הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ג'

הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק ג'

האם קיימת הגדרה אחת של אילן לכל הנושאים בהלכה או שמא ישנה הגדרה אחת להל' ברכות ואחרת להל' כלאים וערלה? ומה המשמעות מבחינת ההלכה?

הרב יואל פרידמן | התורה והארץ ג'

 ג. הגדרת אילן בהל' ערלה, כלאים וברכות

נאמר בגמ' (ברכות לו ע"ב):

והלכתא כמר בר רב אשי, דזריק את האביונות ואכיל את הקפריסין. ומדלגבי ערלה לאו פירא נינהו, לגבי ברכות נמי לאו פירא נינהו, ולא מברכינן עליהן בפה"ע אלא בפה"א.

ומכאן שהגדרת אילן בערלה זהה להגדרתו בברכות, וכן הוכיח המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' לד). אך יעויין בדברי התוס' ועוד, שאין זה ציטוט מהגמ' אלא מבעל הלכות גדולות.

הרמב"ן (ברכות שם) מביא את דעת הראב"ד שסובר שאין ערלה בקפריסין, ואעפ"כ מברכים עליהם בפה"ע. ועל כך הוא מקשה: איך יתכן שדין ערלה שונה מדין הברכה? הרי הגמ' שם מקשה על דברי רב שסובר שמותר לאכול קפריסין של ערלה כי אינו פרי מדין הברכה בקפריסין שמברכין עליהם בפה"ע! מוכח מקושיא זו, שדיני ברכה וערלה - שווים הם.

וכבר תירצו שהראב"ד סובר (כפי שמובא בתוס') שבחו"ל מקילין בגלל ששם הדין הוא שמקילין בכל ספק ערלה. אך באמת לדינא הוא פרי, ומברכים עליהם בפה"ע. נמצא, שבאופן עקרוני גם הראב"ד מודה שברכה וערלה - דין אחד להם (ועי' הערה 14 ברמב"ן הוצאת מכון התלמוד הישראלי).

ובהמשך הרמב"ן (ד"ה וראיתי) מביא מבעל הלכות גדולות שיש מברכים בפה"א על קנה הסוכר. אעפ"כ אין כוונתם לומר שקנה סוכר אינו עץ אדרבא, יש לו כל דיני עץ. ואעפ"כ לענין ברכה דינו שונה, כי בצמח זה אוכלים את העץ ולא את הפרי, ולכן מברכים עליו בפה"א. וכן כתב הרשב"א (סוכה לה ע"א ד"ה והא) שההגדרה של אילן לענין ערלה שווה לזו הקובעת את דין ברכת בפה"ע:

וכללו של דבר: כל שיש לו עץ קיים שנותן פרי וחוזר ונותן פרי אחר הוא עצמו - זהו אילן לענין ערלה ולענין ברכת בפה"ע, דבהא כי הדדי נינהו...

מובן שלהלכה יתכן שנבחין בין ערלה לברכות מחמת הספק, ובערלה נחמיר ונחשיב צמח מסויים כאילן ולענין ברכות נברך בפה"א, אך הבחנה זו אינה נובעת מהבדלים עקרוניים בהגדרת "אילן" בשני הנושאים.

והריטב"א (מ ע"ב הוצאת מוסד הרב קוק עמ' רסו) מביא גירסא אחרת בגמ' וכותב:

דכל היכא דכי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא והדר מפיק פרי - חשיב אילן, וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא לא שייר אילנא - לא מברכין בפה"ע.

ודווקא לענין פריו, אי איכא לאחשובי פרי העץ או לא, הוי האי כללא, אבל לענין כלאים, אי איכא לאחשובי ירק או אילן, דינא אחרינא אית להו.

כלומר, לדעת הריטב"א יש הבחנה בין הכללים הקובעים לענין ברכות, שזהו הנאמר בגמ' ברכות, לבין מה שנאמר לענין כלאים, שם ישנם כללים אחרים. 

ובהל' ברכות (פ"א ה"ט, עמ' י הוצאת מוסד הרב קוק) כתב הריטב"א:

ואיזהו נקרא פרי אילן לברכה? כל שגוף האילן נשאר קיים ועושה פירות פעם אחרת, מברכין על אכילת פירותיו בפה"ע ועל ריחו שנתן ריח טוב בפירות. לפיכך תותים הנעשים בשדות - פרי העץ הם, שהרי הענפים נשאר קיים...

וכן כתב בשטמ"ק (ברכות מ ע"א ד"ה מאן תנא), ובשיטה לר"א אשבילי (ברכות שם), וכן נקט להלכה הרב בעל התניא (ראה לעיל פרק ב').

בחידושי הרא"ה (ברכות שם ד"ה מתני') מובאים שני פירושים, והראשון שבהם הוא כפירושו של הריטב"א (לעיל), וז"ל:

ולענין פרי העץ פרשינן בגמ': וכל היכא דאי שקלת ליה לפירא משתייר אילנא, ולאפוקי פירא לשתא אחריתי חשיב אילן, ואי לא - לא חשיב אילן, ולא מברכינן עליה בפה"ע. ואין למדין מדין זה אלא מכלל זה. ואעפ"י שלענין כלאים שנינו בהם כלל אחר ששנו שם: כל שמוציא עלין מעצו הרי זה אילן, משורשו, הרי זה ירק - התם הוא דלענין גופיה אי איכא לאחשובי ירק או לא; אבל לענין פריו אי לאחשובי פרי עץ או לא - אין למדין אותו אלא מכלל זה.

א"נ אפשר דחדא מילתא והא בהדי האי, והכי קאמר: כל שמתייבש בימות הגשמים וחוזר ומוציא עלים בעצו בימות החמה, הרי זה אילן, ואי מתייבש בימות הגשמים ומוציא עלין משורשיו בימות החמה - הרי זה ירק. והוא ענין אחד לגמרי עם כלל זה, וכן עיקר וברור.

הרא"ה מביא את הכלל האמור בגמ' בברכות לענין חיוב ברכות, ומציין שהוא שונה במהותו מהכלל האמור לענין כלאים. לענין ברכות אנו דנים על הפרי, ולכן מה שקובע הוא האפשרות של העץ להוציא פירות בכל שנה מחדש. אך כשדנים על כלאים אנו דנים על הצמח, כי אז הכלל הוא שונה. לשיטה זו, הכלל המובא בגמ' בברכות שונה הוא בוודאי מזה האמור בכלאים. ולפי זה צריך לומר שהתוספתא המביאה את הכלל בכלאים, מציינת את צורת הגזע (כפירוש השני לעיל), ולא כושר הקיום הצמח (כפירוש הראשון שהבאנו לעיל). בפירושו השני כותב הרא"ה ששני הכללים הם היינו הך, והתוספתא מתפרשת עפ"י הכלל המובא בגמ' ברכות, דהיינו: שאם יש לצמח גזע רב-שנתי, הרי הוא אילן, ואם כל שנה הוא מתחדש מהשורשים, הוא נחשב ירק.

לסיכום, יוצא שישנה מחלוקת בין הראשונים אם יש התאמה בין הגדרת אילן, לענין ברכות לבין הגדרתו לענין כלאים. לפי הפירוש שיש הבחנה בין הנושאים בודאי יש הבחנה גם בין הכללים, והתוספתא מתפרשת כפירוש השני לעיל. ואילו לפירוש שאין הבחנה בין הנושאים, אפשר לפרש כפירוש הראשון ואפשר לפרש כפירוש השני. ויעויין בדברי הגאונים (אוצר הגאונים תשובות עמ' 91, ושם נספחים ברכות עמ' 49), וכן: ס' האשכול (הל' ברכות כלל ו ברכת מזונות פירות וריח), ראבי"ה (מס' ברכות סי' קיג), רבנו ירוחם (נתיב טז ספר אדם החלק הג'), רא"ש (ברכות פ"ו אות כג, תוס' רא"ש ברכות שם ד"ה כל), תוס' ר' יהודה חסיד (ברכה משולשת ברכות מ ד"ה כל) שהביאו שלושה כללים להגדרת אילן, ולכן אפשר לומר שהכלל האמור בתוספתא מגדיר את האילן בדיוק כפי שהדבר מוגדר בגמ' ברכות. מאידך, אפשר לומר שהם שני כללים שונים. אלא שאז יש לברר מה תוקפו של כל כלל. יתכן שרק צמח בעל שני הקריטריונים מוגדר כאילן, וייתכן שדי באחד מהם. ולמעשה, ראה להלן.

ד. צמח בעל גזע חלול

בשו"ת מהר"י חאגיז (ח"א סי' פג) מביא סימן לדעת אם הצמח הוא ירק או אילן, וכתב שצמח שמוציא פרי תוך שנה אחת מהזריעה הרי הוא ירק (ראה להלן פרק י'). וכתב ע"כ המהר"י חאגיז שאי אפשר לסמוך על סימן זה למעשה להתיר איסור תורה. כ"כ הוא מביא שם סימן נוסף, שצמח נמוך מטפח נחשב ירק. ולמעשה הוא סומך על סימן אחר שאם הגזע חלול הרי זה ירק. והאחרונים התלבטו מנין לו למהר"י חאגיז לחדש שהגדרת אילן תלויה במבנה הגזע, ומהו המקור לסימן הזה.

כבר ראינו לעיל, שלפי הפירוש השני בתוספתא יש חשיבות לצורת הגזע, וזה מהוה קריטריון להגדרת אילן. כמו כן הבאנו מחלוקת ראשונים, אם הקושי או הרכות של הגזע הם קריטריון לברכת הבשמים. ואין ספק שהמהר"י חאגיז קבע את הסימן שלו, מתוך הבנה זו, שיש חשיבות לצורה ולתכונות של הגזע כדי לקבוע אם הצמח הינו אילן.

יש להביא ראיה נוספת לדבריו מהגמ' בערובין (לד ע"ב). הגמ' (שם) מביאה סתירה בין שתי ברייתות: מחד נאמר בתוספתא (כלאים פ"ג הי"ג): "הקנים והאטדין... - מין אילן הן ואינן כלאים בכרם", ומאידך נאמר בברייתא: "הקנים והקידן... - מין ירק הן, והן כלאים בכרם". מיישבת הגמ':

כאן בעוזרדין וכאן בשאין עוזרדין. (רש"י ד"ה עוזרדין: שהוקשה כבר - הרי הן כאילן. וכי שרינן - בשאינן עוזרדין, בעוד הקנים רכים, דהוו כירק, ובירק לא הזכירו חכמים שבות).

כפירוש רש"י סוברים גם הראב"ד, האו"ז, ותוס' הרי"ד (מהדו' ג ופסקי רי"ד). ולפירוש זה כתב הריטב"א:

"ולפי שיטת רש"י ז"ל נראה דלענין כלאים בכרם ג"כ יש במין קנים אחד שני דינים: דכל זמן שלא הוקשו - דינם כירק, ואחר שהוקשו - דינם כאילן...".

אלא שהרשב"א הקשה על פירוש זה, שלא מסתבר שדין הקנה ישתנה באמצע הגידול: שכאשר הוא רך דינו יהיה כירק, וכאשר הוא מתקשה ישתנה דינו להיות אילן. לכן פירש הרשב"א (עירובין שם ד"ה תלוש ונעוץ, וכן עבודת הבית שער ה אות יט) שישנם שני מיני קנים: האחד רך והאחר קשה. הרך - דינו כירק, והקשה - דינו כאילן. כפירוש הרשב"א פירשו גם הריטב"א (עירובין שם ד"ה כאן בעוזרדין) והר"ן. וכן משמע בפי' ר"ח ובערוך (ערך "עזרד").

עכ"פ מדברי רש"י ודעימיה משמע שרכות או קושי של הגזע מהווים קריטריון להגדרת אילן וירק. ולפירוש הרשב"א ודעימיה אין הכרח לכך, כי אפשר לומר שאין הרכות והקושי שבגזע סימן לכך, אלא במקרה הם שני מינים שונים: לאחד ישנם כל סימני אילן, ולשני - כל סימני ירק, אלא שגם זה קצת דחוק.

אך הרי"ף וכן הרמב"ם לא הביאו את החילוק הנ"ל של קנים רכים וקשים, לא בהל' כלאים (פ"ה הי"ט-ה"כ) ולא בהל' עירובין (פ"ו ה"י). ועי' רדב"ז (הל' כלאים שם) שביאר בדעת הרמב"ם שלא קיי"ל כדעת התנא בברייתא הסובר שהקנים - מין ירק הן, ולכן לא חילק לענין כלאים בין רך לקשה. הוא סומך על הכלל האמור בתוספתא לדינים אלו. לעומת זאת, החילוק האמור בגמ' בערובין מהוה נפק"מ להלכה רק לענין שבות של שימוש במחובר, וכאשר הקנה רך, הוא דומה לירק, ולכן לא גזרו. ועי' מג"מ (הל' עירובין שם) שכתב שאף לענין עירובין לא סמכינן על התירוץ הנ"ל בגמ':

והרשב"א חלק במיני הקנין מכח הסוגיא אשר שם ולא נזכרה בהלכות לפי שאין אנו בקיאין בהן ובשמותיהן...

וכלשון זו מצאנו גם במאירי (עירובין שם ד"ה כבר ידעת).

עכ"פ, מתוך דברי הרדב"ז והמג"מ אנו למדים שהקושי והרכות שבגזע אינם מהוים קריטריון לאילן וירק, ובגמ' בעירובין דנו בשני מינים שונים של קנים.

ה. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה הי"ט-ה"כ) כותב וז"ל:

הקנים והוורד והאטדין - מיני אילן ואינן כלאים בכרם.

זה הכלל: כל המוציא עלין מעיקרו - הרי זה ירק, וכל שאינו מוציא עלין מעיקרו הרי זה אילן. והצלף אילן לכל דבר.

  1. הגדרת אילן לכלאים או לכל הדינים

המהר"י קורקוס שואל: מדוע הביא הרמב"ם רק את הכלל האמור בתוספתא, ולא הזכיר את הכלל האמור בגמ' בברכות?

לשאלה זו, ישנן שלוש תשובות:

א. המהר"י קורקוס מתרץ תירוץ אחד שהרמב"ם מבחין בין הל' כלאים להל' ברכות. בהל' כלאים הכלל הקובע הוא: "כל המוציא עלין מעיקרו... ", ובהל' ברכות הכלל הקובע הוא הכלל האמור בגמ' בברכות: "דאי שקלת לפירי...". כסמך לדבריו מביא המהר"י קורקוס את דברי הירושלמי (מובא לעיל) שחילק לענין האטד בין ברכה לכלאים.

תשובה זו קשה משני צדדים:

  1. יש חילוק גדול בין דברי הירושלמי למה שרוצה המהר"י קורקוס להסיק מהם. הירושלמי מבחין בין דין אטד לענין ברכות לבין דינו בכלאים. כלומר, מבחינת המין הוא נחשב אילן; אך לענין ברכה מברכים בפה"א, כי פריו אינו חשוב, ולא נטעי אדעתא דהכי. אך בדברי הרמב"ם אנו עוסקים בכלל הקובע את סיווג הצמח לאילן או לירק. ומדוע א"כ נבחין בהגדרה הקובעת את סיווג הצמח בין כלאים לבין ברכות? ועכ"פ מהירושלמי אין להביא ראיה.
  1. קושי נוסף - שהרמב"ם לא הזכיר את ההגדרה האמורה לענין ברכות.

ב. תשובה נוספת מביא המהר"י קורקוס: "א"נ י"ל דהא בהא תליא, ותרוייהו חד כללא הוא".

ג. הרדב"ז (הובא לעיל) שואל שאלה דומה. מדוע הרמב"ם לא הביא את החילוק האמור בגמ' (עירובין לד ע"ב) בין קנים רכים לבין קנים קשים? וז"ל:

וי"ל דלא קיי"ל כי האי תנא דאמר מין ירק הם והם כלאים בכרם, אלא כי הך כללא דאמרי' בתוספתא "כל המוציא עלין מעיקרו" וכו', וכתבו רבינו בסמוך. ועל זה הכלל אנו סומכים לענין ברכות... ולא מחלקינן בין קשים לרכים, שהכל מין אילן הוא ולענין כלאים בתר מינא אזלי'.

כלומר שלדעת הרמב"ם הכלל האמור בתוספתא קובע בין לדין ברכות ובין לדין כלאים.

  1. שיטת הרמב"ם: כדעת הגאונים או הרא"ש

* שיטת הרמב"ם כהרא"ש הרדב"ז (בשו"ת ח"ג סי' תקלא) דן אם יש איסור ערלה במין החציל ("ברינג'אן"). הוא מביא את דברי הכו"פ, אך מבחין בין שני מיני חציל: המין הלבן מותר, כי זורעים אותו כל שנה; והדיון הוא במין השחור. זה האחרון, גזעו מחליף, הוא נותן פרי בשנה הראשונה והשניה, בשנה השלישית פריו ראוי רק לזרע, ובשנה הרביעית אינו נותן פרי בכלל.

ושם בתשובתו, הרדב"ז מתאר את דרך הגידול של החציל, שכל שנה חותכים את גזע החציל בערך בגובה טפח מהאדמה, והחציל מחדש את עצמו בשנה שלאחר מכן. הרדב"ז מזהה את הרמב"ם עם שיטת הרא"ש ור"י (בתוס'), ולשיטת שלושתם הוא קובע שדין החציל כדין אילן.

ולפי זה ניד"ד ודאי עץ הוא, שהרי אין זורעין אותו בכל שנה, ואין מוציא עליו משורשיו.

לעומת זאת הרדב"ז מזהה את שיטת הגאונים עם שיטת רש"י.

הרדב"ז מציין כנפק"מ ראשונה את התותים. וכנראה שהוא מבין שהם מתחדשים כל שנה. הנפק"מ השניה היא קני הסוכר, ומשם מוכיח הרדב"ז לנידון החצילים:

תדע שהרי קני הסוכר... וחותכין אותם סמוך לקרקע וחוזרין ויוצאין בשנה שניה מאת הגזע... וכתב הרמב"ם ז"ל... הקנין והורד והאטדין - מיני אילן הם...

אמנם הרדב"ז מתלבט אם הגאונים סוברים כרש"י שצריך ענפים רב שנתיים כדי שצמח ייחשב אילן, או שמא מודים הגאונים שאם הצמח מתחדש מהגזע, הוא נחשב אילן, ורק אם הוא מתחדש מהשורש - נחשב ירק. אך ברור לגמרי בדבריו שהוא מזהה את שיטת הרמב"ם עם שיטת הרא"ש. וז"ל הרדב"ז:

עוד יש להם סמך ממה שנמצא כתוב בשם רבנו האי גאון ז"ל: כל אילן המשיר בסתיו... כגון הפרי הנקרא מאוז וברינגאן ושומשמין - מברכין עליהן בפה"א. הרי לך דבר שנתלין באילן גדול. אבל לדידן הא כתיבנא דהרמב"ם והרא"ש והר"י ז"ל חולקים עליו, שהרי הקנים והוורדים והאטדים כתב הר"ם שהם מין אילן, וכן כתב ר"י כי תותי האטד מברכין עליהן בפה"ע, ולדבריו הסכים הרא"ש ז"ל...

ולכאורה, דברי הרדב"ז, שהרמב"ם סובר כדעת הרא"ש - צ"ע. שהרי אם יתכן שהגאונים מודים שצמח שמתחדש מהגזע נחשב אילן - וזו המציאות בקנים אזי אפשר לומר שהוא סובר כדעת הגאונים, ואעפ"כ קבע שיש לקנים דין אילן. יתר על כן, הן בקנים והן בחציל ההתחדשות של הצמח היא מהגזע בגובה של טפח מעל האדמה, ובמקרה זה כו"ע מודים שנחשב אילן, מלבד שיטת רש"י (אם סובר שצריך ענפים רב- שנתיים בדווקא).

 

למעבר לחלק ב'

למעבר לחלק ד'