הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ד'

הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ד'

האם קיימת הגדרה אחת של אילן לכל הנושאים בהלכה או שמא ישנה הגדרה אחת להל' ברכות ואחרת להל' כלאים וערלה? ומה המשמעות מבחינת ההלכה?

הרב יואל פרידמן | התורה והארץ ג'

נראה שהרדב"ז הבין שיש מחלוקת עקרונית בין הרא"ש לבין הגאונים, (ולפי זה יש שתי שיטות בלבד): שיטת רש"י והגאונים היא שאילן אינו צריך לחדש את עצמו כדי להתקיים. אין נפק"מ אם הוא מחדש את עצמו מן השורשים או מהגזע. בכל מקרה, אם הוא חייב לחדש את עצמו - אין הוא אילן. ואילו הרא"ש, סובר שעצם הההתחדשות אינה גורעת, ובלבד שמדובר באותו הצמח. לכן כאשר הצמח מתחדש מהשורש, אף שבדיני ערלה כל נצר נחשב אילן בפני עצמו, לנד"ד הכל נחשב צמח אחד, ולכן הוי אילן. 

בשו"ת כוכב מיעקב (סי' טז-יז) הקשה על דבריו מדין הגמ' בב"מ (קיט ע"א) שענפים שיוצאים מהגזע במקום ש"רואה פני חמה" - נחשבים חלק מהגזע, ואין בהם דין ערלה. כלומר: לדעת הגאונים הסוברים שצריך שהצמח יהיה בעל גזע רב-שנתי, מדוע נאמר במקרה שנשאר גזע הרואה פני חמה וגוזמים אותו באמצעו, שהצמח ייחשב ירק? הלא "לכו"ע הוי גווזים מתקיימים לשנה", וממילא צריך להיות דינו כדין אילן! והאמת - שאפשר להקשות קושיא זו על רש"י (וכנראה הבין שרש"י סובר כדעת הגאונים, עי' לעיל).

הרב כוכב מיעקב יוצא מנקודת מוצא שכיון שגזע הוא החלק של הצמח הרואה פני חמה - יוצא שאם חלק מהגזע נשאר קיים, אף שחלקו מתחדש, עדיין נחשב גזעו מתקיים. ולא היא לדעת הרדב"ז, כי ישנם שני נושאים שאינם חופפים לגמרי: א. השתייכות נצרים לצמח-אם שהוא ודאי אילן. בזה אמרי' שכאשר הם צומחים מהגזע זהו חלק מאותו עץ, אך אם הם צומחים מהשורש - זה עץ אחר וחייב בערלה. ב. הגדרת צמח כאילן או כירק. בזה אמרינן, אליבא דהגאונים, שצמח שצריך להתחדש כדי להתקיים נחשב ירק גם אם הוא מתחדש מהגזע. לדעת הרא"ש לא אכפת לן שהצמח מתחדש ובין אם הצמח מתחדש מן השורש או שהוא מתחדש מהגזע - דינו כדין אילן.

נמצאנו למדים מכל הנ"ל, שלדעת הרדב"ז הרמב"ם סובר כשיטת הרא"ש, ולכן כתב הרמב"ם שהקנים נחשבים אילן.

דברי הרדב"ז הם חידוש גדול, ויש בהם נפק"מ גדולה בכמה צמחים. למשל, ישנו זן של פלפל חריף המיועד בד"כ לנוי אך פריו ראוי לאכילה. הצמח מתקיים שנים רבות והיבול גדל משנה לשנה. אך קיומו מותנה בגיזום הגזע מידי שנה בגובה של 40 ס"מ. אף שהגזע מתקיים שנים רבות - לדעת הרדב"ז אליבא דהגאונים, יהא דינו של הפלפל הנ"ל ירק (וע"ע אמונת עתיך 9 עמ' 24).

* שיטת הרמב"ם כהגאונים

בספר האשכול (ח"א הל' ברכות סי' כט עמ' 67) ישנה התייחסות לברכה על קנה הסוכר, שיש אומרים שמברכים עליו בפה"ע וי"א שמברכים עליו בפה"א; אך לכו"ע הוא נחשב עץ לכל דבר, וז"ל:

שוכר (סוכר) - קנה דיליה ודאי עץ הוא... ומברכין על הקנה ועל השוכר בפה"ע, ואית דאמרי: שוכר וקנה דיליה - בפה"א. ולא משום דסבר קנה לאו עץ, אלא אע"ג דעץ הוא, כיון דלאו פירא קמפיק ולא פירא קאכלינן - לא מתאמר עליה בפה"ע...

וכ"כ בהלכות גדולות (פ"ו דף ז ע"ב צד 2), וכן מוכח מדברי הרמב"ם עצמו שכתב שהקנים הריהם אילן (הל' כלאים פ"ה הי"ט ה"כ) ולענין ברכה (הל' ברכות פ"ח ה"ה) מביא מחלוקת אם מברכים בפה"ע או בפה"א, ולמעשה כתב שמברכים שהכל. כן משמע גם מהכס"מ (לרמב"ם שם, וכן בב"י לטור או"ח סי' רב) שכתב לבאר את המחלוקת לגבי הברכה בסוכר. לפי זה אין הכרח לומר שהרמב"ם סובר כדעת הרא"ש.

ואכן בחיי אדם (כלל נא נשמת אדם ס"ק ז) מבאר את שיטת הרמב"ם כשיטת רש"י והגאונים. הוא מסביר את התוספתא בהתאמה מלאה לנאמר בגמ' בברכות. עפ"י זה הוא מבאר שהרמב"ם לא הזכיר שום סימן בהל' ברכות, כי סמך את עצמו על מה שפסק בהל' כלאים. ובעצם כל הסימנים האלו הם היינו הך. כמו כן הוא מסביר שגם החילוק בין קנה רך לקנה קשה המבואר בגמ' בעירובין הוא ג"כ פועל יוצא מהשאלה אם הצמח מתחדש מהגזע או מהשורש. כי אם הוא מתחדש מהשורש ע"כ הקנה יהיה רך ולא יספיק להתקשות, מה שאין כן כאשר הגזע הוא רב-שנתי שהוא בוודאי קשה.

ו. שיטת השו"ע והרמ"א

המרדכי (ברכות אות קלא) לאחר שמביא את דברי הגאונים מסיק:

מכאן פסק הר' יוסף וראב"י דאותן תותים ופרייז"ש ובישונ"ש וכיוצא בהן שיש לברך בפה"א, והביא הר' מנוח אליהו ראיה מירושלמי דמסכת כלאים דמברכין על כל מיני אטד בפה"א... אבל הר"מ אומר שנהגו העם לברך בפה"ע, שהרי דרך הענף להתקיים ימים רבים והדר אתי פרי בשנה האחרת... וכן נהג ר"ת בשם אביו, וכל פרי שספק לו אם פרי העץ אם פרי האדמה - יברך בפה"א...

מחלוקת זו מובאת גם בתוס' ברכות (מ ע"א ד"ה איתיה) והזכרנוה לעיל (פרק א/2).

כאמור לעיל, המחלוקת בין התוס' והר' מנוח יכולה להתפרש בשני אופנים:

א. לכו"ע תותים הם עץ, אלא שכיון שהם גדלים על מיני אטד ועל שיחים קוצניים - פריים אינו חשוב, וברכתם בפה"א. וכך משמע מראיית הר' מנוח (בתוס' ר' מנחם) מהירושלמי.

ב. הם נחלקו במחלוקת הרא"ש והגאונים.

נאמר בשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו):

הקנים והורד והאטדים - מין אילן... זה הכלל כל המוציא עלין מעיקרו...

במקום אחר כותב השו"ע (או"ח סי' רג סעי' ב) בהקשר לברכת התותים: "על תותים הגדלים בסנה - בורא פרי האדמה", והרמ"א מגיה שם על אתר:

"דלא מיקרי עץ אלא שמוציא עליו מעצו, אבל מה שמוציא עליו משורשיו - לא מיקרי עץ. והני, כיון דכלה עציו לגמרי בחורף והדר פרח משורשיו - מברכים עליו בפה"א [טור ומרדכי בשם תשובת הגאונים].

לשון הרמ"א: "אבל מה שמוציא עליו משורשיו..." היא מלשון הגאונים (ראה לעיל פרק א/2), וכן מצויין בסוגריים, שמקור דברי הרמ"א הוא מדברי הטור והגאונים. הרמ"א מבאר שמברכים על התותים בפה"א, כי התותים מתנוונים בחורף ומתחדשים מהשורש, כלומר: ההכרעה בהקשר לברכת התותים נובעת מהשאלה העקרונית מהי הגדרת אילן לעומת ירק. ובזה הכריעו השו"ע והרמ"א כדעת הגאונים לעומת דעת הרא"ש שמברכים על התותים בפה"ע, כמבואר בטור (שם) ובהגהות אשר"י (ברכות פ"ו סי' כג).

ויעויין בבאר הגולה שציין שהגהת הרמ"א "דלא מיקרי עץ..." מקומה אחרי סעי' ג' שבשו"ע: "על המאוזי"ש - בפה"א" וכתב שם בבאר הגולה: "וכן הוא בתשובת הגאונים שהביא הב"י". באר הגולה מבין שהמחלוקת בענין התותים אינה קשורה למחלוקת הרא"ש והגאונים, אלא נובעת מחשיבות הפרי הגדל עליהם. אך המעיין בב"י, ובמיוחד בטור, רואה שהר' יצחק סובר שמברכים על התותים בפה"ע, כי אין צורך לזורעם מידי שנה. והר' יוסף סובר עפ"י הגאונים שמברכים בפה"א מפני שהענפים או הגזע אינם מתקיימים. לכן מסתבר שדברי הרמ"א במקומם עומדים, ומסיבה זו ציין כמקור לדבריו את הטור והמרדכי בשם תשובת הגאונים. מאידך, אין בדבריהם התייחסות לברכת המאוזי"ש. ויעויין בדברי הגר"א שכתב בסעי' ב: "כ"כ המרדכי והטור טעם על התותים...".

לסיכום, מסתבר שהשו"ע והרמ"א פסקו כהגאונים שאם הצמח מתחדש מן השורש הוא נחשב ירק, בניגוד לדעת הרא"ש. מסתבר א"כ שהשו"ע זיהה את הרמב"ם עם שיטת הגאונים, ולא כהבנת הרדב"ז (לעיל); שא"כ השו"ע היה פוסק כהרא"ש (עפ"י תרי עמודי ההוראה). ובפרט שהשו"ע (יו"ד סי' רצו סעי' טו) הביא כדברי הרמב"ם.

ז. צמח שמתקיים שלוש שנים בלבד

הכו"פ (פרק נו עמ' תשלט הוצאת מקיצי נרדמים, הובא לעיל) קובע שהחציל נחשב אילן; וכיון שגדל לכל היותר שלוש שנים הרי הוא אסור לעולם:

ומתוך כך מסתברא לעניותנו שהפרי הנאכל הרבה בארץ הצבי ובארץ אנדלוס ושמו "אלבאדנג'אן" (חציל)... שהם אסורות לעולם משום ערלה, וזה שהרי הוא פרי אילן...

וכן משמע מדברי הרדב"ז (שו"ת שם). אמנם בתחילה הוא מנסה למצוא היתר בדבר, מטעם שאם מתקיים שלוש שנים בלבד, אין בו רבעי; וכל שאין בו רבעי אין בו ערלה, כמבואר בירושלמי. אך הרדב"ז דוחה, מפני שאין המחלוקות מתהפכות, ובירושלמי מבואר רק ש"אם אין ערלה - אין רבעי", ואף זה רק לדעת ר' יוחנן. אך "אם אין רבעי - אין ערלה", זאת לא מצאנו.

ויעויין היטב בשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' ל), שרצה בתחילה לאסור את הפפאיה מטעם שיש לו את כל תכונות האילן, אלא שהתקשה, איך יברך על פריו בפה"ע אם כל הפירות שמוציא אסורים באיסור ערלה. ומיישב שדי לי בכך שהפפאיה מתקיים קצת יותר משנתיים ו-44 יום, וממילא יש היכי תימצי של פירות היתר. זאת, משום שאיירי בחו"ל, וספק ערלה מותר אפי' בספק רחוק. עכ"פ משמע מדבריו שאם הפירות היו מתקיימים שנתיים ו-44 יום בלבד, כל הפירות היו אסורים באיסור ערלה.

החזו"א (ערלה סי' יב ס"ק ג ד"ה ונראה) מחדש שצמח שמוציא פירות, אך מתקיים רק שלוש שנים ולא יותר - מותר, כי אין סברה שהפירות יהיו אסורים לעולם באיסור ערלה.

הרב קוק זצ"ל כתב (אגרות ראי"ה ח"ב סי' תסח) סברה דומה:

אבל שיהיה מין צומח שיהיה אסור כשם שיש איסור כזה במיני בעלי חיים - זה אי אפשר כלל...

אך המעיין שם היטב יראה שאין הוכחה בדבריו לכך שמביא את הסברה הזו, להתיר צמח שמתקיים רק שלוש שנים.

והאמת - שאין לסברה הזו מקור בש"ס, וכדברי החזו"א עצמו, כאשר דוחה את הסברה שצמח שנותן פרי תוך שנתו, הרי הוא ירק. לכן תמוה, מדוע החזו"א מקבל את הסברה שצמח שמתקיים שלוש שנים בלבד נחשב ירק! ובנוסף לכך, קשיא לן על לשון החזו"א (שם), וז"ל:

ונראה דגזע המתקיים שנתיים או שלוש שנים, ואח"כ הגזע כלה והשורש קיים ומוציא גזע אחר או שגם השורש כלה וחוזר וצומח מזרע הנופל - כל שאין מתקיים עד אחר ערלה ואחר רבעי - ודאי לאו אילן הוא, דאין סברה שיהא אילן שפירותיו לעולם אסורים.

אם סברת החזו"א להתיר היתה כסברה שדחה הרדב"ז (לעיל) ש"כל שאין בו רבעי - אין בו ערלה", היה מקום לומר שאם הצמח אינו מתקיים עד אחר הרבעי - הרי הוא ירק. אך נקודת המוצא של החזו"א היא, שלא מצאנו פרי שאסור לעולם, וא"כ אין לזה שייכות לרבעי, ואם הצמח מתקיים יותר משנתיים ו-44 יום באופן שיש היתר לאיסורו, הוא צריך להיות אסור באיסור ערלה (עי' שו"ת רב פעלים לעיל).

והאמת - שהחזו"א כתב סברה אחרת להיתר הנ"ל (שם ד"ה בברכ"י):

כל שאין מתקיים יותר מג' שנה, הוא בכלל דברי הגאונים שאין הגזע מתקיים. ובין שחוזר השורש ומוציא גזע אחר ובין כשהשורש ג"כ כלה וצריך לזרוע מחדש - הוי בכלל "עולה מן השורשים"...

נראה לענ"ד, שזאת הסברה העיקרית עליה מסתמך החזו"א, כי בעצם זאת רק הרחבה של מה שמבואר בגמ' בברכות: "היכא דכי שקלת ליה לפירא ליתא לגווזא...". לפי זה באמת אין משמעות למנין של שנתיים ו-44 יום, אלא אנו אומרים שצמח שמתנוון לאחר שלוש שנים אינו צמח רב-שנתי מבחינת ההגדרה של אילן.

לפעמים ישנם עצים שבחו"ל, במקומם הטבעי, הם מתקיימים שנים רבות, אך כאשר מייבאים עצים אלו לארץ ישראל, הם מתקיימים שנים מועטות עקב קשיים בקליטה ואי התאמה מוחלטת של מזג אוויר וכדו'. לפי הסברה השניה של החזו"א, פשיטא שיש לעצים אלו כל דיני ערלה, שהרי ההיתר אינו נובע מחמת שאין היתר לאיסורו, אלא בגלל שהוא מין צמח שאינו רב-שנתי מבחינת הגדרתה של אילן. וכיון שצמחים אלו מתקיימים בחו"ל שנים רבות, מינם בוודאי מוגדר כרב שנתי, וממילא יש בו דיני ערלה.

כ"כ, ברור שאם נהוג לקצוץ את האילנות כל שנתיים באופן שרירותי, וממילא אין צמח מהמין הזה שקיים יותר משלוש שנים - איסור ערלה בעינו עומד. שהרי, המין הזה בעיקרון הוא רב-שנתי ויש בו כל דיני אילן. דוגמא לדבר, הפפאיה: הפירות גדלים על הגזע ומגיעים לגובה רב, ומבחינה כלכלית וטכנית עדיף למגדלים לקצוץ את האילן ולנטוע נטיעה חדשה מאשר לקטוף בגובה (ובמיוחד כאשר הגידול נעשה בחממה שגובהה מוגבל). וכעין זה מצאנו בשו"ת מהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד) בהקשר לדין ערלה בוורדים, ועי' שו"ע (יו"ד סי' רצד סעי' יז) לענין עכו"ם שתמיד מבריכים את הכרמים.

 

למעבר לחלק ג'

למעבר לחלק ה'