ביכורים בשבועות

ביכורים בשבועות

האם יש קשר בין חג השבועות המתיר את החדש למצוות הביכורים?

הרב יהודה הלוי עמיחי |

א. חג הקציר המוזכר בפרשת משפטים

בחג השבועות אנו מביאים "מנחה חדשה" שהיא שתי הלחם המתיר הבאת מנחות ונסכים מתבואה חדשה לבית המקדש. כמו כן אנו מתחילים להביא ביכורים, ונשאלת השאלה אולם האם יש קשר בין חג השבועות המתיר את החדש למצוות הביכורים.

 

התורה בפרשת משפטים (כג, טז) אומרת:

וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה, וחג האסף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה.

נחלקו בבאור הפסוק. הרשב"ם כתב:

חג הקציר - הוא חג השבועות שמקריבין בו קרבנות הכתובים בפרשת שור או כשב ושתי הלחם שהם מנחה חדשה.

בכורי מעשיך - להתיר חדש במקדש.

מדברי הרשב"ם עולה שאין בפסוק זה כל איזכור על הבאת ביכורים משבעת המינים.

רש"י מבאר את הפסוק:

חג הקציר - הוא חג שבועות:

בכורי מעשיך - שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח, כו) וביום הבכורים[1] וגו'.

רש"י הצמיד את הפסוק להבאת ביכורי אדם מאדמתו, כפי שחז"ל דרשו במשנה (ביכורים פ"א מ"ג):

אין מביאין בכורים קודם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה (שמות כג, טז) וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה.

מדברי המשנה אנו לומדים שדרשו את הפסוק (שמות כג, טז) גם על חג השבועות. נראה שהלימוד נבע מכך שהוזכר בפסוק "חג הקציר" והוסיפה התורה "בכורי מעשיך" שמשמעותם כל דבר שהוא ראשוני, ועל כן חג הקציר כולל בתוכנו גם הבאת ביכורים[2]. גם מתוך הקשר הפסוק תחילתו וסופו נראה שעוסק בכל הפירות. לגבי חג האסיף ברור שהכוונה לאסיפת כל פירות האדם וא"כ גם חג הקציר משמעותו כל הפירות.

למדנו א"כ שיש קשר בין חג הקציר והבאת ביכורים, אולם עדיין איננו יודעים האם הביא ביכורים כבר בחג עצמו או רק לאחר החג.

את דברי רש"י "שהוא זמן הבאת הביכורים" אפשר לבאר בשני אופנים א. זמן הבאת הביכורים של שבעת המינים, שהרי שתי הלחם מתירים החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, ומיד לאחר שתי הלחם אפשר להביא בכורים ביום השבועות עצמו, או אולי אפילו קודם להבאת שתי הלחם מתחילת היום אפשר להביא ביכורים. ב. הביכורים המוזכרים הם שתי הלחם הבאים בעצרת על מנת להתיר להביא ביכורים למקדש, אבל זה לא נעשה באותו היום. 

 

ב. חג השבועות בפרשת כי תשא

התורה (שמות לד, כו) חוזרת וכופלת לנו על מצוות חג השבועות ואומרת:

(כב) וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים וחג האסיף תקופת השנה.

(כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדן ד' אלהי ישראל.

(כד) כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך בעלתך לראות את פני ד' אלהיך שלש פעמים בשנה.

(כה) לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין לבקר זבח חג הפסח.

(כו) ראשית בכורי אדמתך תביא בית ד' אלהיך לא תבשל גדי בחלב אמו.

התורה הזכירה שני סוגי ביכורים

א. בפסוק כב שבו מדובר על חג השבועות נאמר בכורי קציר חטים, ורש"י ביאר:

(כב) בכורי קציר חטים - שאתה מביא בו שתי הלחם מן החטים:

בכורי - שהיא מנחה ראשונה הבאה מן החדש של חטים למקדש, כי מנחת העומר הבאה בפסח מן השעורים היא:

אין כאן כל יחס לבכורי שבעת המינים.

 ב. לאחר מכן (פסוק כו) הוזכרו בכורי אדמתך, ומשמע שאלו ביכורי שבעת המינים, וכפי שרש"י כתב:

ראשית בכורי אדמתך - משבעת המינין האמורים בשבח ארצך (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, הוא דבש תמרים.

לא מוזכר תאריך הבאת הביכורים אלא עצם ההבאה של ראשית פרי האדמה, אבל לא הוגדרו הדברים ליום השבועות.

בהמשך דברי התורה בקרבנות אמור (ויקרא כג) הוזכרה מנחה חדשה שהיא שתי הלחם ולא הוזכרו ביכורים כלל, וכן בפרשת פנחס (במדבר כח) הוזכרה המנחה החדשה שהיא שתי הלחם, אולם לא הוזכר מה דין ביכורים בחג השבועות.

 

ג. מחלוקת ראשונים

המשנה (בכורות פ"ד מ"א) אומרת:

עד כמה ישראל חייבים להיטפל בבכור? בבהמה דקה עד שלשים יום, ובגסה חמשים יום.

על החילוק שבין בהמה דקה ובהמה גסה שואלת הגמרא מנין לנו? ומתרצת:

אמר רב כהנא: דאמר קרא (שמות כ"ב) בכור בניך תתן לי כן תעשה לצאנך מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך[3].

רש"י מבאר:

מלאתך ודמעך וגו' - וסמיך ליה וכן תעשה לשורך לצאנך וגו' ודרשינן הכי בכור בניך תתן לי וכן לצאנך דכי היכי דבכור בניך מצותו לאחר שלשים כדכתיב (במדבר יח) ופדויו מבן חדש תפדה אף בכור צאן לאחר שלשים מלאתך ודמעך דהיינו בכורים כן לשורך, דכי היכי דבכורים לאחר חמשים שהרי בפסח התבואה מתבשלת ואין מביאין בכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת כדאמרינן בפרק רבי ישמעאל (מנחות סח:).

מדברי הגמרא נראה שבכורים מביאים לאחר חמישים יום כשם שבכור אדם נפדה לאחר ל' יום, משמע שאין מביאין ביכורים בעצרת אלא למחרת. אולם מסיום דברי רש"י "ואין מביאין ביכורים עד שיביאו שתי הלחם בעצרת" משמע שמביאים ביום החמישים אלא שיש לחכות לאחר הבאת שתי הלחם. ויש ליישב את הדברים.

 

התוספות (ד"ה מלאתך) מעירים על כך:

מלאתך ודמעך לא תאחר כן תעשה לשורך - דהיינו נ' ימים מיום הבאת העומר בפסח שגמר זמן בישול התבואה עד העצרת שמביאין שתי הלחם להתיר חדש במקדש.  וא"ת האי ביום חמשים הוא ולא הוי כעין בכור בניך וצאנך תתן לי דלאחר שלשים.

תוספות שואלים הרי ביום החמישים מביאים בכורים ואילו לעניין בכור אנו מצריכים שלשים יום מלאים ולא פודים קודם לכן, וכן לעניין צאן צריך לחכות שלשים יום, ואילו בשבועות מביאים ביכורים ביום החמישים עצמו. בתוספות אין תשובה לשאלה אולם בשיטה מקובצת (אות כג) מתרץ:

דביכורי יחיד[4] לא מייתי עד לאחר עצרת.

 נראה א"כ שבפנינו מחלוקת בין שטמ"ק (תוס' שאנץ) הסובר שאין מביאין בכורים בעצרת ואילו לרש"י ותוספות מביאים ביכורים בשבועות.

 

ד. מדוע אין מביאין ביכורים בשבועות

על שיטת השטמ"ק שאין מביאין ביכורים בעצרת הקשה המהרי"ט אלגאזי (פ"ד מ"א, ד"ה והרב תויו"ט דף יט ע"ג) מדברי הרמב"ם (ביכורים פ"א ה"ו) וז"ל:

אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן.

דברי הרמב"ם מבוססים על דברי התוספתא (ביכורים פ"א ה"א):

אין מביאין בכורים קודם לעצרת ואם הביא ימתין עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן.

מדברי התוספתא והרמב"ם נראה שההתר הוא מזמן העצרת ואין לחכות לאחר העצרת (כפי שכתב השטמ"ק).

המהרי"ט מסביר את דברי התוספות שאין להביא לכתחילה ביום שבועות ביכורים, אבל אם הביא לפני העצרת חל על כך שם ביכורים ויכול לקרוא מקרא ביכורים אפילו בשבועות.

עדיין יש להסביר מדוע לכתחילה לא יביא ביכורים בעצרת, בייחוד שכבר התברר שהדבר מותר בהבאה. ועל כך כתב המהרי"ט:

דכיון דהבאת הבכורים טעון קרבם עמהם, כמ"ש הר"ם (בפ"ג מהל' בכורים דין יב), ואפשר דכיוון דכתב הר"ם שם דאין הבאת הקרבן מעכב, אינו בסוג קרבן חגיגה ושמחה שמקריבים ביו"ט מפני שהן חובה אלא הוי כנדרים ונדבות דאין מקריבין ביו"ט, כמ"ש (בפ"א מהל' חגיגה דין ח), ואפילו את"ל דקרבן זה קרבן חובה מקרי, מ"מ כיון דאין זמנן קבוע ביו"ט כמו שלמי שמחה אינו דוחה יו"ט, וכיון דעיקר המצוה לכתחילה להביא הבכורים עם הקרבן בב"א ודאי דלכתחילה לא יביא בעצרת כדי להביא הקרבן עמהם.

בספר ראשית ביכורים כתב על דברי המהרי"ט שהם פשוטים. על פי דברים אלו נראה שאמנם לכתחילה אין להביא את הביכורים בעצרת כדי להביא עימהם קרבן שלמים, אבל אם כבר הביא את הביכורים לפני העצרת חל עליהם שם ביכורים, ומכיוון שאיננו יכול להביא קרבן בחג השבועות - אין הקרבן מעכב.

 

ה. ביכורים בעצרת

הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ב ה"ו) כתב:

אין מביאין בכורים קודם לעצרת שנאמר וחג הקציר בכורי מעשיך, ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא יניחם שם עד שתבוא עצרת ויקרא עליהן.

מלשונו "אין מביאין ביכורים קודם[5] העצרת" משמע שבעצרת בודאי אפשר להביא, ועוד יש להוסיף שהרמב"ם (הל' תמידין ומוספין פ"ז הי"ז) כתב:

כבר ביארנו שאין מביאין מנחות ולא מנחת נסכים ולא ביכורים מן החדש קודם הבאת העומר ואם הביא פסול, ולא יביא קודם להבאת שתי הלחם, ואם הביא כשר.

משמע שהקובע הוא הבאת שתי הלחם, ולאחר שתי הלחם מביאין לכתחילה ביכורים, ומנ"ל שאין מביאין ביכורים בעצרת, אדרבא מתוך שלא חילק בדברים משמע שסבר כדבר פשוט שאפשר להביא בעצרת ביכורים.

נראה להביא ראיה שגם רש"י סובר שמביא ביכורים בשבועות. שהרי על דברי הגמרא (סנהדרין יא ע"ב):

תנו רבנן: על שלשה דברים מעברין את השנה: על האביב, ועל פירות האילן, ועל התקופה.

ורש"י ביאר:

ועל פירות האילן - אם מתאחר בישולם יותר מזמן העצרת - מעברין, שעצרת זמן הבאת ביכורים דכתיב (במדבר כח) וביום הביכורים, ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת.

נראה ששיטת רש"י היא שמביא ביכורים בעצרת הן מהפסוק "וביום הביכורים" והן מסברא שלא יצטרך לטרוח להביא שוב את הביכורים. על פי דברינו אלו גם רש"י בפירושו לתורה (שמות כג, טז) אומר שיש להביא ביכורים בעצרת עצמה.

 

ו. בחג אין צורך בשלמי ביכורים

עלינו להסביר כיצד שיטות הראשונים (רש"י, תוספות, רמב"ם) יתמודדו עם שאלת המהרי"ט אלגאזי שיש חובה להביא קרבן עם הביכורים ואי אפשר להביא קרבן בשבועות שאיננו חובת היום. המנחת חנוך (מצוה יח, אות ג) כתב: "ואני כתבתי דרשאי להביא קרבן זה אפילו ביו"ט כיון דנקרא קרבן שמחה ויוצא משום שמחת יו"ט גם כן". אולם הדבר צ"ע שאם אין הקרבן מעכב מדוע שאפשר יהיה להקריב אותו ביום טוב. ונראה להסביר על פי דברי הרמב"ם (חגיגה פ"ב הי"ב) וז"ל:

מי שהיו לו שלמי נדר או נדבה ושחטן מערב יום טוב אע"פ שאכלן ביום טוב אינו יוצא בה ידי חובת חגיגה שאינה באה אלא מן החולין אבל יצא בה ידי חובת שמחה אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואוכל מהן ברגל יצא ידי חובתו שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.

למדנו מדברי הרמב"ם שהכריע כדעת הגמרא (פסחים עא) שאין צורך שתהא זביחה בשעת שמחה, אלא אפילו אם שחט קודם החג אולם כעת יש לו בשר לאכילה והוא שמח בו א"כ יצא בכך ידי חובת שמחה. דין זה הוא ברגל אבל נראה שק"ו גם בביכורים. דיני בכורים אנו לומדים אותם מדיני הרגל כפי שכתב הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ג הי"ב):

וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים [ושיר] שנאמר בהן ושמחת בכל הטוב וברגלים אומר ושמחת בחגך מה שמחת החג בשלמים אף כאן בשלמים, ואין הקרבן מעכבת.

ואם לעניין שמחת הרגל הרמב"ם פסק שאם יש בשר יצא ידי חובת שמחה, גם בעניין ביכורים אם יש בשר יש לו כבר שמחה, ומכיוון שאנו דנים על ביכורים בחג השבועות בודאי יש לו בשר שמחת הרגל, ועל כן כבר נכלל בשמחה וממילא אין כל חיוב להביא קרבן שלמים לשמחת הביכורים.

לדברנו עולה שהשמחה בביכורים איננה מעצם המצווה של הביכורים אלא היא תנאי נלווה למצוות ביכורים ואם יש כבר קורבנות שמחה איננו צריך להביא שוב (עיין עטור בכורים פ"ג הי"ב).

נראה שעל פי דברנו אלו מבואר שאפשר להביא ביכורים בשבועות אלא צריך להביאם לאחר שתי הלחם. הסיבה לסדר זה נובע מכך שנאמר לגבי שני הלחם (ויקרא כג, במדבר כח) "מנחה חדשה" ועל כן יש להביאה קודם לביכורים, אבל לאחר שתי הלחם אפשר להביא לכתחילה ביכורים אפילו בשבועות.

 

 ז. חמשים יום

את שאלת התוספות (בכורות כו ע"ב) מדוע ביום החמישים (בבכור בהמה גסה) אסור במהלך היום הרי ספירת העומר היא ארבעים ותשע יום וביום החמישים מותר? נראה להסביר שבספירת העומר צריך לספור חמישים יום כפי שכתוב (ויקרא כג, טז) תספרו חמישים יום, אלא שהדברים בוארו שבע שבתות, שהם ארבעים ותשע יום, ועל כן במקום שאין מיעוט של שבע שבתות אמנם נשאר חמישים יום. א"כ לעניין מלאתך יש מושג של חמישים יום ובמקום שאין מיעוט (כגון בכור בהמה גסה) נוהגים כפי שכתוב בתורה חמישים יום, וכל זה איננו אלא אסמכתא שהרי הגמרא דורשת שדבר זה נמסר לידי החכמים והם ראו בעיני קדשם איך לתקן, וכך חז"ל למדו את הפסוקים. על כן נראה שלעניין בכור צריך חמישים יום מלאים ואילו לגבי ביכורים אפשר להביא אפילו ביום החמישים.

 

סיכום

1. לדעת רוב הראשונים (רש"י, רמב"ם, תוספות) אפשר להביא ביכורים בשבועות ביום עצמו. לדעת השטמ"ק אין להביא ביכורים בשבועות.

2. נראה שנהגו להביא ביכורים בעצרת כדי שלא יצטרכו עולי רגלים לטרוח שוב.

3. ההקרבה הייתה לאחר שתי הלחם שהם "מנחה חדשה".

4. אם הביאו ביכורים קודם עצרת מיד עם כניסת החג חל עליהם חובת ביכורים ויכולים לקרוא מיד ואין צורך לחכות לשתי הלחם. 

 

 


[1] . רש"י (במדבר כח, כו) הסביר את המילים "יום הביכורים" ואמר: "וביום הבכורים - חג השבועות קרוי בכורי קציר חטים על שם שתי הלחם, שהם ראשונים למנחת חטים הבאים מן החדש". רש"י הסביר יום הביכורים כיום הבאת שתי הלחם, ולא ביכורי אדמתו.

[2] . בעל הכתב והקבלה כתב על דברי רש"י "אל יטעו אותנו לשונות אלה לדמות שכוונם לומר דקרא מדבר על ענין הבכורים שמביא כל אחד מביתו ומתודה עליהם, כנזכר בפ' כי תבא, כי רוב המינים שמביאים מהם בכורים למקדש הם פרי עץ ענבים תאנים ורימונים זיתים ותמרים, אבל מפרי אדמה אין מביאים רק ב' מינים החיטים והשעורים, א"כ מה הוא דמסיים קרא דילן אשר תזרע השדה, דלשון זה שייך רק על פרי אדמה, ועל פרי עץ שייך לשון נטיעה, כד"א ונטעתם כל עץ מאכל, אמנם עיקר קרא משתעי משתי הלחם הבאים בעצרת שקראם הכתוב במקום אחר מנחה חדשה, לפי שהיא ראשונה למנחת חטים הבא מן החדש, ולכן נקרא החג יום הבכורים". הכתב והקבלה מסכים שעיקר הפסוק הוא על שני הלחם אבל רש"י הוסיף שיש כאן גם התייחסות לבכורי השדה שמביא כל אחד.

[3] . הפסוקים בשמות (כב, כח-כט):

(כח) מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי:

(כט) כן תעשה לשורך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי:

ההקבלה היא בין מלאתך ודמעך - לשורך, ובכור בניך - לצאנך.

[4] . השטמ"ק דייק לכתוב ביכורי יחיד שלא נדמה לדין בכורי ציבור שהם שתי הלחם שבודאי מובאים ביום השבועות.

[5] . זה גם לשון המשנה (ביכורים פ"א מ"ג).