זריעת חיטה לשם עשיית צל על גזר - חלק ג'

זריעת חיטה לשם עשיית צל על גזר - חלק ג'

האם מותר להקל לזרוע כלאים של גזר וחיטה, כשמטרת זריעת החיטה אינה לאכילה?

הרב אהוד אחיטוב | התורה והארץ ג'

ו. מפולת יד בכלאי זרעים

נאמר בגמ' (ברכות כב ע"א) 

אמר רב נחמן בר יצחק: נהוג עלמא כהני תלת סבי... כרבי יאשיה בכלאים, כדכתיב: "לא תזרע כרמך כלאים" - רבי יאשיה אומר: לעולם אינו חייב עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד.

דין זה מובא בגמ' (קידושין לט ע"א) וז"ל:

רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא. חזיוהו לההוא גברא דקא זרע זרעים בהדי הדדי, א"ל: נייתי מר נשמתיה. א"ל: לא צהריתו, לא קיימא לן כרבי יאשיה, דאמר עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד?!

מפשט הגמ' נראה שהיא סוברת שכיון שקיי"ל כרבי יאשיה לא ניתן היה לנדות את אותו אדם, כיון שהוא לא זרע ג' מינים במפולת יד. וכן פירש רש"י (שם ד"ה לא קיי"ל).

את המקור לדברי רבי יאשיה, שהגדרת "מפולת יד" הוא תנאי לאיסור כלאים, יש ללמוד לדעת רש"י (שם) מהפסוק "לא תזרע כרמך כלאים", ומשמעותו שבעת הזריעה עצמה כבר יהיו הזרעים במצב של כלאים.

וז"ל (שם):

ומפולת יד נפקא ליה (דברים כב) מלא תזרע כרמך כלאים, - משמע שזריעת הכרם עצמה תהיה בכלאים.

אולם רש"י (שם) מקשה: מנין לרבי יאשיה שבכדי לעבור על איסור של כלאי הכרם יש צורך בזריעת שני מיני זרעים מלבד החרצן של הענבים? וז"ל:

וטעמא דרבי יאשיה לא ידענא מהיכא נפקא ליה דבעינן ב' מיני זרעים וחרצן שלישי...

ועל כך השיבו התוס' (שם ד"ה לא קיי"ל), שדין זה מבוסס על ההבדל שיש במשמעות הלשון בין הפסוק המדבר על כלאי זרעים לבין הפסוק המדבר על כלאי הכרם. בכלאי הכרם נאמר "לא תזרע כרמך כלאים", ומשמע שמלבד הכרם נמצאים כלאים בידו. ועל כרחך צריך לומר שבכדי לעבור על איסור תורה צריך שמלבד החרצן של הגפן יהיו שני מינים שהם כלאים זה בזה. לעומת זאת בכלאי זרעים נאמר: "שדך לא תזרע כלאים", וגם שדה שאינה זרועה קרויה שדה, משום כך בכלאי זרעים האיסור הוא גם כשזורע שני מיני זרעים יחד. וז"ל:

דמשמע ליה דקרא הכי קאמר: "כרמך לא תזרע כלאים" - כלומר, בעינן שיהיו כלאים קודם שיבואו בכרם; אבל גבי שדך וכלאי זרעים, כגון חיטה ושעורה, קרויים כלאים להתחייב כשזורען בקרקע, דגוף הקרקע קרוי שדה.

למעשה נקטו התוס' שיש לפסוק כדעת רבי יאשיה, מפני שמהגמ' בקידושין (לט ע"א) ובברכות (כב ע"א) מוכח שהלכה כמותו. וז"ל:

ונראה דהלכה כרבי יאשיה. דאף ע"ג דאשכחן כמה משניות דלא כוותיה... מכל מקום קיי"ל כוותיה, כדאמר בפרק מי שמתו (ברכות כב ע"א): נהוג עלמא כתלתא סבי, כרבי יאשיה בכלאים וכרבי אלעאי וכו'.

על פי דברי התוס' (שם) ניתן ליישב גם את דברי הגמ' בחולין (פב ע"א) שמשמע ממנה שהיא אינה סוברת כרבי יאשיה, וז"ל:

מדתנן: הזורע כלאים כלאים לוקה. מאי לוקה? אילימא לוקה אחת? פשיטא! ועוד, מאי כלאים כלאים? אלא פשיטא שתי מלקיות... לעולם רבנן, ומילתא אגב אורחיה קמ"ל, דאיכא תרי גווני כלאים. ולאפוקי מדברי יאשיה, דאמר רבי יאשיה: עד שיזרע חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד קמ"ל דכי זרע חיטה וחרצן או שעורה וחרצן נמי מחייב.

מדברי הגמ' בהסבר הברייתא עולה שהברייתא סוברת שלא כרבי אושעיה אודות הצורך בזריעת ג' מינים בכרם בכדי להתחייב, אלא די בשני מינים. ואף שהגמ' כותבת את הדברים רק בדרך דחייה בעלמא, מכל מקום נראה שכך היא למדה את דברי הברייתא. ובכל זאת אין זה קשה, כפי שכתבו התוס' (קידושין שם) שאף אם יש משניות שאינן סוברות כרבי יאשיה, ההלכה היא כמותו. וכן פסק הרמב"ם (כלאים פ"ה ה"ב):

ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בארץ ישראל חטה ושעורה וחרצן במפולת יד.

והשאלה הנשאלת היא: מה הדין בכלאי זרעים?

מדברי התוס' (קידושין לט ע"א ד"ה לא קיי"ל) למדנו שכל החילוק בין כלאי הכרם לכלאי זרעים הוא מספר המינים שמתחייבים על זריעתם יחד: בכלאי הכרם רק אם זורע שלושה מיני זרעים, כאשר אחד מהם הוא של גפן. ואילו בכלאי זרעים די בזריעת שני מיני זרעים יחד כדי לעבור על האיסור. אבל התנאי שהזריעה תיעשה במפולת יד - קיים לדעתם גם בכלאי זרעים.

וכן כתבו התוס' (חולין פב ע"ב ד"ה ולאפוקי):

נראה דאינו חייב משום כלאי הכרם קאמר, אבל מודה דמשום כלאי זרעים מיחייב בתרי מינין בחיטה ושעורה לחודיה...

משמע מדבריהם שגם בכלאי זרעים יש צורך שהזריעה תיעשה במפולת יד. והמחלוקת בין רבנן לרבי יאשיה היא במספר המינים שיש לזורעם כדי להתחייב מלקות בכלאי הכרם.

וכן כתבו התוס' (ב"ק נה ע"א ד"ה אלא). הרשב"א הרמב"ן ועוד ראשונים על הסוגיה בחולין (פב ע"ב ד"ה ולעולם).

אמנם בדברי הרמב"ם אין הדברים פשוטים, שכן הרמב"ם הזכיר את דין "מפולת יד" רק בדיני כלאי הכרם (פ"ה ה"ב), כמובא לעיל, אולם בכלאי זרעים חילוק זה אינו מוזכר. וכשהתחיל את ביאור דיני כלאי זרעים (שם פ"א ה"א) כתב שהאיסור הוא כשזורע שני מינים כאחד, אבל לא התנה שדבר זה ייעשה במפולת יר, וז"ל (שם):

הזורע שני מיני זרעים כאחד בארץ - לוקה, שנאמר: "שדך לא תזרע כלאים".

וא"כ נשאלת השאלה: מדוע לא הזכיר הרמב"ם את המושג "מפולת יד" כפי שהזכיר זאת במפורש בכלאי הכרם? אמנם מדברי הכס"מ (פ"ד הט"ז) מתבאר, שאין להשמטה זו שום משמעות. שכן לדעתו הרמב"ם סובר שזריעה שלא ב"מפולת יד" אינה אסורה אלא מדרבנן. ודייק זאת על מה שכתב הרמב"ם (שם) כסיום לדיני כלאי זרעים:

מכל אלו הדברים נתבאר לך שבזמן שיש בין שני המינין הרחקה הראויה להם כדי שלא ינקו זה מזה - אין חוששין למראית העין כמו שביארנו. ובזמן שיראו מובדלים זה מזה - אין חוששין ליניקתן, אפילו הן זה בצד זה, כמו שנתבאר עתה.

והקשה הכס"מ (שם):

ויש לתמוה: מנין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה? ונראה לי שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא ד"שדך לא תזרע כלאים", וכדאמרינן גבי כלאי הכרם. ורבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד, ולא רצו להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרות.

מדבריו משמע, שהשמטת הרמב"ם את המושג "מפולת יד" בתחילת דיני כלאים, אינה ראיה לכך שאינו מצריך זאת. וייתכן גם לבאר זאת שהרמב"ם, כדרכו, נקט את לשון הגמ' או המשנה, ומשום כך בכלאי הכרם הזכיר הרמב"ם את המושג "מפולת יד" כיון שזה מפורש בגמ' בכמה מקומות בענין כלאי הכרם. ואילו בכלאי זרעים הרמב"ם לא כתב מושג זה, כיון שזה לא הוזכר במפורש לגבי כלאי זרעים והוא רק דיוק של הראשונים כמובא לעיל. עכ"פ דברי הכס"מ עצמם קשה ליישבם וצ"ע.

אולם בערוה"ש (יו"ד סי' רצז סעי' ג-ה) כתב שלדעת הרמב"ם אין דין "מפולת יד" בכלאי זרעים; ומשום כך אף אם זרע את שניהם בנפרד, אך במרחק קטן ביניהם הוא עבר על איסור תורה של "שדך לא תזרע כלאים", וז"ל:

דאע"ג דמלשונו (ריש פ"א דכלאים) יש לפרש כן שכתב: הזורע שני מיני כאחד בא"י לוקה, שנאמר: שדך לא תזרע כלאים... - ובאמת אינו כן, ורק עיקרא דכלאים נקיט, אבל הוא הדין במסמיך מין אחד להשני.

כראיה לכך הוא מביא מדברי הרמב"ם (פ"ג ה"ט) בדיני ההרחקות של כלאי זרעים, שאם זרע ולא הרחיק ביניהם הוא מתחייב מלקות, וז"ל הרמב"ם:

כיצד? שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וביקש לזרוע בצידה מין תבואה אחרת... ואם לא היה ביניהן כשיעור הזה - אסור; ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך ו' טפחים. היתה שדהו זרועה... ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח.

מתוך כך מסיק ערוה"ש:

הרי להדיא דלסמוך תבואה לתבואה בתוך ו' טפחים וירק לירק בתוך ג' טפחים - לוקה דהוי מן התורה.

לפי זה קשה להקל ולומר שלדעת הרמב"ם בכלאי זרעים אין איסור תורה כשזרע שלא במפולת יד.

גם בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע כלאים פ"ג ה"ט), ביאר בדרך זו את דברי הרמב"ם וז"ל:

ודע דמכאן נ"ל דהא דקיי"ל כר' יאשיה דאינו חייב משום כלאי הכרם אלא בב' מינים וחרצן במפולת יד - הוא רק בכלאי כרם לא בכלאי זרעים...

ויש שרצו לומר שהרמב"ם סובר שגם בכלאי זרעים צריך "מפולת יד", וההרחקות של טפח בירק וששה טפחים בתבואה נקבעו לפי ה"מפולת יד" שיש בכל אחד מהמינים. דברים אלו דחה הישועות מלכו (שם) עפ"י חישוב שעשה שאם ו' טפחים זוהי מפולת יד הרי שיוצא שבכל זריעת חיטה המרחק הוא כחצי מטר בין כל גרגר לגרגר - דבר שאינו נכון, הן מבחינת המציאות והן עפ"י כמות הזרעים שזורעים בבית סאה לפי מה ששיערו חכמים. וז"ל:

ולא כמו שראיתי להתוי"ט (בסופ"ק דכלאים) שכתב דגם בכלאי זרעים דחייב ב' מינים צריך שיזרע במפולת יד שתיהן כאחת; ודייק מלשון רבינו (פ"א ה"א) שכתב דהזורע ב' מינים כאחת לוקה. אבל זה אינו: דהרי כתב כאן דלוקה כל שהוא בתוך ו' טפחים; וליכא למימר דהוא שיעורא דמפולת יד, דזה אינו; שהרי שיעור זרע סאה הוא נ' על נ' שהן ב' אלפים ות"ק אמות (כדונם ורבע); ואם אתה אומר ששיעור מפולת יד הוא שיעור ו' טפחים, יתחייב שיהיה בין חיטה לחיטה הפרש קרוב לאמה (כחצי מטר), ולא יזרע רק מעט יתר מב' אלפים ות"ק (2500) חטים בתוך שיעור הנזכר. וזה דבר שאי אפשר, שהרי בסאה יש הרבה יותר. עי' בדברי רבינו (הל' ס"ת) שיעור השעורה שהוא יותר מחיטה.

בשו"ת ישועות מלכו לא הסתפק במסקנתו הנ"ל, והרחיב במקום אחר לבאר את דברי הרמב"ם שלא ייראו כסותרים, ובמיוחד את דברי הכס"מ עצמו; שבסוף פ"ד (הל' כד) כתב שגם בכלאי זרעים יש צורך במפולת יד, ואילו בתחילת פ"ה כתב שאין הדבר הכרחי. כדי לתרץ את הדברים חידש הישועות מלכו שכיון שלהלכה אדם המשקה או מחפה בכלאים נחשב כזורע מחדש, על כן כל זריעה של ירק בתוך שיעור טפח יוצרת מצב שכל טיפול בזרעים לאחר מכן ייחשב לו כאילו זרעם יחד. וזאת מכיון שאם הוא ישקה אותם הוא ישקה אותם יחד. במצב כזה הוא אכן מוגדר כזורע "שני זרעים כאחד", ואף שבפועל הוא לא זרע אותם במפולת יד. וז"ל הישועות מלכו (פ"ה ה"ב):

ומ"מ נראה לפענ"ד דאפילו אם זרע כרם והיה כבר נטוע, וזרע אח"כ חיטה ושעורים חייב משום כלאי הכרם אם חיפה אותם רצופים או שהשקה שלושתן מים בזה אחר זה בלי הפסק; כיון דקיי"ל דהמשקה מים חייב משום זורע, אם כן זה הוי כמו זורע מחדש. וכן יש להוכיח מהא דסוף מכות גבי יש חורש תלם אחד, ע"ש. ואע"ג דיש לדחות דשאני התם דהזריעה באיסור היתה, אבל כאן דהזריעה לא היתה באיסור דין תורה, שהרי לא זרע אותם כאחת במפולת יד, וכמו שכתבנו לחלק לעיל בפ"א גבי המקיים כלאים, דהיכי דנזרע בהיתר ליכא איסור במקיים - דשאני הכא במשקה או במחפה דהוי זורע ממש...

לאור האמור לעיל זריעת החיטה והגזר המוצעת בשאלה מוגדרת בפשטות כזריעה ב"מפולת יד", היות שמחברים את החלק שנמצאים בו גרעיני החיטה, למכונת הזריעה של הגזר וזורעים אותם באותה פעולה. ואף אם לא נגדיר זאת כמפולת יד, הרי שלאור הביאור בדעת הרמב"ם, זריעה בתוך שיעור טפח בירק אסורה בפשטות מן התורה, שהרי בהשקיה הראשונה ייחשב כזרע כלאים כאחד. וכיון שכפי הנראה מדובר בצורת זריעה האסורה מן התורה, הרי שגם אם נאמר, שגם בכלאי זרעים התיר הגר"א לזרוע לכתחילה שלא במפולת יד כלאים דרבנן. אין מקום להסתמך על כך בנידון שלנו, ולצרף את הדעה שהזריעה הזו נחשבת כ"זריעה להשחתה" שאסורה רק מפני מראית העין. כיון שלפי ההצעה שהועלתה הרי שזריעת החיטה והגזר תיעשה באופן האסור מן התורה.

לסיכום:

א. החיטה והגזר שניהם מאכל אדם, ואסורים בכלאי זרעים מן התורה גם כשבפועל אינו מתכוין לאכלם.

ב. דעת רוב הפוסקים, שאין כאן "זריעה להשחתה", ויש בזה איסור תורה. כיון שזריעת החיטה היא לשם עשיית צל, והשימוש הוא בשבולים עצמן, והוא חפץ בקיומן ולו רק באופן זמני.

ג. גם מי שסובר שהכוונה לעקור באמצע הגידול, מחשיבה את המעשה כ"זריעה להשחתה", עדיין יש בכך איסור דרבנן מחמת מראית העין. וזאת משום שאין הכוונה לעקור ניכרת בשעת הזריעה.

ד. זריעת החיטה והגזר יחד, נחשבת לזריעה "כאחד", ובפשטות היא גם מוגדרת כזריעה "במפולת יד". משום כך נראה שלכל הדעות מדובר כאן בצורת זריעה האסורה מן התורה.

ה. כיון שכך לא ניתן לצרף הדעה הסוברת שיש כאן "זריעה להשחתה" שאיסורה רק מדרבנן (אות ג), עם הדעה הסוברת שמותר לזרוע כלאים דרבנן שלא "במפולת יד".

לאור כל האמור, אין מקום להתיר את זריעת החיטים יחד עם הגזר, או מין אחד אחר המין השני, על מנת שהחיטה תעשה צל על הגזר.

 

למעבר לחלק ב'