שימור קרקע בכרם

שימור קרקע בכרם

פעמים רבות הגשם סוחף את האדמה בכרם. על מנת למנוע סחף זה הוצע שישתלו בכרם צמחי כסוי (שבולת, חיטה, קטניות וכו') עיקר הצמחייה היא בין השורות ולא תחת הגפנים, ובכך המים לא יסחפו את הקרקע.

הרב יהודה הלוי עמיחי | שבט-אדר תש"ע

א. איסורי כלאים

 

הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ז) כתב:

אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה, ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה הירק או התבואה או הגפנים, ושורפין את שניהן שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, ואפילו הקש של תבואה והעצים של גפנים האלו אסורין בהנאה ושורפין אותם ולא יסיק בהן תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן.

זריעה זו מקדשת את הירק או התבואה ואת הכרם, אולם אפילו אם אין מצב של קידוש כגון זריעה בימי החורף שהגפן איננה פוריה ג"כ נאסרה, כמבואר ברמב"ם (הל' כלאים פ"ה הט"ז):

גפן שיבשו העלין שלה ונפלו כדרך שתיבש הגפן בימי הקור אסור לזרוע בצדה ירק או תבואה, ואם זרע לא קדשו.

למדנו מדברי הרמב"ם שאסור לזרוע בכרם ירק או תבואה אפילו מין אחד, והגידולים ג"כ אסורים מדין תורה.

דברי הרמב"ם על כך שאין לזרוע בכרם אפילו מין אחד, והאיסור הוא מדאורייתא, אינם מוסכמים על כל הראשונים. הרא"ש (הל' כלאים אות ד) הביא את דעת ר"י שאנו פוסקים כר' יאשיה שרק חיטה ושעורה בכרם במפולת יד חייב מדאורייתא בארץ ישראל, ומשמע שמין אחד של ירק הנזרע בכרם אין בו חיוב כלל, או כשנזרעו שני מינים בכרם בלא מפולת יד הרי זה מותר והפירות מותרים (וכן הביא הטור סי' רצו שזאת היא גם דעת הרא"ש). וכן משמע בספר הישר (סי' תקיט) שאין איסור בסוג ירק אחד בכרם בארץ ישראל. מדברי הרמ"ה והראב"ד (הובאו ברא"ש) משמע שמין אחד בכרם בארץ ישראל יש בו איסור דרבנן.

השו"ע (סי' רצו סעי' ג) העתיק את לשון הרמב"ם, ואסר אפילו מין אחד בכרם מדאורייתא, וכן יש להורות להלכה. אולם נראה שבספקות נוספים אפשר לצרף את דעת הראשונים (ר"ת, ר"י, רא"ש ועוד) להקל במין אחד אפילו בארץ ישראל.

 

ב. מיני זרעים בכרם

 

1. זרעים אסורים מדרבנן – ר"ש, רא"ש

המשנה (כלאים פ"ה מ"ח) אומרת:

המקיים קוצים בכרם – רבי אליעזר אומר קדש, וחכמים אומרים לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. הארוס והקיסום ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינן כלאים בכרם. הקנבס רבי טרפון אומר אינו כלאים וחכמים אומרים כלאים, והקינרס כלאים בכרם:

על דברי המשנה שמיני זרעים אינן כלאים בכרם, כתב הר"ש שאינם כלאים מדין תורה אבל מדרבנן יש איסור גם במיני זרעים, וכן משמע בדברי הרע"ב שיש בהם איסור מדרבנן, וראייתו מדברי הגמ' (מנחות טו ע"ב):

קנבוס ולוף אסרה תורה, (דתנן: היתה שדהו זרועה קנבוס ולוף - לא יהא זורע על גביהם, שהן עושות לשלש שנים), שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי,

לפי שיטות אלו כל מיני זרעים אסורים בכרם מדרבנן.

אלא שעדיין קשה פרוש המשנה מה בין הרישא העוסקת בדיני קוצים בכרם המקיימים באותו המקום לדין מיני זרעים שהם לכאורה דברי אכילה?

הרא"ש (כלאים פ"ה מ"ח ד"ה ר' אליעזר) הסביר את איסור הקוצים בכרם, שכל דבר שמקיימים אותו באותו המקום אפילו קוצים לבהמה - הם כמיני זרעים האסורים כיוון שכמוהו מקיימים. ברור לרא"ש כדעת הר"ש שמיני זרעים אסורים בכרם. הרא"ש הגדיר מיני זרעים האסורים כיוון שמקיימים אותם לזריעה אח"כ, א"כ אין בהם איסור תורה שהרי אינם נאכלים, אבל כיוון שמקיימים את הזרעים (לצורך זריעה לאחר מכן) הרי הם אסורים מדרבנן.

לפירוש הר"ש והרא"ש נראה שהמשנה כולה דנה על דבר שמקיימים באותו המקום, ולכן קוצים בכרם אסורים למרות שהם מאכל בהמה, וכן מיני זרעים למרות שאינם נאכלים אבל כיוון שמקיימים אותם לצורך זריעה לאחר מכן הרי הם אסורים. ברור שבשני המקרים האיסור הוא רק מדרבנן כגזרה בגלל תבואה וירק האסורים מדין תורה שהם מיני מאכל ממש.

נראה שגם לדעת הרא"ש אם לא מקיימים באותו המקום את המין הזה אפשר לגדל זרעים בכרם, שהרי האיסור בקוצים וזרעים מכיוון שמקיימים ומכאן שכאשר לא מקיימים הדבר מותר.  

 

2. זרעים מותרים בכרם – רמב"ם

הרמב"ם בפירושו מבאר מהו הארוס והקסוס ושושנת המלך  ולא הביא הסתייגות האם יש איסור דרבנן או לא, וכן כתב בהלכותיו (פ"ה ה"יט):

הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם.

משמע שמינים אלו מותרים בכרם ולא רק מינים אלו מותרים אלא כל מיני זרעים מותרים בכרם.

הרמב"ם (הלכות כלאים פ"ה ה"ו) חזר על הדברים:

אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם. ואין צריך לומר שאר אילנות.

מדברי הרמב"ם "מותר לזרעם בכרם" משמע שהבין את דברי המשנה "אינן כלאים בכרם" שפרושו אין בהם דין כלאים כלל, ועל כן מותר אפילו לזרעם לכתחילה.  

העולה שלדעת הרמב"ם מותרים מיני זרעים בכרם.

 

3. זרעים נאכלים ושאינם נאכלים

על ההבנה שכל הזרעים מותרים בכרם, קשה מדברי הרמב"ם עצמו שכתב (הל' כלאים פ"ה ה"ג):

אינו חייב מן התורה אלא על קנבוס, ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרים עם תבואת הכרם, אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם.

 

הרדב"ז (פ"ה ה"ג, ה"ו) כתב שהרמב"ם האוסר מדרבנן אלו זרעי ירקות, אבל זרעים ממש מותר אפילו לכתחילה בכרם. נראה שלפי הסבר זה מותר לזרוע בכרם קטניות ופולין למרות שהם זרעים הנאכלים, אבל כיוון שהם זרעים לא נאסרו[1]. יסוד הדברים מופיע במהר"י קורקוס (הל' כלאים פ"ה ה"ג), ומרחיב שם לבאר שכל שאיננו ירק ותבואה הרי זה מיני זרעים.

על הסבר זה קשה. א. עדיין לא הוסבר מדוע זרעים לא נאסרו בכרם, אמנם בתורה "תבואת כרמך" ומשמע תבואה אבל מניין לנו שבזרעים אין כל איסור מהתורה או מדברי חכמים? ב. לפי הסבר המהרי"ק והרדב"ז  בדעת הרמב"ם, הרי שהדבר היה צריך להיות כתוב בלשון הרמב"ם שיש לחלק בין זרעים וירקות, ואילו הרמב"ם בהלכה ג' כתב כתב שאר הזרעים אסורים מדבריהם, ובהלכה ו' כתב ג"כ שאר הזרעים מותר לזרען בכרם, השתמש באותה לשון לשני דברים שונים, וצ"ע.  

 

הכסף משנה (הל' כלאים פ"ה ה"ו) יישב את הסתירה בדברי הרמב"ם שפעם כתב (פ"ה הלכה ג) שמיני זרעים אסורים מדרבנן ופעם כתב (הלכה ו) שהם מותרים, וחילק בין זרעים הנאכלים שעליהם פסק הרמב"ם (ה"ג) שאסורים מדרבנן ואילו מיני זרעים שאינם נאכלים (אירוס וקיסוס וכו') הם מותרים לגמרי.

הסבר הדברים הוא על פי דברי הרמב"ם בפירוש המשנה (אהלות פ"ח מ"א) שהאירוס והקסוס לא נאכלים לבני אדם כמזון, על כן סובר הרמב"ם שדבר שלעולם לא נאכל לעניין כלאים דינו כזרעים שהם מותרים כיוון שאינם נאכלים.

העולה לנו לפי הסבר זה שהמשנה התירה זרעים שאינם נאכלים, אבל כל הנאכלים הרי אלו אסורים, אפילו אם לצורך אכילתם צריך לבשלם, וזה דין הקנרס, ועיין בערוך (ערך עכביות) שהוא צריך בישול במים, וכן הקנבוס איננו נאכל כמות שהוא, אבל כיוון שהוא נאכל הרי זה כלאים בכרם, וכן בצמר גפן אפשר לאכול את הגרעינים, ואילו זרעים שאינם נאכלים אין בהם איסור כלאים. נראה שזה מה שכתב הרמב"ם (פ"ה הי"ט):

הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר מיני זרעים אינן כלאים בכרם, הקנבוס והקנרס וצמר גפן הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם.

עלינו להבין מדוע הרמב"ם כתב הלכה זו פעמיים. תחילה (הלכה ו) כתב: "אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם" ולאחר מכן (הלכה יט) חזר על הדברים שזרעים אינם מקדשים, ומדוע הכפילות? אלא שבהלכה ו' מופיע הדין הכללי של הזרעים, ואילו בהלכה י"ט הרמב"ם מפרט שזרעים המותרים הם הזרעים שאינם נאכלים, כאירוס קיסוס ושושנת המלך, ויש דברים שהם נאכלים, אפילו אם הם מיני זרעים והם אסורים כיוון שלעניין כלאי הכרם דינם כירקות. לפי הסבר זה קטניות ופולין יהיו אסורים בכרם.

לדעת הרמב"ם אין כאן דיון על הגדרת הזרעים הבוטנית (כפי שכתב בסוף פ"א מהל' כלאים) אלא זרעים כאן פירושו דבר העומד לזריעה ולא לאכילה. לדעת הר"ש והרא"ש הזרעים אסורים מדרבנן מכיוון שמקיימים אותם לזריעה הרי שיש כאן קיום כקוצים. לעומתם הרמב"ם חילק את המשנה לשתי הלכות, בתחילה (הלכה יח) כתב את דיני הקוצים שהם שייכים בשאלה של קיום הקוצים, ואז יש בהם איסור מכיוון שהם מאכל בהמה, שהרי זה דומה כקיום לאכילת אדם, אבל בדין הזרעים הרי אין הזרע עומד למאכל אדם ואפילו לא למאכל בהמה אלא הוא חוזר ונזרע ואין כאן אפילו דמיון לקדושת "המלאה" שהתורה אסרה (דברים כב, ט) שהרי זרעים אלו לא עומדים למאכל אדם או בהמה אוכלתם אלא הם נזרעים ומהם גדלים ירקות אחרים, ועל כן לא נאסרו כלל, כשם שלא נאסרו האילנות בכרם שהם הם תבואת הזרע, ואין לדמות את הדין של האירוס והקסוס לדין הקוצים העומדים לאכילת בהמה.

על פי דברינו אלו בדעת הרמב"ם והכס"מ נראה שאפילו אם יקיימו זרעים שאינם נאכלים הם לא יאסרו בכרם, שהרי הזרעים שאינם נאכלים דינם כאילנות המותרים בכרם, ולא החמירו בקיום אלא בקוצים שהם נאכלים בפני עצמם (על ידי בהמה) ולכן חכמים אסרו אבל זרעים שלא נאכלים לא נאסר. ולכן לעניין קוצים בכרם הרמב"ם חילק בין מקיימים לשאין מקיימים ואילו לעניין זרעים שאינם נאכלים הרמב"ם סתם שהם מותרים לזרוע בכרם אפילו אם יקיימו באותו המקום.

 

4. זרעים שמקיימים – דעת הראב"ד

על דברי הרמב"ם  (פ"ה ה"ו):

אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם, ואין צריך לומר שאר אילנות.

השיג הראב"ד, וזה לשונו:

אין אסור משום כלאי הכרם וכו'. אמר אברהם דבר זה מן הטעות שטעה במקום אחד לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והרי הוא מוגה לפנים.

כוונת הראב"ד להשיג על ההיתר הגורף שנתן הרמב"ם למיני זרעים. הראב"ד הרחיב את השגתו על דברי  הרמב"ם (פ"ה הי"ט):

הארוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים אינן כלאים בכרם.

על כך השיג הראב"ד:

אמר אברהם, נראה לי טעות הוא זה, והעיקר כך הוא האירוס והקיסוס ושושנת המלך מין זרעים ואינן כלאים בכרם והטעם לפי שאין מקיימין מהן, ויש כמו כן במיני דשאים שאינן כלאים בכרם לפי שאין מקיימין מהן, וכן הוא בתוספתא.

הראב"ד חילק בין מקיימים ושאינם מקיימים על פי דברי הגמ' (שבת קמד ע"ב) לגבי קוצים שמקיימים בערביא ולא במקום אחר, אבל אם היו מקיימים גם במקומות אחרים הרי שהיה אסור לקיים מדין כלאי הכרם.  מכאן למד הראב"ד שכל המשנה בכלאים (פ"ה מ"ח) המתחילה בדיני קוצים ומסיימת בדיני אירוס וקסוס ושושנת המלך ומיני זרעים אינם כלאים כיוון שאין מקיימים אותם.  

הראב"ד הבין שלדעת הרמב"ם כל מיני זרעים אין בהם כלאים (כפי שאמנם הבינו בדבריו המהר"י קורקוס והרדב"ז), ועל כך אמר שיש כאן טעות, והעיקר שהאירוס והקיסוס הם ממין הזרעים ואינם כלאים מכיוון שאין מקיימים מהם, משמע מדברי הראב"ד שהוא סובר שמיני זרעים שמקיימים בכרם הן האסורים, אבל מיני זרעים שאין מקיימים שכמותם אין בהם איסור.

הראב"ד כתב שכן הגירסא בתוספתא. כוונת דבריו היא לתוספתא (פ"ג הי"ג) וז"ל:

האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם.

הראב"ד הביא את התוספתא ולא את המשנה מכיוון שבמשנה נאמר (כלאים פ"ה מ"ח):

האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים - אינן כלאים בכרם.

במשנה נאמר "וכל מיני זרעים" ואילו בתוספתא נאמר "מיני זרעים", הראב"ד הבין שבמשנה אפשר להסביר שכל מיני זרעים אין בהם כלאים, מכיוון שהם זרעים ואינם תבואה או ירק, אולם בתוספתא לא הוזכרה המילה "וכל" אלא שהאירוס וקיסוס ושושנת המלך הם מיני זרעים, משמע שיש מיני זרעים אחרים האסורים בכרם, מכאן שאין ההיתר משום שהם זרעים, אלא ההיתר נובע מכך שמינים אלו אין מקיימים בכרם, ואם יהיו מיני זרעים שמקיימים הרי הם אסורים.

הראב"ד הבין שהרמב"ם סובר שכל הזרעים מותרים בכרם, אפילו שמקיימים אותם באותו מקום, בגלל שאינם ירק או תבואה. הסיבה שהביאה את הרמב"ם לכלל טעות, היא גירסתו במשנה (כלאים פ"ה מ"ח) "וכל מיני זרעים". על כן העיר הראב"ד, שהמשנה הוגהה על פי התוספתא, שלא כל מיני זרעים מותרים בכרם, אלא זרעים שאין מקיימים שכמותו, אבל זרע שמקיימים יש בו איסור.

 

העולה מדברי הראב"ד שהבין בדעת הרמב"ם שכל הזרעים מותרים, אלא שהראב"ד עצמו סובר שזרעים שמקיימים אותם לאכילה אסורים בכרם ושאין מקיימים אותם מותרים. נראה שהראב"ד הוא בשיטת הר"ש והרא"ש שהבאנו לעיל שזרעים המקיימים באותו מקום אסורים ושלא מקיימים באותו המקום הרי אלו מותרים.

 

ג. שיטת הגר"א

 

השו"ע (סי' רצו סעי' ב) הביא את דברי הרמב"ם (פ"ה ה"ו) וכתב:

אין אסורים משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד. אבל שאר מיני זרעים מותר לזרעם בכרם. ואין צריך לומר שאר אילנות.

 

הגר"א (סי' רצו ס"ק ז) כתב:

אין כו'. ר"ל שלא במפולת יד זרעים מותר לד"ה אף לר' יונתן דפליג אר' יאשיה, ומה שכתב (השו"ע) בסעיף א'[2] "ושאר זרעים אסור מדרבנן" היינו במפולת יד כמש"ש, וזה שכתב כאן "מותר לזרען בכרם".

ומה שכתב "אבל שאר כו'" כמ"ש במתני' ספ"ה הארוס כו' ובתוספתא ספ"ג [כנ"ל הגירסא הנכונה, ובתוספתא קתני בכולם הן כלאים בכרם חוץ מאילן וודאי שטעות סופר, וכן ס"ל לראב"ד ספ"ה, אלא ששיטתו שלאו בכל זרעים ודשאים קאמר אלא באותן שאין מקיימין מהן. אבל הרמב"ם גורס הרי הם כלאים בדשאים, ועיין סעיף י"ד[3]] הלשישות והלביצין והברבווייר והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתא והתלוית והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטין והללפפונות ופול המצרי מין זרעים הן ואינן כלאים בכרם, האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים הן ואינן כלאים בכרם. החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאין הן ואינן כלאים בכרם, ר' דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם. הקנים והחגין והורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם, זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. החצב רבי ישמעאל אומר כלאים וחכמים אומרים אין כלאים. כשות רבי טרפון אומר כו' צלף בש"א כו' וכן בירושלמי ספ"ה. וזה שכתב ואין צריך לומר שאר אילנות כו' וכן הוא בגמ' דברכות ל"ו א' ועירובין ל"ד ב', אבל תבואה וירק מפורש בכמה משניות הנוטע ירק כו' תבואה שהוא נוטה כו':

 

תוספתא

תוספתא גירסת הגר"א

הלשישות והלבוצין והברכוייר והבולפסין והרכפה והכרכום והקינרס והחמיתה והחלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות ופול המצרי מיני זרעים הרי הן כלאים בכרם.

 

הלשישות והלביצין והברבווייר והבולפסין והכרכום והקינרה והחמיתא והתלוית והסיאה והאזוב והקורנית והקשואין והדלועין והאבטין והללפפונות ופול המצרי מין זרעים הן ואינן כלאים בכרם

האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים ואינן כלאים בכרם.

 ר' דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים הן כלאים.

 

האירוס והקיסום ושושנת המלך מיני זרעים הן, ואינן כלאים בכרם.

החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם.

 

החשיפה והאיטן והגמי וכל הגדילין באפר מיני דשאין הן ואינן כלאים בכרם.

ר' דוסתאי בן יהודה אומר מיני דשאים הרי הן כלאים בכרם.

הקנים והחגין והוורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן.

 

הקנים והחגין והורד והאטדין מין אילן ואינן כלאים בכרם, זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו הרי זה ירק וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן.

החצב ר' ישמעאל אומר כלאים וחכמים אומרים אין כלאים.

כשות ר' טרפון אומר אין כלאים וחכמים אומרים כלאים.

אמר ר' טרפון אם כלאים בכרם תהא כלאים בזרעים ואם אין כלאים בזרעים לא תהא כלאים בכרם.

 

 

מבאור הגר"א את השו"ע נראה שמתיר את כל הזרעים בכרם, וסובר שיש ליישב את הסתירה בין הלכה ג' שהרמב"ם אסר מדבריהם מכיוון ששם מדובר במפולת יד, אלא שאין שם חטה ושעורה וגפן לכן האיסור הוא מדרבנן, אבל בהלכה ו' ובהלכה יט הרמב"ם התיר זרעים מכיוון שאלו הלכות שלא במפולת יד.

 ראיית הגר"א לרמב"ם שגם שאר מיני זרעים מותרים בכרם, היא לכאורה מהתוספתא בפיסקה הראשונה שמסתיימת "מין זרעים הן ואינן כלאים בכרם", משמע שכל המנויים בתוספתא הם מיני זרעים ואינן כלאים בכרם, ומכאן שלאו דוקא האירוס והקסוס ושושנת המלך הם האסורים, אלא גם שאר מיני זרעים מותרים בכרם. ועל כן כתב הגר"א שהתוספתא היא כדעת הרמב"ם שגם שאר מיני זרעים מותרים. אלא שקשה להסביר כך את התוספתא, וכי האבטיח, מלפפון וקשוא ועוד הם מיני זרעים? הרי הם מיני ירק, שאין אוכלים את הזרע אלא את הירק, ובודאי סיאה אזוב וקורנית שאינם זרע אלא ירק? ואם נסביר שהכל ירקות (כפי שכתב בחסדי דוד) א"כ הגי' הנכונה היא "הרי הן כלאים" שהרי ירק בכרם הוא כלאים. על כן נראה שיש להסביר את התוספתא בפיסקה הראשונה  "הלשישות והלבוצין והברכוייר והבולפסין והרכפה והכרכום והקינרס והחמיתה והחלמית והסיאה והאזוב והקורנית והקישואין והדלועין והאבטיחים והמלפפונות. ופול המצרי מיני זרעים אינן כלאים בכרם". עד המלפפונות מדובר בירקות שהם אסורים בכרם, אבל בפול המצרי הוא מין זרעים שאינם כלאים בכרם. וכן הרמב"ם (פ"ה הי"ט) הזכיר רק את "פול המצרי מין זרעים ואינו מקדש". משמע שרק הוא מין זרעים אבל כל המנויים בתוספתא בתחילתה הם מיני ירקות (אבטיח, קשוא, מלפפון)[4] האסורים בכרם, וכן מנוי בתוספתא "הקנרס" שהוא הוזכר בפירוש במשנה לאיסור. על כן נראה שהראיה לרמב"ם יכולה להיות מפול המצרי שהוא איננו כלאים בכרם, ומכאן שיש עוד מיני זרעים שאינם כלאים בכרם.

הגר"א נראה מקבל את שיטת הראב"ד שהשאלה היא האם מקיימים את הצמח באותו מקום הרי שלמרות שהוא מיני זרעים הרי זה אסור מדרבנן (בלא מפולת יד), אולם אם אין מקיימים באותו המקום הרי זה מותר לגמרי, ועיין בשנות אליהו הארוך (מהדורת לרנר) שהאריך הגר"א לדחות את שיטת הר"ש הסובר שבמיני זרעים אסור מדרבנן אלא ס"ל שבשאר המינים  מותר בלא מפ"י אפילו מדרבנן, ובהערות (שם אות ג) הסביר את הגר"א בשו"ע.

 

ד. הגדרת מקיימים

לדעת הראב"ד, ר"ש ורא"ש (לעיל ב.4) עלינו להגדיר מהו מקיימים.

על פי דברי הגמ' איסור מקיימין באותו המקום, היינו אם באותו המקום רוב העם מקיימים את הגידול הזה, אבל אם אין רוב העם מקיימים את הגידול הרי זה מותר, וכן פסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ח):

הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזורעו, אף על פי שהוא רוצה בקיומו לבהמה או לרפואה הרי זה לא קדש, עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימין רוב העם באותו מקום, כיצד המקיים קוצים בכרם בערב שרוצים בקוצים לגמליהם הרי זה קדש.

הקידוש הוא רק אם רוב העם מקיימים מין זה לצורך שלהם. ומשמע מכאן שאם רק מעט מקיימים מין זה לצורך שלהם, שאין רוב הציבור עושה כן, הרי זה מותר.

 

ה. להלכה במיני זרעים

נראה שמיני זרעים שלא נאכלים על ידי בני אדם (כס"מ), ולא מקיימים אותו אנשי המקום (ראב"ד), ולא נזרע במפולת יד (גר"א), מותרים לכל השיטות, ואפילו לפי הר"ש אם לא מקיימים שכמותו באותו המקום הרי זה מותר.

 

ו. מיני דשאים

לגבי מיני דשאים דעת הרמב"ם (כלאים פ"ה הי"ט) היא שיש לגרוס בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג) שהן כלאים, אולם לפי גירסת הגר"א  בתוספתא הרי שחכמים סוברים שאין בדשאים כלאים, ורק רבי דוסתאי אומר שיש בהם כלאים. הראב"ד (פ"ה הי"ט) סובר כגי' הגר"א שאין בדשאים איסור כלאים מכיוון שאין מקיימים מיני דשאים, ומשמע מכאן שאם מקיימים יש איסור.

הגר"א (יו"ד סי' רצו ס"ק לב) מאריך להוכיח שאין במיני דשאים איסור כלאים בכרם, וראייתו מדברי הירושלמי (כלאים פ"ה ה"ז):

השיפה והאיטן והגמר ושאר כל הגדלים באפר מין דשאים, ואינן כלאים בכרם.

משמע מכאן כגירסת הגר"א בתוספתא שאין בדשאים כלאים בכרם[5].  

אולם קשה מאד להסתמך על דברי הגר"א שהרי בפירושו בירושלמי הגר"א גרס שמיני דשאים יש בהם כלאים. וכמו כן בבאור הגר"א (או"ח סי' רג סעי' ד, ויו"ד סי' רצו סעי' טו) הביא שמקור דברי השו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו) "הקנים והורד והאטדין (פי' ערוך מין הדס), מיני אילן הם ואינם כלאים בכרם". הוא הירושלמי (ספ"ה)  שאטד הוא כאילן לעניין ערלה ולעניין ברכה הוא כדשא. משמע שאם היה כדשאים לעניין ערלה היה אסור בכרם, ומכאן שגם לדעת הגר"א דשאים יש בהם איסור כלאים, וכפי שכתב בירושלמי[6].

אולם ר"ת (ספר הישר סי' רכו),  רמב"ן ור"ן (חולין ס ע"א) סוברים שהגי' בירושלמי היא הקובעת, ולפי הסבר זה רבי יהודה סובר שיש כלאים בדשאים אבל רבנן סוברים שאין בדשאים כלאי כרם, וכך נפסק להלכה.

 

העולה לנו לדינא שיש מחלוקת ראשונים לעניין דשאים, לדעת הרמב"ם הרי זה אסור ואילו לר"ת, רמב"ן, ר"ן אין בדשאים כלאים, ואילו לראב"ד מכיוון שלא מקיימים אותם אין בכך איסור.

נראה שלמרות שבשו"ע (סי' רצו סעי' יד) פסק כדעת הרמב"ם שיש איסור במיני דשאים אבל כיוון שזו מחלוקת ראשונים והאיסור הוא רק מדרבנן, אפשר להקל בשעת הצורך, שאין בדשאים איסור כלאי כרם.

הלבוש (סי' רצו סעי' יד) העתיק את דברי הרמב"ם וכתב:

וכל מיני דשאים הנאכלין שעולין מאליהם בשדה הרי הם מקדשין בכרם אם זרען שם.

על פי דברי הלבוש אפשר להסביר שדשאים שהרמב"ם והירושלמי אסר היינו כשהם נאכלים, ולכן למרות שעלו מאליהן, בכל אופן הרי זה דומה לירק ואסורים, אבל בדשאים שאין נאכלים הכל יודו שאין הם אסורים בכרם. 

 

ז. להלכה במיני דשאים

נראה שדשא שאינו נזרע ואינו נאכל על ידי בני אדם ואין מקיימים כמוהו באותו המקום (לאכילת אדם או בהמה) לדעת כל הראשונים והאחרונים אפשר להתיר לזרוע בכרם - שאין בכך כלאי הכרם.

נראה להסביר שדשא כיוון שנאכל החמירו בו שרק עולה מאליו מותר אבל לא לזרוע, ואילו לעניין זרעים הקלו אפילו לזרוע מכיוון שאיננו עומד לאכילה כלל, ואפילו לא עומד לבהמה.

 

ח. הגדרת המינים

ר"ת (ספר הישר, תכו, עמ' 308 מהדו' שלזינגר) כתב להסביר את הגמ' (חולין ס ע"ב) לעניין הרכבה במיני דשאים, שפרוש המושג "דשא" הוא כל דבר שאינו בן זריעה. גם מלשון הרמב"ם (פ"ה הי"ט) משמע שדשא הוא העולה מאליו. 

הרש"ס בבאורו למשנה כתב שמיני זרעים פירושו כל דבר שאין אדם אוכלו אבל ראוי לתרופה, ומיני דשאים הם כל שהקלח והעלים אינם למאכל אדם אלא לתשמיש כגון קופות ומחצלאות, ומיני גמי. מדבריו משמע שאין צורך שיעלה מאליו, אלא כיוון שאיננו מאכל אדם ולא לרפואת אדם, אלא לצורך חיצוני של האדם (קופות ומחצלאות) הרי זה מיני דשאים. 

על פי הסברו של הרש"ס מובן שהקוצים האסורים במקום שמקיימים כמותו הם הקוצים שראויים לאכילת אדם, שהרי קוצים שאינם ראויים למאכל בהמה הם מיני דשאים והיו צריכים להיות מותרים, ועוד הוסיף הרש"ס שמא יש בהם איסור מדרבנן כיוון שהם דומים לקנבוס ולוף, ולכן אסרו מדרבנן.

 

ט. סיכום

1. מיני דשאים שעולים מאליהם ואינם נזרעים, ואינם מאכל אדם או בהמה, ואין מקיימים במקום זה מינים אלו – יכולים להשאירם בכרם בין השורות.

2. מיני זרעים שאינם מאכל אדם ולא מקיימים סוג גידול זה באותו המקום מותר לזרוע בכרם על מנת למנוע סחף אדמה. המינים המומלצים לכך: רייגרס שהוא דשא חרפי שמתייבש בקיץ ואיננו מאכל אדם או בהמה, אלא להשלמות דשא, ואחוז המגדלים קטן מאד, על כן אפשר להשתמש בסוג דשא זה לעצור את הסחף.

3. יש להתיר רק מין אחד של זרעים או דשא.

4. כמו כן אם אפשר לשתול אילנות לעצור את הסחף בודאי שהדבר מותר, למרות שיש קושי בעבודה בכרם בצורה זו.

5. אין לזרוע כל מיני תבואה או ירקות.

 

י. סיכום דיני

הגדל בכרם

ר"ש

ראב"ד

רדב"ז

כס"מ

גי' הגר"א בתוספתא

גי' התוספתא

תבואה

אסור מדאורייתא

 

אסור מדרבנן

אסור מדאורייתא

 

 

ירק

אסור מדרבנן[7]

 

אסור מדרבנן

אסור מדאורייתא

 

 

זרעים

אסור מדרבנן.

לדעת הרא"ש כשלא מקיימים –

מותר

מקיימים- אסור

 

 

שלא מקיימים –

מותר

זרעי תבואה וירק - מדרבנן.

 

זרעים אחרים - מותרים

נאכל – מדרבנן

 

 

שלא נאכל –

מותר

במפולת יד – אסור

 

 

בלא מפולת יד – מותר

 

אסור

דשא

 

מקיימים- אסור

 

 

שלא מקיימים –

מותר

אסור אפילו

כשעולים מאליהם4.

 

 

אסור אפילו כשעולים מאליהם[8].

מותרים

אסור

 



[1].עיין שכן כתב בתפארת ישראל (כלאים פ"ה אות מט).

[2].ברמב"ם פ"ה ה"ג.

[3].הגהה זו מופיעה בדפוס הראשון הגר"א בהמשך הדברים.

[4].בתפארת ישראל (פ"ה מ"ח או נ) כתב: "אבל כל מיני זרעים דהיינו שרק הפרי נאכל ולא העלין, מותר לכתחילה לזרעו בכרם". ולא זכינו להבינו האם ס"ל שכל אבטיח דינו כזרעים ולא כירק שהרי נאכל הפרי ולא העלין, ודו"ק.

[5].אלא שצ"ע קצת על הגר"א עצמו שהרי בבאורי הגר"א בירושלמי כתב שמיני דשאים יש בהם כלאים בכרם, ולכאורה סתירה בדברי הגר"א.

[6]. עיין בהערות הגר"ש ליברמן זצ"ל בתוספתא כפשוטה (כלאים פ"ג הערה 41,66, עמ' 216)  שהעלה שיש טעויות בדפוס וילנא בדברי הגר"א וגי' בתוספתא.

[7].וכן כתב ר"ת (ספר הישר סי' תכה), תוס' מנחות טו ע"א, ר"ן תחילת ראשית הגז.

 

[8].לפי הסבר הלבוש כל האיסור הוא במיני דשא הנאכלים, אולם כשלא נאכלים הרי זה מותר. נראה שגם לדעות  שדשא הותר על פי' הגי' בירושלמי, אבל אם מקיימים דשא זה באותו אפילו לצורך בהמות יאסר הדבר, כדין (הי"ח) שהרואה עשב שאינו למאכל לאדם, אולם הוא רוצה לבהמה, ורוב אנשי המקום מגדלים זאת לבהמה, הרי זה אסור, אבל אם מגדל בשביל עצמו וכד' הדבר מותר.