כלאים ב"נענע" בכרם

כלאים ב"נענע" בכרם

צמח הנענע שהתפשט והגיע מתחת לגפן, האם יש לעוקרו?

הרב יהודה הלוי עמיחי | תמוז תשע"ד

 

לענין כלאי הכרם נאמר במשנה (פ"ה מ"ח):

המקיים קוצים בכרם, ר' אליעזר אומר - קדש, וחכמים אומרים - לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. האירוס והקסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינן כלאים בכרם.

בפיה"מ (להרמב"ם הנדפס) כתב שהאירוס הוא הנענע ובלע"ז: "מינט"א"; בדפוס קאפח (לפיה"מ) מופיע שהאירוס הוא הדנדנה, אולם בשביעית (פ"ז מ"א) מופיע שהדנדנה הוא הנענע. גם הר"ש (כלאים פ"ה מ"ח) כתב שהאירוס הוא מיני מרקחות ששמים בתבשיל, א"כ לענין כלאים אפשר לזהות את האירוס כנענע.

לאור האמור שהנענע הוא האירוס - נמצא שאין בנענע כלאי הכרם, שהרי כן פסק הרמב"ם בהלכה (הל' כלאים פ"ה הי"ט) לגבי האירוס.

 

גם הראב"ד (פ"ה ה"ו, הי"ט) שחולק על הרמב"ם, חלק עליו רק לענין "מיני זרעים" הנאמר שם בסוף ההלכה, אבל לגבי האירוס מודה הראב"ד שאין בו איסור כלאים.

הרדב"ז (שם ה"ו) מציין שהסיבה שהאירוס לא נאסר בכלאים אינה כי אין מקיימים כמותו, שהרי יש לאירוס חשיבות ומגדלים אותו לצורכי תבשיל ואכילה. סיבת הפטור היא שיש דין בכלאי הכרם שהירק צריך להיות כתבואת כרם, שנגמר פרים ככרם. האירוס לעומת זאת, אינו עושה כפירות הכרם, אין בו זמן מיוחד להבשלה ולקטיף כמו הכרם, אלא קוטפים אותו תמיד ואוכלים. כן המציאות גם בנענע, ולכן אפילו אם יש ספק בזיהוי, בכל אופן מבחינה דינית, ודאי דינו כאירוס.

 

בנוסף, אפילו אם נאמר שיש ספק אם האירוס הוא הנענע, נוכל לצרף את דעת ר"י (רא"ש הל' כלאים, תוס' קידושין לט ע"א, חולין קלו ע"ב, מנחות טו ע"ב, ר"י הזקן ברכות כב) שבמין אחד ללא מפולת יד - אין איסור אפילו בכרם.

לכך יש להוסיף, שהמבי"ט (ח"ג סי' קכז) כתב שכלאי הכרם שהתפשטו וסככו אינם חמורים כמעשה הזריעה עצמה.

 

מכל הנ"ל, עולה לדינא שאין צריך לעקור את הנענע שהתפשט עד לגפן מכמה סיבות:

א. האירוס הוא הנענע ואינו כלאים בכרם.

ב. הוא אינו כתבואת כרם.

ג. הוא לא נזרע עם הגפן במפולת יד.

ד. הוא כלל לא נזרע עם הגפן, אלא התפשט מאליו.

 

 

גידול נענע בכרם (תגובה)/הרב שלמה רוזנפלד

 

הרב יהודה הלוי עמיחי כתב ב"אמונת עתיך" (גליון 14 עמ' 29) שאין צריך לעקור נענע שגדלה בכרם, מכמה טעמים. טעמו העיקרי הוא שהנענע היא ה"אירוס", ולכן אינה כלאים בכרם. ויש להעיר על דבריו, שעניין זה תלוי בשאלה יסודית, והיא: איזה סוג גידולים נאסר בגידול הכרם.

נאמר במסכת כלאים (פ"ב מ"ה):

היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף - לא יהא זורע ובא על גביהם, שאינן עושים אלא לשלושה שנים...

והגמ' (מנחות טו ע"ב) אומרת: "קנבוס ולוף אסרה תורה... שאר זרעים מדרבנן הוא דאסירי...".

ומפרש רש"י (בד"ה אסרה תורה):

בכרם - אין זרעם כלה, שיש להם שורש. לישנא אחרינא: קנבוס ולוף אסרה התורה, דכתיב (דברים כב ט) כרמך כלאים - זרעים הדומין לכרם, ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים.

ישנה משנה נוספת (כלאים פ"ה ה"ח), בה נאמר:

המקיים קוצים בכרם - ר' אליעזר אומר: קדש; וחכמים אומרים: - לא קדש אלא דבר שכמוהו מקיימין. האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים - אינם כלאים בכרם. הקנבס - ר' טרפון אומר: אינו כלאים; וחכ"א: כלאים. והקינרס - כלאים בכרם.

בענין הקוצים משמע שאם האדם מקיים אותם, ואף אם הם מיועדים לצורך הגמלים כמו שעשו בערביא - ה"ז כלאים.

נאמר בתוספתא (פ"ג הי"ג): "האירוס ושושנת המלך - מין זרעים ואינן כלאים". הרע"ב מסביר שאף שיש מיני זרעים שהם כלאים בכרם, האירוס והקיסוס ושושנת המלך אינם כלאים. עם זאת, אין הכוונה לומר שאינם כלאים כלל, אלא שאינם כלאים מהתורה, אך נאסרו מדרבנן. וכן משמע בגמ' מנחות הנ"ל. כפירוש זה פירש גם הר"ש שם. לעומת זאת, הגר"א (שנות אליהו שם) גורס עפ"י המשנה בירושלמי: "וכל מיני זרעים - כלאים בכרם", ומשמיט את המילה "אינן"; ואכן זוהי הגרסא במשניות אצלינו בירושלמי. משמע מכל הנ"ל שגידולים שאדם מקיימן אף לצורך בעלי חיים, וכ"ש אם מקיימם לאדם - אסורים לפחות מדרבנן, וזה כולל את האירוס, הקיסוס ושושנת המלך.

הבעיה היא בהבנת שיטת הרמב"ם שמביא כמה כללים הדורשים התאמה ביניהם. הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ג) כותב:

ואינו חייב מן התורה - אלא על קנבס ולוף וכיו"ב מזרעים שנגמרים עם גמר תבואת הכרם. אבל שאר הזרעים - אסורים מדבריהם.

ובהלכה ו' כותב הרמב"ם:

אין איסור משום כלאי כרם אלא  מיני תבואה ומיני ירקות בלבד, אבל שאר מיני זרעים - מותר לזרען בכרם ואצ"ל שאר אילנות.

 

ובהלכה י"ט כותב הרמב"ם:

האירוס והקיסוס ושושנת המלך ושאר כל מיני זרעים - אינן כלאים בכרם. והקנבס והקיסוס וצמר גפן - הרי הן כשאר מיני ירקות ומקדשים בכרם, וכן כל מיני דשאים שעולים מאליהן בשדה - הרי הן מקדשין בכרם... ופול המצרי - מין זרעים, ואינו מקדש.

והנה הכסף משנה (גם בה"ג וגם בה"ו), מדגיש שהחלוקה לפי הרמב"ם היא רק בדברים הנאכלים; ולגביהם ישנם כאלה שאסורים מדאורייתא וישנם כאלה שאסורים מדרבנן, אבל אם אינם נאכלים - מותרים, וזהו האירוס, הקיסוס ושושנת המלך, שהם זרעים שאינם נאכלים, ולכן אינם כלאים בכרם. וכן כתב ערוך השלחן (סי' רצז סעי' טז-יט).

אמנם הרדב"ז (לרמב"ם שם ה"ג וה"ו) מבין בדעת הרמב"ם שבירקות - יש מהן שאסורים מהתורה כגון הקנבוס והלוף, לכן גזרו באחרים מדרבנן; אבל שאר זרעים שאין מהם שאסורים מהתורה - לא גזרו בהם חכמים כלל. לדעתו יש שלושה סוגים: תבואת כרם - אסורים מהתורה; ירקות - קצתם אסורים מהתורה וקצתם - מדברי סופרים; ושאר זרעים - מותרים לכתחילה. גם מהר"י קורקוס (בה"ג) הבין כן בדעת הרמב"ם, אך אלו דעות יחידות בין הראשונים המבינות כן ברמב"ם. לעומתם גם הראב"ד (המובא שם בכסף משנה הי"ט) תולה את דין האירוס והקיסוס בשאלה אם מקיימים אותם אם לאו; משמע שאם מקיימים, הם אסורים. וכן מובא ברש"ס (פ"ה ה"ז) שישנם שני תנאים לאיסור כלאים: אוכל, ומכניסו לקיום - כקנבוס ולוף; ומדרבנן - באחד מהם סגי. אך האירוס והקיסוס - אין בהם אף לא אחד מהתנאים הנ"ל. וכן כתב בספר הישר (לרבנו תם, סי' תקט), שמהתורה נאסרו חמשת מיני דגן וכן קנבוס ולוף משאר הזרעים, ושאר הזרעים אסורים מדרבנן. הוא מציין שם שהמקרים שמצאנו שמותרים, כמו בכישות, שיש בזה מחלוקת (שבת קלט ע"א), או קוצים וקנבא (כלאים פ"ה ה"ח) - הרי זה משום שאין כמוהו מקיימים או שאינו מאכל.

מכל הראשונים דלעיל משמע שאם מקיימים גידול, ובוודאי אם הוא מאכל אדם - הרי שהוא נאסר בכלאי הכרם לכל הפחות מדרבנן, מלבד שיטת הרמב"ם שגם בדעתו ישנן הבנות שונות כמבואר לעיל.

היוצא מכל הנ"ל, שגם אם נאמר שהאירוס הוא הנענע שאנו מכירים (כמובא במקורות וציונים לרמב"ם פרנקל הי"ט) - אין זה מסוג הדברים שאינם נאכלים, ולפי הפירושים הנ"ל, גם העובדה שזה גדל לבד אינה גורעת מחומרת האיסור, כיון שיש בזה דין של קיום, כמובא במשנה (כלאים פ"ה מ"ה-מ"ו), וכן הובא להלכה ברמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ח-הי"ט).

 

למסקנה, נראה שצמח הנענע הגדל בכרם - בין אם נזרע ע"י האדם בין אם התפשט מאליו - יש בו דין כלאים בכרם, וכן הסכים עמנו הגרא"ד אויערבך שליט"א.