ביכורים בימי עזרא ונחמיה - חלק ב'

ביכורים בימי עזרא ונחמיה - חלק ב'

בכתב האמנה שנכתב בימי עליית נחמיה, מתחייבים שבי ציון: ולהביא את בכורי אדמתנו ובכורי כל פרי עץ שנה בשנה לבית ה' (נחמיה י, לו). במאמר זה נברר מספר שאלות הקשורות להבאת הביכורים בימי עזרא ונחמיה.

הרב יהודה זולדן | ביכורי הארץ

אפשר לראות את התקנה במקרא ביכורים כחלק ממערך כולל של תקנות שניתקנו בימי עזרא בסדרי התפילה, כתוצאה מכך שלא היו בקיאים בלשון הקדש. העולים לארץ בתחילת בית שני היו פגומים בשמירת תורה ומצוות. היתה בעיה קשה של נשואי תערובת (עזרא ט - י; נחמיה י, לא; יג, א- ג, כג – ל), של חילול שבת (נחמיה י, לב; יג, יד –כ), ובאופן כללי, גם לאחר שהם הקימו את המקדש ובנו את חומת ירושלים, הם לא קיימו את מצוות המקדש (נחמיה י, לג – מ). המצב הרוחני הירוד של חלק לפחות משבי ציון מחד, ומאידך גילויי הרצון לחזור ולשמור תורה ומצוות, שהתגלו במסירות הנפש עם בנין החומה, קיום מועדי חודש תשרי ברוב עם (נחמיה ח), ובהתחייבויות הציבוריות שבאו אחריהם (שם ט- י), מצריכות את המנהיגות למצוא דרכים לקרב את השבים לארץ ולתורה, ע"י התקנת תקנות שיסייעו עד כמה שניתן למבקשים את ה', שלא ימנעו ושלא יתביישו באי ידיעתם את לשון הקדש. הבאתם את הביכורים למקדש ללא כל בושה תקשור אותם לעבודת המקדש בכללה. 

מתקנה זו היו שרצו ללמוד הלכה אחרת לקריאת התורה בבית הכנסת. בעל הקורא- החזן, קורא את הקריאה לכל מי שעולה ומברך על התורה בין אם הוא יודע לקרוא בעצמו ובין אם הוא איננו יודע 110. אך לא הכל הסכימו לכך. הטיעון המרכזי הוא: "מקרא ביכורים חייב בו כל המביא ולכך אי אפשר שלא יתוודה, וקריאת התורה אינה חובת כל אדם ולכך לא יקרא אלא מי שיודע לקרות" 111. כדי שלא ימנעו מלקיים את המצווה שהיא חובה על כל המביא ביכורים, התקינו תקנה מיוחדת זו. 

אי ידיעת לשון הקדש, יתכן וקשורה לכך שגם תוכן הקריאה לא מובן, לא רק המילים. עזרא רואה את ייעודו עם עלייתו ארצה: "לדרוש את תורת ה' ולעשות וללמד בישראל חוק ומשפט" (עזרא ז, י). ואכן הוא מכנס את העם וקורא בפניהם את התורה (נחמיה ח- ט; יג, א-ב). הוא מעמיד לוים שיסבירו לעם את התורה: "והלוים מבינים את העם לתורה והעם על עמדם, ויקראו בספר בתורת האלוקים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא…כי הבינו בדברים אשר הודיעו להם" (נחמיה ח, ז- ח, יב). הדברים שהעם שומע בעת הקריאה בתורה הם חדשים לגביהם. "וימצאו כתוב בתורה" (נחמיה ח, יד) - על מצות סוכות, ופעם נוספת: "ביום ההוא נקרא בספר משה באזני העם ונמצא כתוב בו" (נחמיה יג, א), על איסור החיתון עם עמוני ומואבי. על מעשיו של עזרא נאמר בגמ' בסוכה כ ע"א: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל ויסדה".

יש צורך להרבות בלימוד תורה בעם. ועזרא מוסיף ומתקן בענין זה. כך נאמר בירושלמי מגילה ד, א:

משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד שנ' "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל". עזרא התקין לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה. 

בגמ' בבבא קמא פב, ע"א מוצג הענין בצורה רחבה יותר:

עשר תקנות תיקן עזרא: שקורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי…שיהו קוראין במנחה בשבת משום יושבי קרנות. ושיהו קוראין בשני ובחמישי, עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא? דתניא: "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (שמות טו, כב). דורשי רשומות אמרו: אין מים אלא תורה, שנאמר: הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נה, א), כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותיקנו להם שיהו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת, וקורין בשני ומפסיקין שלישי ורביעי, וקורין בחמישי ומפסיקין ערב שבת, כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה! מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי, כנגד כהנים לוים וישראלים, אתא הוא תיקן תלתא גברי ועשרה פסוקי, כנגד עשרה בטלנין 112.

הרמב"ם מחבר בין האמור בבבלי לירושלמי, ורואה את תקנת הנביאים לקרא בתורה, כתקנה של משה רבנו, ואת ההנהגה שהתחדשה בימי עזרא לתרגם את התורה:

משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה, ועזרא תיקן שיהו קורין כן במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות, וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים (רמב"ם הלכות תפילה יב, א).

… מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו ענין הדברים (רמב"ם הלכות תפילה יב, י) 113.

במקרא ביכורים לא מצינו שתרגמו למי שאינו יודע לקרוא את הקריאה, על מנת שגם יבין מה הוא קורא, על אף שסביר להניח שמי שלא ידע לקרוא, גם לא הבין את תוכן הקריאה שקרא לו הכהן. מה שחשוב במקרא ביכורים הוא שהקריאה תהיה בלשון הקדש, ושתאמר על ידי כל מביאי הביכורים באותו האופן. 

  1. תקנה לטובת אחדות הכלל

תקנה זו, פוגעת לכאורה באותם שידעו לקרוא. סביר להניח שמי שהביא את ביכוריו וידע לקרוא בודאי היה רוצה לקרוא בעצמו את פרשת "ארמי אובד אבי". בעצם, אותה שאלה יכולה להישאל גם על התקנה האחרת שתיקן עזרא - נוסח קבוע לתפילה. גם כאן מי שהיה יודע להתפלל ללא נוסח קבוע, יתכן והיה משיג השגות רוחניות גדולות יותר לו היה מתפלל בלשונו שלו, וללא נוסח קבוע ומוכתב? מדוע בכל זאת נתקנו תקנות גורפות שכאלו, הפוגעות לכאורה ביודעים להתפלל ולקרוא? ומה משמעות הדבר? הסביר זאת בהרחבה הראי"ה קוק, עין איה ברכות עמ' 418: 

בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו, נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע. הענין הראשי להתכללות הכלל מכחות פרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל מאין מטבע שוה ומסויימת ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב צריכה המטבע להיתקן, וכיון שנתקנה הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים בעלי רגש ודעה יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה שצמצום המטבע עושקת ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל היא כוללת ג"כ כמו כל התנדבות גם את שאר רוחנו אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו. ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו שמי שאינו יודע לקרות ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערות באהבת ד' ועזו בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש הוא עובד את עבודת הכלל ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד! וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך" , "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך". 

את הפס' " שאלו שלום שלום ירושלים" (תהילים קכב, ו), פירש המאירי: "להיותם שם אגודה אחת שפה אחת ודברים אחדים להודות לשם ה'". לעיתים, הכלל הוא אחד, ואחד הביטויים לדבר הוא ששפתו היא אחת. יש מצבים בהם הפרט מותר על התעלותו הפרטית לתועלת הכלל. הוא מצטמצם ברוחניותו לטובת הכלל הגדול.

הראי"ה הקביל בין התקנה במקרא ביכורים לקרוא ליודעים ולשאינם יודעים, לתקנת נוסח הקבוע של התפילה. תקנת נוסח הקבוע בתפילה היא תקנת עזרא, ותקנת הקריאה בביכורים היא מימי עזרא ולשתיהן מטרה אחת. אחדות הכלל, תוך ויתור מסוים בעבודת ה' האישית של יחידים לטובת הכלל, לעילויו, ולרוממותו. 

  1. מי שיצא ידי חובתו, מוציא חייב אחר ידי חובתו

מביאי הביכורים שידעו לקרוא ויתרו במידת מה על קיום המצוה באופן מה, לתועלת הכלל. גם ביחס לאותם המקרים את מקרא הביכורים ליודעים לקרוא ולשאינם יודעים לקרוא, יש כאן חידוש. המקרים אינם צריכים לקרוא, מאחר שהם לא הביאו עתה את הביכורים. הם מוציאים ידי חובת קריאה את האחרים, למרות שהם עצמם כבר יצאו ידי חובת הקריאה כשהביאו את ביכוריהם שלהם. דבר זה מתאפשר על פי האמור בירושלמי ברכות ג, ג: 

תני כל מצוה שאדם פטור, אדם מוציא את הרבים ידי חובתן חוץ מברכת המזון. והא דתנינן כל שאינו חייב בדבר אין מוציא את הרבים ידי חובתן הא אם היה חייב אפילו אם יצא מוציא? א"ר לייא שנייא היא ברכת המזון דכתיב בה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך" (דברים ח, י), מי שאכל הוא יברך.

למעט ברכת המוציא, כל ברכה אחרת מי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים שעדין לא יצאו ידי חובתן. בבבלי ראש השנה כט ע"א נאמר בדומה:

תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא, חוץ מברכת הלחם וברכת היין, שאם לא יצא - מוציא, ואם יצא - אינו מוציא 114.

מה המקור לתקנה זו, שמי שיצא ידי חובה יכול להוציא אחרים? כותב על כך הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב מוולז'ין, בהעמק שאלה, פר' יתרו, שאילתא נח, יח: 

ונראה לי דאבוהון דכולהי משנה מפורשת ביכורים פ"ג מ"ז: 'מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו'. הרי דהמביא מחויב לקרוא מן התורה ומי שאינו מחויב בדבר מקרא אותו ומוציאו. ולא תימא דפירושה מקרא אותו שאומר אחריו מילה במילה, אם כן היאך יתפרש מש"כ הרא"ש מגילה פ"ג ה"א שרצה להביא ראיה מכאן לעלות לס"ת בור שאינו יכול לקרוא אחר הש"ץ ודחה, הרי שמפרש מקרא כמשמעו במשנה בסוכה פ"ג מ"י מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו עונה אחריהן מה שהם אומרים, ואם היה גדול מקרא אותו עונה אחריו הללויה, הרי דסתם מקרין פירושו שומע ושותק. הרי דמי שאינו מחויב בדבר מוציא את המחויב מן התורה ועל כרחך משום שיהיה בר חיובא. 

לפי דברי הנצי"ב, המקור לכך שמי שיצא ידי חובתו יכול להוציא אחר שלא יצא ידי חובתו, זוהי התקנה בביכורים. מכאן למדו גם לברכות אחרות, למעט ברכת המזון שם יש לימוד מיוחד. הבסיס הוא בתקנה זו, ומאחר שלרמב"ם תקנה זו נתקנה בימי עזרא ונחמיה, הרי שלפנינו תקנה כפולה. היודעים לקרוא, אינם קוראים לטובת אלו שאינם יודעים לקרוא, ומי שאינו מחויב לקרוא, מקרא לאותם שאינם יודעים לקרוא. עזרא מאחד את האומה לגוניה באופן מיוחד. השוואת היודעים לקרוא ושאינם יודעים לקרוא בכך שאף אחד מהם לא יקרא, ובכל זאת מי שיודע לקרוא, אלא שאינו מחויב בדבר היה מוציא את האחרים המביאים היודעים לקרוא ושאינם יודעים לקרוא. 

 

98 התמקדנו בהשלכות ישירות העולות מהפסוקים ומהפרשנות להם, וכן בהתייחסויות של פרשנים להבאת הביכורים בימי עזרא ונחמיה. לא עסקנו בשאלות אחרות הקשורות להבאת הביכורים במהלך כל תקופת בית שני. 

99 בסוגיה זו ראה בהרחבה בספרי: מלכות יהודה וישראל, "מדינת ישראל, וחיוב המצוות התלויות בה מהתורה", עמ' 377 403-. 

100 הרמב"ם בהל' בכורים ה, ה, ובהל' איסורי ביאה כ, ג, פסק כך ביחס לחלה. ובהל' תרומות א, כו פסק כך הרמב"ם ביחס לתרומות ומעשרות, ובהל' בית הבחירה ו, טז כתב הרמב"ם כך גם ביחס למצות שמיטה. כשיטת הרמב"ם נפסק גם בשו"ע יו"ד שכב, ב ביחס לחלה, וביו"ד שלא, ב ביחס לתרומות ומעשרות. 

101 הרב שאול ישראלי, ארץ חמדה, עמ' פא מציג את הבעיה, אך איננו משיב עליה.

102 ראה: ספרי במדבר פיסקא קנט; מדרש תנאים לדברים יז, יד; מדרש תנאים לדברים כו, א; קידושין לז ע"ב. בירושלמי ערלה א,ב אומר רבי הילא בשם רבי לעזר "מודי רבי ישמעאל בחלה ובערלה ותני כן בבואכם לפי ששינה הכתוב משמעו שינו חכמים חיובו". בערלה ובחלה שם כתוב בלשון אחר "בבואכם", מודה ר' ישמעאל שהחיוב הוא מיידי ולא לאחר רבע עשרה שנה. 

103 נוסיף עוד שגם מבנה הפסוק כולו במלך ובביכורים דומה מאד, ואין עוד פסוקים כאלה במקרא. 

מלך - "כי תבא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבתה בה" (דברים יז, יד). 

ביכורים - "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה" (דברים כו, ב)

104 חלה חיבים מיד עם הכניסה לארץ (כתובות כה ע"א; קידושין מ ע"ב). אמנם גם החיוב בתרומות ובמעשרות הוא לאחר ארבע עשרה שנה, ובכל זאת נצרך התנאי של ביאת כולכם, אלא שבתרו"מ התחולה רק לאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, איננה נובעת בשל הפס' "וירשת וישבת בה", מאחר שלא נאמר דבר כזה בתרומות ובמעשרות, אלא מסיבות אחרות. רש"י (כתובות כה ע"א; קידושין מ ע"ב) מסביר שבתרומה נאמר "תבואת זרעך", וכל זמן שלא חילקו אין זו תבואת זרעך מאחר ואין כל אחד מכיר את חלקו. הסבר נוסף (רש"י בכתובות שם) הוא מפני שתרו"מ קשורות לשמיטה ושמיטה היא לאחר ארבע עשרה שנה. הסבר נוסף הוא (רש"י בבא מציעא פט ע"א) שבתרו"מ נאמר "אל המקום אשר יבחר ה' " (דברים יד, כה), ורק משבאו לשילה לאחר ארבע עשרה שנה היה המקום נבחר. לפי כל ההסברים, אלו סיבות ייחודיות שאינם קשורות לירושה וישיבה. ראה בדברי הרב שאול ישראלי, ארץ חמדה עמ' עז.

105 גם בשביעית החיוב הוא לאחר ארבע עשרה שנה, אך גם כן לא בשל האמור בפס' "וירשתה וישבת בה", כי לא נאמר פסוק כזה בשביעית. אלא על פי האמור בספרא: "שדך וכרמך" – עד שיהא כל אחד מכיר שדהו וכרמו. ראה בדברי הרב שאול ישראלי, ארץ חמדה עמ' פג.

106 על ההתחדשות בקיום מצות הביכורים ניתן גם ללמוד מהמדרש שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב ד"ה ג: דבר אחר: "וקול התור נשמע בארצנו, אמר ר' יוחנן קול תייר טב נשמע בארצנו, אי זה זה, זה קולו של כורש הה"ד (עזרא א') כה אמר כורש מלך פרס וגו' כל ממלכות הארץ וגו' מי בכם מכל עמו, התאנה חנטה פגיה, אלו הסלים של בכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח, אלו הנסכים". דברים דומים גם בפסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה טו: "וקול התור נשמע בארצינו זה כורש, כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי אלהי השמים והוא פקד עלי לבנות לו בית בירושלים אשר ביהודה (עזרא א' ב'), התאנה חנטה פגיה אלו סלי הביכורים, והגפנים סמדר נתנו ריח אלו הנסכים".

107 במסגרת אותה אמנה הם קבלו על עצמם גם לשמור שמיטה. הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, שו"ת בית הלוי, חלק ג סימן א טען שבשל השבועה, חובת מצות שביעית הפכה להיות דאורייתא. אך הראי"ה קוק, שבת הארץ, מבוא פרק ח, לא קבל את דבריו. מ"מ ביחס להתחייבותם להביא ביכורים, החובה במקורה היא מהתורה. 

108 המלבי"ם מקשה על רש"י, שבירושלמי מבואר שאם הביא בכורים חוץ משבעת המינים לא התקדשו? אך יש לומר שרש"י פירש את הפס' כאן אליבא דר' שמעון. אם כי נעיר שרש"י בדברים כו, ב ציין שרק משבעת המינים מביאים, וראה בדברי הרמ"ל שחור, אבני שהם, עמ' שפה – שפו. 

109 תקנה זו קשורה לתקנות נוספות המוזכרות בתלמוד, הנובעות מהטעם "שלא לבייש". על תקנות אלה ראה: הרב ישראל יעקובוביץ', "כדי שלא לבייש", תחומין, ו (תשמ"ה), עמ' 92 96-; הרב חיים דוד הלוי, "תקנות כדי שלא לבייש", מים חיים, חלק ב סימן פה. 

110 כך למשל סוברים בעלי התוס' במספר מקומות: תוס' ב"ב טו ע"א ד"ה שמונה פסוקים; תוס' ראש השנה כז ע"א ד"ה אבל; תוס' מועד קטן כז ע"ב ד"ה בכליכה. 

111 תשובות הגאונים החדשות - עמנואל (אופק) סימן לד ד"ה משנת בכורים. דברים דומים כתבו: הרא"ש מסכת מגילה פרק ג סימן א (בית יוסף אורח חיים סימן קמא אות ב ד"ה וצריך שלא); הרב יצחק אור זרוע, ספר אור זרוע ח"ב - הלכות שבת (מב - פח) סימן מב; הרב דוד אבודרהם, ספר אבודרהם דיני קריאת התורה ד"ה והכל עולין.

112 בירושלמי מגילה א, א משמע שעזרא הוא זה שתיקן קריאה בתורה בשני וחמישי. (כך גם במסכת סופרים י, א). עמדו על כך כבר הראשונים. רבנו חננאל במגילה ד, ב, תוס' ראש ומאירי במגילה ב, א, ובדברי הראי"ה קוק, בבירור הלכה מכת"י, מגילה עם הלכה ברורה עמ' ע. נראה שתקנת עזרא היא על שלושה קרואים ולא על עצם הקריאה. 

113 מקור דברי הרמב"ם בירושלמי מגילה ד, א ובבלי מגילה ג ע"א.

114 לדין זה יש הסתעפויות רבות בהלכה. מאחר שאין זה עיקר דיוננו לא הרחבנו בו.  

 

 למעבר לחלק א'