פירות בשוק ואח"כ קנה קרקע דאינו קורא". ראיית התוס' לדין זה - מס' ביכורים פ"א ועי' בהגהות מהר"ב רנשבורג שהכוונה לירושלמי הנ"ל. 

הגאון ר' משה בצלאל רנשבורג מוסיף הערה נוספת, ומציין שהרמב"ם (הל' ביכורים שם) כתב רק "הלוקח פירות תלושין ולקח הקרקע הרי זה מביא בכורים" ולא התייחס לקריאה, וכן התוס' כתבו רק שהקונה פירות בשוק – אינו קורא. כלומר שהרמב"ם והתוס' לא נחלקו מעולם בדין לוקח פירות מן השוק, וגם הרמב"ם יוכל לתרץ כתירוץ התוס' שאין מדובר בגמ' (גיטין שם) במקרה שלא זיכתה האשה את הפירות לבעל, שאילו היה כן, גם במקרה של מתה – לא היה הבעל קורא את הפרשה. אלא שלענ"ד אין זה מסתבר בפירוש הרמב"ם ואף לא בפירוש התוס'. לדעת הרמב"ם ברור שהקונה פירות בשוק כשהקונה הוא גם בעלים על הקרקע, מביא את הביכורים ואף קורא את הפרשה. הרמב"ם נקט בלשון "מביא" וכלל בלשון זו גם את הקריאה, וכבר כתב מרכבת המשנה (בהלכה קודמת, הי"ג): "דכל מביא שבפרק זה (פ"ב) מביא וקורא, ואותן שמביא ואינו קורא – עשה להן רבנו מדור בפני עצמו בפ"ד מהלכות ביכורים…" 261. וכן לדעת התוס' ברור שהלוקח חיטים מן השוק, אינו מביא ביכורים כלל, ונקט בלשון "אינו קורא" שכן מתייחס לסוגיית הבבלי שדנה במחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש האם בקניין פירות קורא אם לאו. המחלוקת בין הרמב"ם לבין התוס' נובעת מהבדלי הפרשנות בירושלמי כנ"ל בפירוש הפני משה ופירוש הגר"א. ואכן הדיון בסוגיא הירושלמית הוא אם חייב בהבאת הביכורים ולא אם יש חובת קריאת הפרשה: "רבי בון בר כהנא בעא קומי רבי אילא מכר לו שדה בקמתה – הלוקח, מהו שיביא ממנה ביכורים?".

נמצא שיש מחלוקת קוטבית בין הרמב"ם לבין התוס' הנובעת מפרשנות הירושלמי עפ"י פירוש הפני משה או עפ"י פירוש הגר"א. אליבא דכו"ע צריך להיות בעלים הן על הקרקע והן על הפירות, השאלה היא ממתי. 

היה מקום לומר שלדעת הרמב"ם צריך להיות בעלים עליהם בשעת הבאת הביכורים, לאחר הקטיף, ולדעת הגר"א בשעת ביכור הפירות. ואולי מתאימים דברי הרמב"ם עם ההלכה שלאחר מכן (הט"ו) שחולק על הראב"ד וסובר שאם ביכר ביד הגוי – פטור מן הביכורים (מהרי"ק לרמב"ם שם, ועי' לעיל). אך ברור שגם לדעת הגר"א אין צורך בבעלות על הקרקע והפירות משעת הביכור, שכן הגמ' מסיקה שאם הוא בעל הקרקע ובעל הפירות כשהחיטים עדיין מחוברים, ואפילו הם יבשים – חייב. ולדעתו יש להסביר שיש משמעות לבעלות על הקרקע יחד עם בעלות על הפירות רק אם שתי הבעלויות הן בזמן שלא נגמר הגידול, כדי שייחשב "ביכורי אדמתך" – גידולי אדמתך. לדעת הרמב"ם אין קשר בין הבעלות על הקרקע לבין הבעלות על הפירות, אלא התנאי למצווה שבשעת ההבאה של הביכורים – המביא יהיה בעלים על הפירות ועל הקרקע. 

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'