הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק א'

הגדרת אילן וירק בהלכה - חלק א'

האם קיימת הגדרה אחת של אילן לכל הנושאים בהלכה או שמא ישנה הגדרה אחת להל' ברכות ואחרת להל' כלאים וערלה? ומה המשמעות מבחינת ההלכה?

הרב יואל פרידמן | התורה והארץ ג'

 

ראשי פרקים:  

הקדמה

       א. הסבר הסוגיא בברכות:

  1. שיטת רש"י
  2. שיטת הגאונים
  3. שיטת הרא"ש

       ב. הסבר התוספתא

  1. קיום הצמח
  2. תכונות הגזע

       ג. הגדרת אילן בהלכות ערלה כלאים וברכות

       ד. צמח בעל גזע חלול

       ה. שיטת הרמב"ם

       ו. שיטת השו"ע והרמ"א

       ז. צמח שמתקיים שלוש שנים בלבד

       ח. צמח שכמות הפרי ואיכותו יורדות

       ט. צמח שנצרים יוצאים מהשורש ומתנוונים לאחר שנה

       י. צמח שמוציא פרי תוך שנתו

       יא. אילן נמוך

       יב. סיכום

* * *

הקדמה

להגדרה של אילן לעומת הגדרתו של ירק - יש משמעויות רבות בהלכה. הנפק"מ הן בהקשר לברכות, ערלה וכלאים. ישנם שני מקורות מרכזיים העוסקים בהגדרה של אילן וירק. מקור אחד - בגמ' במסכת ברכות, מגדיר את האילן לענין ברכה. והשני בתוספתא כלאים - מגדיר מהו ירק לענין כלאי הכרם. בנוסף מוזכרות הגדרות משניות נוספות בספרי הפוסקים האחרונים.

ישנן כמה שאלות שיש לבררן מלבד פירושם של המקורות הנ"ל עפ"י פרשנותם של הראשונים, כמו: האם קיימת הגדרה אחת של אילן לכל הנושאים בהלכה או שמא ישנה הגדרה אחת להל' ברכות ואחרת להל' כלאים וערלה?

ישנם לענ"ד שני כיוונים עיקריים בהגדרת האילן עפ"י ההלכה, ומסביב לציר הזה הולך כל המאמר. בין הראשונים יש המגדירים את האילן עפ"י כושר הקיום של הצמחים. הגדרה זו מופיעה בגמ' במסכת ברכות, כפי שיתברר להלן. ישנם ראשונים המגדירים את האילן (אם בנוסף או במקום ההגדרה דלעיל) עפ"י הימצאות ו/או צורת הגזע. כמקור להגדרה הזו, אפשר למצוא את התוספתא במסכת כלאים כפי שיתברר להלן.

כאמור לעיל, ישנן הגדרות משניות רבות שבאות להגדיר את הירק (לעומת האילן), והן מוזכרות בספרי הפוסקים האחרונים, כגון: צמח בעל גזע חלול, קיום צמח במשך שלוש שנים בלבד, ירידה משמעותית בכמות הפרי ואיכותו ועוד. השאלה היא: איך משתלבות הגדרות אלו בהגדרות המוזכרות במקורות התלמודיים? האם די בקריטריון אחד כדי לקבוע שהצמח הינו ירק? לאחר הבירור ההלכתי, יש צורך בהכרעה למעשה שיש לה משמעות רבה בהרבה מאד צמחים.

בנושא זה ישנם כמה קשיים אובייקטיביים, והם בירור המציאות לאור הגדרות חז"ל; הן לצורך הבנת דברי הראשונים והפוסקים והן לצורך הכרעה לגבי צמחים שקיימים בימינו. בחקלאות המודרנית אנו מייצרים ומפתחים הרבה מאד "אילנות" שמקורם באזורים טרופיים או סובטרופיים, שתכונותיהם אינן חד-משמעיות. אמנם הם מתקיימים מספר שנים, אך הם מתנוונים אח"כ, כמות הפרי ואיכותו יורדות לאחר שנים מועטות וכדו'. לפעמים הדבר נובע מתכונות הצמח עצמו, ולפעמים - מאי התאמה לאקלים או לקרקע הארצישראליים. דוגמאות לצמחים אלו: פפאיה, פטל, אננס, פאסיפלורה (שעונית), ארטישוק ועוד. הבירור צריך לתת תשובות דווקא לצמחים אלו שמבחינת תכונותיהם אינם מוגדרים חד משמעית כאילן או כירק.

בכל השאלות האלה ננסה לדון במאמרנו. כדי להקל על הקורא, ביקשנו מהאגרונום מרדכי שומרון לציין בעזרת טבלה את התכונות הרלוונטיות לענייננו בחלק מהצמחים הבעייתיים. וכאן המקום להודות לו על עזרתו הרבה בבירור המציאות ובהסברה המדעית של הנושא, אשר בלעדיהם לא יכולנו לכתוב את המאמר הזה.

א. הסבר הסוגיא בברכות

הגמ' (ברכות מ ע"א) אומרת:

היכא מברכינן בפה"ע? היכא דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא והדר מפיק, אבל היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתא לגווזא דהדר מפיק - לא מברכינן עליה בפה"ע אלא בפה"א.

הגמ' מציינת מהו הסימן והקריטריון על פיו אני קובע מהו אילן לענין ברכות. מתבאר שם שפרי העץ הוא פרי שגדל על צמח רב שנתי: "דכי שקלת ליה לפירי איתיה לגווזא..."; ואם הצמח אינו מתקיים מברכים על פריו בורא פרי האדמה. כלומר, שהסימן מתייחס לכושר הקיום של הצמח. אלא שיש לברר מהו "גווזא" האמור בגמ'. כמו כן יש לברר אם הסימן האמור כאן הוא גם הקריטריון להגדרת אילן בנושאים אחרים, כמו: ערלה, כלאים, תרומות ומעשרות ועוד.

  1. שיטת רש"י

רש"י מפרש: "גווזא" - הענף של עץ, ולפי זה מאמר הגמ' "דכי שקלת לפירא איתיה לגווזא" יתפרש שדווקא אילן בעל ענפים רב שנתיים שעליהם צומחים הפירות - נחשב אילן. אך אם הצמח אינו בעל ענפים רב שנתיים, גם אם אם יש לו גזע או חלק מגזע שמתקיים שנים רבות, אך לשם גידול הפירות יש צורך בהתחדשות ענפים משניים הוא ייחשב ירק.

ובאגודה כתב כשיטה זו, המיוחסת לרש"י, וז"ל:

כל היכא דשקיל... מכאן דתותים שקורין ברוברי"ן וערפרין, צריך לברך בפה"ע; שכן דרך הענף להתקיים הרבה, וכי שקיל פירא בשנה זו, הדר אתי בשנה אחרת באותו ענף עצמו. מיהו הר"ר מנוח הביא ראיה מירושלמי דמסכת כלאים לברך בפה"א; ונהגו העם כתלמוד שלנו.

פרשנות זו ברש"י איננה מוכרחת, וייתכן שהוא מודה לראשונים האחרים שביארו ש"גווזא" היינו גזע, והביטוי "ענפים" הוא לאו דווקא. ובאמת, התלבטות זו, אם שיטת רש"י היא שיטה עצמאית אם לאו, באה לידי ביטוי בדבריהם של הרב בעל התניא והצמח צדק. הרב בעל התניא (שו"ע או"ח סי' רג בהערה) מסכם את השיטות, ומביא שם שלוש שיטות שיתבארו להלן, ולעניננו השיטה השלישית היא שיטת רש"י:

וי"א שאפי' העיקר (הגזע) נשאר קיים כל החורף, רק שענפיו נושרים בחורף וחוזרים וצומחים בקיץ מהעיקר... אין פירותיו חשובים לברך בפה"ע...

והצמח צדק (חידושים ברכות שם סד"ה ועל פירות האילן) כתב וז"ל:

אך מש"כ דעה ג': וי"א שאפי' העיקר נשאר קיים וכו' - לא מצאתי עדיין.

נמצא שהרב בעל התניא והצמח צדק נחלקו בהבנת רש"י: לדעת הרב בעל התניא רש"י פירש ש"גווזא" הוא ענף, וכוונתו - שצריך שהענפים של הצמח יהיו רב שנתיים. ואילו לדעת הצמח צדק, מה שכתב רש"י "ענף" - הוא לאו דווקא, ושיטתו מתאימה לשיטת הגאונים כדלהלן.

  1. שיטת הגאונים

הפירוש הפשוט יותר של המילה "גווזא" הוא: גזע. ולפי זה מאמר הגמ' יתפרש, שדי בכך שיש גזע שהוא רב-שנתי כדי שייחשב אילן. זאת, אף אם הענפים אינם רב שנתיים והצמח מתחדש כל שנה, ובלבד שההתחדשות תהיה מהגזע ולא למטה ממנו.

אמנם נצטרך להגדיר מהו בדיוק גזע לענין זה. בהלכה מצאנו הגדרה של גזע, יעויין בגמ' (ב"מ קיט ע"א), שם נאמר שכל שרואה פני חמה נחשב גזע. וכן הוא בירושלמי (שביעית פ"א ה"ו, ב"ב פ"ה ה"ב). ועי' רמב"ם (מע"ש פ"י הי"ג),שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' רלז).

שיטת הגאונים מצויינת היטב בפסקי הרי"ד (ברכות מ ע"א) ובגירסתו למאמר הנ"ל: "דכי שקלת לה לפירא איתיה לאילן", וכן מובא בפסקי ריא"ז (ברכות פ"ו ה"ג אות ב).

כך משמע גם בפירוש התוס' (ברכות שם ד"ה איתיה), שאינו משנה את גירסת הגמ', אך מפרש אותה בצורה דומה לפסקי הרי"ד:

שהרי דרך העץ להתקיים ימים רבים, וכי שקיל הפרי בשנה זו הדר אתי פרי באותו העץ עצמו.

עפ"י זה מסיקים התוס' שמברכים בפה"ע בשלושת המינים הבאים: תותים, פרייזי"ש ובוטני"ש. וכן מבואר בתוס' בבכורות (ח ע"א ד"ה באילן תות) שמבחינים בין תות העץ, שעל פירותיו מברכים בפה"ע כי "הדר גווזא ומפיק", לבין תותי השדה שעליהם מברכים בפה"א כי "לא הדר גווזא ומפיק".

השיטה האמורה מיוחסת בראש ובראשונה לגאונים שפירשו את הגמ' בברכות: עי' בפירוש רב האי גאון (אוצר הגאונים )ברכות מ ע"ב חלק התשובות עמ' 91, ושם בנספחים פי' ר"ח ברכות שם עמ' 49), ראבי"ה (מס' ברכות סי' קיג), ס' הלכות גדולות (פ"ו דף ז ע"ב צד 1), ס' האשכול (הל' ברכות בכלל וב' מזונות פירות וריח), מאירי (ברכות מג ע"ב ד"ה ריח טוב). וכן מבואר בשיבולי הלקט (סי' קס), וז"ל:

ומה הן סימני אילן שמברכין על פירותיו בפה"ע, אמרו רבנן דכי שקלת לפירא... וכל היכא דכי שקלת ליה לפירא מיית גילא או גווזא...

ותניא בתוספתא: כל שמוציא עלין מעיקרו...

וכתב רבינו חננאל ז"ל: ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז"ל כל אילן דבסיתויא נתרי טרפי ופיישין גווזיה ועיילין מיא בגווזיה, ומפיק טרפיה מן גווזיה - אילן הוא, ומברכין על פירותיו בורא פרי העץ. אבל מאן דיביש בסיתויא וכלי גווזיה וטרפיה לגמרי והדר פארי משורשיו, כגון מוז"י ובירנגא"ן וקינברי"ס ושומשמי - מברכינן על פירותיהן בפה"א.

כללא דמילתא: היגי עצים - דיבשי בסיתווא באילני, ובקייטא מלבלבין. והיזמי ירק - דיבשי בסיתווא לגמרי והדר פריא משורשיו.

וצלף דהוא נצפא, אע"ג דכלי בסיתוא והדר פארי משורשיו, עיינו ביה רבנן וחזי דמקין משורשיו ומקין נמי מעצו ואמרו כי האי גוונא עץ הוא.

ופירושם של דברים הם כדלהלן:

וכתב רבינו חננאל ז"ל, ראינו לרבותינו הגאונים שאמרו משום רבותיהם ז"ל: כל אילן שבחורף נושרים העלים ונשאר הגזע, ונכנסים מים בגזע ויוצאים עלים מן הגזע - אילן הוא, ומברכין על פירותיו בפה"ע. אבל מי שמתייבש בחורף והגזע והעלים שלו כלים לגמרי, והוא חוזר וצומח מהשורשים, כגון מוז"י (בננה), ובירנגא"ן (חציל), וקינברי"ס (ארטישוק) ושומשמי - מברכים על פירותיהם בפה"א. זה הכלל: הגדרת אילן היא: העלים מתייבשים בחורף ובקיץ הוא מלבלב. והגדרת ירק: בחורף הצמח מתייבש לגמרי, והוא חוזר וצומח מהשורשים. וצלף, שהוא נצפה, אעפ"י שהוא כלה בחורף וחוזר וצומח מהשורשים, חכמים עיינו בתכונותיו וראו שהוא חוזר וצומח הן מהשורשים והן מהגזע, ולכן קבעו שהוא עץ.

פרופ' י. פליקס (ס' "עץ פרי למינהו" עמ' 188) מסביר מהו מקור הספק של חכמים בהקשר לצלף. הספק נעוץ באופן צמיחת הנצרים החדשים בצלף, וזה אינו חד משמעי. באביב בוקעים נצרים חדשים סמוך מאד לפני הקרקע, לפעמים מצוואר השורש ולפעמים מהשורש עצמו. כמו כן הדבר תלוי גם בזנים שונים של הצלף, ואפשר לפעמים למצוא שיחי צלף עם גזעים עבים כמו שמקובל בעצים רגילים (עי"ש הערה 20).

לסיכום, לשיטת הגאונים, מה שקובע על מנת להגדיר מהו אילן הוא כושר הקיום של הצמח. כלומר אילן הוא זה אשר יש לו גזע שמסוגל להתקיים שנים רבות.

  1. שיטת הרא"ש

הרא"ש (ברכות פ"ו אות כג) כותב וז"ל:

ובגמרא קאמר כל דבר שעושה פירות משנה לשנה, נקרא עץ, אבל כל דבר שצריך לזורעו כל שנה, נקרא פרי הארץ.

ועוד אומר סימן אחר בתוספתא (דכלאים פ"ג): כל המוציא עליו מעיקרו - עשב הוא, ומברך עליו בפה"א, וכל שמוציא עליו מענפיו - אילן הוא, ומברכין עליו בורא פרי העץ...

משמע מדברי הרא"ש שהסימן הראשון המובא בגמ' הוא שצמח שמחדש את עצמו, אפי' אם מחדש את עצמו מהשורש - מברכים עליו בפה"ע, והעיקר הוא שאינו נזרע כל שנה. לשון זו של הרא"ש מובאת גם ע"י רבנו ירוחם (נתיב טז ספר אדם החלק הג').

והאמת - שלא ברירא לן שאפשר להסיק מדבריהם שצמח המתחדש מן השורש נחשב אילן. הנפק"מ מדעה זו היא גדולה, כי ישנם הרבה צמחים שמתחדשים מן השורש, והדוגמא הבולטת היא הבננה, שלפי זה נברך עליה בפה"ע; ויותר מכך, יתכן שתהיה אסורה לעולם משום ערלה, וכפי שיתבאר להלן. (דוגמאות נוספות: החזרת מתחדשת מצוואר השורש, ומבחינה זו היא דומה לבננה. לעומת זאת החציל מתחדש מן הגזע).

אלא שמדברי הטור (או"ח סי' רג) מתבאר שדעת הרא"ש היא שיטה עצמאית, וצמח רב-שנתי נחשב אילן גם אם הוא צומח כל שנה מחדש מהשורש. וז"ל הטור (הוצ' מכון הטור השלם):

"וסימן לידע איזהו פרי עץ או פרי האדמה? כל אילן שעושה פירות משנה לשנה נקרא פרי העץ, אבל כל דבר שאין שורשיו נשארין בארץ וצריכין לזורעו בכל שנה נקרא פרי האדמה. הילכך היה אומר ר"י (וי"ג: ה"ר יצחק) תותין הגדלין בסנה וכיו"ב מברכין עליהן בפה"ע שמין אילן הם. וה"ר יוסף כתב שיש לברך עליהן בפה"א לפי שמצא בתשובת הגאונים כל אילן שיבש בסיתוא... וא"א הרא"ש ז"ל היה נוהג כדברי ר"י.

דעת ר' יוסף היא כדעת הגאונים, שהסנה נחשב ירק. לעומת זאת, דעת ר' יצחק היא שהסנה נחשב אילן, וכך סובר הרא"ש. מדברי הטור משמע שתולה את דין הברכה בתותים שבסנה בהגדרת הסימן הקובע מהו אילן, ולכן כתב שם "הילכך", ובהמשך דבריו: "מברכין עליהן בפה"ע שמין אילן הם". ע"כ חייבים אנו לומר בדעת הטור, שהמחלוקת בין ר' יוסף ור' יצחק (והרא"ש) בהקשר לסנה נובעת ממחלוקתם העקרונית בהגדרת אילן או ירק. כלומר, שהתותים הגדלים בסנה מתחדשים מהשורש, ולכן לדעת ר' יצחק והרא"ש צמח כזה יוגדר כאילן. כן מבואר גם בדברי הרא"ש בתוספותיו (ברכות שם ד"ה כל), שמברכים בפה"ע בתותים באטדים וכן בפרייזי"ש, כי כששקלת לפירא איתיה לגווזא. לעומת זאת, לדעת ר' יוסף והגאונים הסנה מוגדר כירק כנ"ל. גם מהדרישה (או"ח סי' רג) מוכח שהבין שלרא"ש שיטה עצמאית וכתב שמחלוקת הרא"ש והגאונים תלויה בהבנת התוספתא (יעויין להלן פרק ב הסבר ב').

 

למעבר לחלק ב'