זריעת חיטה לשם עשיית צל על גזר - חלק א'

זריעת חיטה לשם עשיית צל על גזר - חלק א'

האם מותר להקל לזרוע כלאים של גזר וחיטה, כשמטרת זריעת החיטה אינה לאכילה?

הרב אהוד אחיטוב | התורה והארץ ג'

 

ראשי פרקים:  

הצגת הבעיה

       א. זריעת כלאים כשאינם ראויים למאכל אדם

       ב. זריעת מאכל אדם לייעוד אחר

       ג. זריעת פשתן לשם בדיקת שדה

       ד. זריעה לנוי וזריעה להשחתה

       ה. חשש מראית העין בזורע להשחתה

       ו. דין "מפולת יד" בכלאי זרעים

* * *

הצגת הבעיה

בזריעת הגזר בעונת הקיץ דואגים החקלאים שהגזר לא יתייבש בשל הקרינה החזקה של השמש, בפרט באיזורים חמים כמו עמק בית-שאן. יש פתרונות מלאכותיים שעלותם יקרה, כמו כיסוי נסורת באופן זמני בתחילת גידול הגזר וכדו'. ההצעה שהועלתה היתה לזרוע חיטה עם הגזר, כשמטרת גידול החיטה היא לא לאכילה, אלא כדי להצל על הגזר שלא יתייבש, ולאחר מכן להשמיד את החיטה. בנוסף לכך, לפי ההצעה הנ"ל גידול החיטה לא יחפוף לכל משך זמן גידול הגזר, אלא היא תושמד כעבור חדשיים, בעוד שגידול הגזר נמשך כארבעה חדשים.

נשאלת השאלה: האם מותר להקל לזרוע כלאים של גזר וחיטה, כשמטרת זריעת החיטה אינה לאכילה?

קודם שנדון בשאלה זו יש לדון בשאלה העקרונית האם חל איסור כלאים על זרעים או ירקות שאינם ראויים למאכל אדם.

א. זריעת כלאים כשאינם ראויים למאכל אדם

בדין איסור כלאים על צמחים שאינם ראויים למאכל אדם, פסק הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ד) בפירוש:

אין אסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויים למאכל אדם; אבל עשבים המרים וכיוצא בהן, מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן - אין בהן משום כלאי זרעים.

משמע מדבריו שכל מה שאינו ראוי למאכל אדם, אין בו איסור כלאים. לעומת זאת במקום אחר פסק הרמב"ם (שם פ"ה הי"ח) שגם במאכל בהמה קיים איסור כלאים, וז"ל (שם):

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה - הרי זה לא קידש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום. כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קידש.

וקשה: הרי קוצים אינם מאכל אדם אלא מאכל בהמה, ומדוע פסק הרמב"ם שיש בהם איסור כלאים?

ליישוב הקושיא נאמרו כמה תירוצים:

א. שגם במאכל בהמה חל איסור כלאים, ומה שכתב הרמב"ם (פ"א ה"ד) "אין איסור משום כלאי זרעים אלא זרעים הראויים למאכל אדם" - אין כוונתו להתיר כלאים במאכל בהמה, כי אם להתיר כלאים של עשבים המרים, כפי שציין בהמשך ההלכה: "...אבל עשבים המרים... אין בהם משום כלאי זרעים". כן כתבו מהר"י קורקוס (כלאים פ"ד ה"ד) והכס"מ (שם), וכן נקט האמרי בינה (ח"א, שו"ת סי' י).

ב. שיש לחלק בין כלאי זרעים לכלאי הכרם: כלאי זרעים אינם אסורים אלא כשהם ראויים למאכל אדם. לעומת זאת כלאי הכרם נאסרים אף אם הזרעים שבצידם הם מאכל בהמה. והדברים מדוייקים היטב בלשון הרמב"ם, שהדגיש בדבריו אם מדובר בכלאי זרעים או שמדובר על כלאי הכרם. שהרי בתחילה כתב (פ"א ה"ד):

אין אסור... אלא הזרעים הראויים למאכל אדם... אבל עשבים המרים אין בהן משום כלאי זרעים. ואילו בדין קוצים בכרם כתב (פ"ה הי"ח): "המקיים קוצים בכרם..." משמע שלדעתו אין איסור כלאים נוהג במאכל בהמה אלא בכלאי הכרם בלבד. כן כתבו: הרדב"ז (שו"ת ח"ה ב' אלפים סי' רנה) ומראה"פ (ירושלמי כלאים פ"א ה"א ד"ה טעמא). 

ג. כאשר שני המינים אינם ראויים למאכל אדם, אין נוהג בהם דין כלאים, אולם כאשר האחד ראוי למאכל אדם והשני אינו ראוי אלא לבהמה - נוהג בהם דין כלאים. כך פירש בשו"ת ישועות מלכו (קרית ארבע הל' כלאים פ"א ה"ד).

ד. שגם בכלאי הכרם אין איסור אלא על זריעת צמחים הראויים למאכל אדם - אף אם נאכלים רק על ידי הדחק. ומטעם זה אסר הרמב"ם (פ"ה הי"ח) את גידול הקוצים בכרם. כן כתב החזו"א (כלאים סי' א ס"ק יב ד"ה ומיהו).

לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל (ארץ חמדה, כלאים, מדור א פרק ז) יש להחמיר כדעת הכס"מ (שם), שכאשר מדובר בצמח שרגילים בני האדם לזרוע אותו בשטחים שלמים - נוהג בו איסור כלאים אף אם הוא מאכל בהמה. טעמו הוא שכיון שאנו נוקטים בפשטות שכלאי זרעים הם איסור תורה בארץ ישראל, הרי שזה ספק דאורייתא ויש להחמיר. לדעתו יש להקל רק כאשר שני המינים אינם ראויים למאכל אדם.

מתוך כך יש לשאול שתי שאלות לגבי המקרה שלנו:

א. בהנחה שהחיטה בנידון שלנו אכן לא תהיה ראויה לאכילת אדם - האם המתירים כלאי-זרעים בצמחים שמטבעם הם מאכל בהמה, יתירו גם זריעת חיטה שמטבעה ראויה למאכל אדם ורק משום שנזרעה שלא בעונתה היא ראויה רק למאכל בהמה?

ב. האם כוונת זריעה שלא למאכל מפקיעה מהחיטה שם של "מאכל אדם"?

ב. זריעת מאכל אדם שלא למטרת אכילה

ונראה שאין להשוות בין הדיון אודות כלאים במאכל בהמה לבין נידון דידן. וזאת משום שטעם המתירים כלאי זרעים במאכל בהמה הוא משום שמין הצמח בכללו אינו ראוי לאכילת אדם; ולא ניתן להקל בזרע חיטה שהשימוש המקובל בו הוא לאכילת אדם, רק בגלל שחקלאי מסויים גידל אותו בצורה שפסלה אותו בסופו של דבר משימוש למאכל אדם. וניתן לדייק זאת מלשון הרמב"ם (פ"א ה"ד): "אין אסור משום כלאי אלא זרעים הראויים למאכל אדם". פירוש דבריו - שהאיסור הוא לזרוע זרעים הראויים למאכל אדם גם אם בסופו של דבר הם יגדלו בצורה כזו שתזיק להם בסוף הגידול, משום שעתה הם נחשבים "זרעים הראויים למאכל אדם".

בדברים אלו יש גם תשובה לשאלה השניה, אם כוונת זריעה יכולה להפקיע מזה שם מאכל אדם. שהרי הרמב"ם מדבר על סוג הזרע שזורעים בלא להתייחס לכוונת הזריעה; משמע לכאורה שזריעה למטרות אחרות, שאינן מאכל אדם, אינה סיבה להקל. ומשום כך לא ניתן להקל במקרה שלנו בהסתמך על דעת הפוסקים שאין איסור כלאי זרעים נוהג במאכל בהמה.

ראיה נוספת ששינוי בכוונת הזריעה אינו מקל על האיסור, מפורשת בדברי הרדב"ז בתשובה (ח"ה סי' ב' רנג) שהתיר כלאי זרעים במאכל בהמה, ואעפ"כ לא התיר זריעת כלאים במאכל אדם, אף שמטרת הזריעה היתה לשם נוי. וז"ל:

וכי באכילה תליא מילתא?! והלא מי שזרע כלאים, אעפ"י שעבר, מותר לו לאכלן, כי אין האיסור תלוי אלא בזריעה... וכיון שהדבר תלוי בזריעה, מה לי שיזרע לאכילה או למראית העין (לנוי). ותו מי שרואה אותם כלום יודע אם הם לאכילה או למראית העין?

הרדב"ז מציין בפירוש שלא כוונת הזריעה קובעת, כפי שדייקנו מלשון הרמב"ם בהלכה (פ"א ה"ד), אלא מה שנעשה בפועל. משום כך אם הוא זורע חיטה שהיא מאכל אדם יחד עם זרע אחר - הדבר נחשב כזריעת כלאים לדעתו אף שכוונתו אינה לאכילה.

אלא שמאידך גיסא המקרה שלנו קצת שונה מהמקרה שהרדב"ז דן לגביו, מפני שהרדב"ז דן באדם שזורע דבר ורוצה בקיומו התמידי רק שהוא חפץ בו לנוי ולא לאכילה; ואילו במקרה שלנו אין החקלאים חפצים בקיום החיטה עד סוף הגידול, אלא מתכוונים לעקור אותה באמצע הגידול. ומשום כך יש לדון בדבר מהיבט זה.

ג. זריעת פשתן לשם בדיקת שדה

ונראה שהמקרה שלנו דומה לדין זריעת פשתן לבדיקת השדה שכבר זרועה בתבואה, וכפי שמובא במשנה (כלאים פ"ב מ"ז):

שלו חטים ושל חבירו מין אחר - מותר לסמוך לו תלם של פשתן, ולא תלם של מין אחר. רבי שמעון אומר: אחד זרע פשתן ואחד כל המינין. רבי יוסי אומר: אף באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן.

ותמהו הראשונים הלוא חלק מדיני ההרחקות בזריעת כלאים אין האיסור מחמת עצמו אלא משום "מראית העין" (עי' רמב"ם פ"ד הט"ז ובכס"מ שם). היינו, שחכמים חששו שאם לא נצריך לעשות את אותן ההרחקות, יבואו לחשוב שהם נזרעו ביחד ממש, ויבוא להתיר זריעת שני מינים בפעולת זריעה אחת וכדו'. ונשאלה השאלה, מדוע בבדיקת השדה על ידי זריעת פשתן לא חשו חכמים כלל ל"מראית העין" והתירו זאת בשופי?

וכמה שיטות הובאו במפרשים בהסבר הדבר:

א. דעת הרמב"ם (בפיה"מ שם) שההיתר בזריעת הפשתן מבוסס על שתי עובדות:

האחת - שמקובל לזרוע פשתן לבדיקת השדה.

והשניה - שפשתן, זורעים אותו בכמויות גדולות ולא שורה אחת. בהסתמך על כך התירו חכמים לעשות כן, כיון שהדבר ברור לכולם, שאם הוא זרע שורה אחת של פשתן בשדהו, המטרה שלו היא רק לבדוק את שדהו אם היא ראויה לגדל פשתן, ואין רצונו להשאיר את הפשתן כדי ליהנות מהתוצרת. וכך היא לשון הרמב"ם (בפיה"מ פ"ב מ"ז):

מפני שכל הרואה אותו ידע שלא זרעו שם אלא כדי לבדוק בו אותה השדה... לפי שאין דרך לזרוע תלם אחד של פשתן, לפי שהוא מועט מאוד ואינו מוציא כדי ליהנות בו. אבל אם זרע תלם של מין אחר - הרי זה נראה כלאים, ויאמרו שלא זרעו אלא כדי ליהנות בו... ור' יוסי אומר, אפילו באמצע שדהו מותר לבדוק בתלם של פשתן... ולא חש ר' יוסי למראית העין, אלא מתיר אע"פ שנראה כלאים. וחכמים חוששים למראית העין; לפיכך לא התירו... אלא בסוף השדה.

וכך פסק הרמב"ם להלכה (פ"ג הי"ז) אלא שהוסיף בטעם ההיתר:

ולא נתכוון זה אלא לבדוק שדהו אם ראויה היא לזרע פשתן אם לא, ונמצא כזורע להשחתה...

על סיום דברי הרמב"ם "ונמצא כזורע להשחתה" נרחיב בהמשך. אך מכל מקום יוצא מדבריו שבמינים שלא יתקיימו בהם שני התנאים הנ"ל - דהיינו: מינים שאין דרך לזורעם אלא לקיום, או אף אם רגילים לזורעם למטרות אחרות, אבל גם כשזורעים אותם לאכילה רגילים לזורעם בכמות מועטת - מינים אלו יהיו אסורים בזריעת כלאים גם אם אינו מתכוון לקיימם.

והדברים מפורשים בדברי הרדב"ז (פ"ג הי"ח ד"ה לפיכך), שכתב שדי בכך שאחד משני התנאים לא מתקיים כדי שהדבר יהיה אסור מחמת מראית העין, וז"ל:

דבשלמא זרע פשתן - אין דרך לזרוע ממנו תלם אחד, ולפיכך הרואה אומר לבדוק שדהו הוא עושה; אבל שאר מינים - אסור, שיאמרו עליו, לא היה צריך אלא לזה השיעור. ואע"ג דאיכא כמה מינים שאין דרכן לזרוע מהן אלא שדה, כגון שעורים וכיוצא בהם - מכל מקום אין דרך לבדוק את השדה אלא אם היא ראויה לזרוע בה, אלא פשתן.

משום כך גם במינים שרגילים לזורעים בכמויות גדולות - זריעה בכמות מועטת לבד אינה סיבה להתיר כלאים כשלא רגילים להשתמש באותו המין לבדיקה כמו בפשתן.

ב. לדעת הרא"ש (כלאים פ"ב מ"ז אות י) ההיתר לבדיקת שדה על ידי זריעת כלאים של פשתן ותבואה מבוסס על כך שכולם יודעים שהפשתן מזיק לתבואה, ורק משום כך אין חשש למראית העין וז"ל:

הלכך פשתן שרי, דדרך לבדוק בפשתן, דאין אדם זורע פשתן אצל תבואה לקיימו לפי שהוא מזיק את התבואה; אבל מין אחר אסור אפילו לבדוק, דחיישינן למראית העין, דהרואה סבור לקיים זרע הוא עושה.

מדבריו יוצא ששני הנימוקים שהביא הרמב"ם אינם מועילים. לדבריו, ההיתר לזריעת כלאים שלא למטרת קיום קיימת רק במקרה שברור שקיום הכלאים יזיק למין השני.

ג. דעת הגר"א (בהגהותיו לירושלמי עם הגהות הרד"ל פ"ב ה"ה דף ט ע"ב) היא שאין חשש למראית העין משום שמעשיו מוכיחים שאינו רוצה בקיום הפשתן אלא קוצר אותו תיכף ומיד. וז"ל:

הטעם לזה משום דפשתן יש שזורעה משום קנים ויש שזורעה משום זרעים, ואם עושה בדיקה אז אינו ממתין עד שיגדלו הזרעים ממנה. אלא כיון כשגדל העץ קוצר תיכף, לכן מותר; ולכן שפיר תופס פשתן ולא זרע אחר. ופשתן דווקא על ידי בדיקה.

ודייק החזו"א (כלאים סי' ה ס"ק טו ד"ה והנה מדברי הגר"א וד"ה מיהו) בדבריו שלדעתו אין משמעות לכוונת האדם כדי שהדבר לא ייאסר מפני מראית העין, וז"ל:

והנה מדברי הגר"א מבואר שאין היתר הכלאים בלבודקן יותר מזורע לאכילה, אלא ההיתר משום שלא יקיימן... אבל אם מקיימו עד שיתבשל - אין כוונת הבדיקה גורמת היתר....

יש להוסיף על דברי החזו"א, שלדעת הגר"א לא די בכך שלא יקיימן, אלא צריך שגם לא יהיה חשש מראית העין שמתכוון לקיימן. על כן רק בפשתן היקלו משום שדבר מקובל הוא שזורעים פשתן לבדיקה, ועובדה זו מסירה את החשש כבר בשעת הזריעה.

אולם נראה שאין כן דעת הרמב"ם, שהרי כתב (הל' יז) שהבסיס להיתר הוא משום שהוא "כזורע להשחתה". הוי אומר שפשוט לו שאם אדם מתכוון בשעת הזריעה שהצמח יושחת - אין איסור כלאים נוהג בו. ובאמת על זה גופא יש לשאול: הרי הפסוק אומר "שדך לא תזרע כלאים" - הוי אומר שהאיסור הוא בזריעה - ומהיכן למד הרמב"ם שכוונת השחתה מתירה זריעת כלאים? וז"ל החזו"א (שם ד"ה ובלשון הר"מ):

 

למעבר לחלק ב'