אתרוגי קלבריה

אתרוגי קלבריה

דרוש רקע עובדתי להבנת הנושא ההלכתי, החלטנו להביא לידיעת הקוראים מעט מן הידוע לנו מניסיוננו על גידול האתרוגים בקלבריה

משה בר-יוסף, פרופ' אליעזר גולדשמידט | ניסן-אייר תשס"ז

 

בגיליון 69 (טבת-שבט תשס'ז) של 'אמונת עתיך' הובא משא ומתן הלכתי העוסק באתרוגי קלבריה. היות ואנו משערים כי רק מעטים מן הקוראים יודעים במה המדובר ודרוש רקע עובדתי להבנת הנושא ההלכתי, החלטנו להביא לידיעת הקוראים מעט מן הידוע לנו מניסיוננו על גידול האתרוגים שם. 

 

לפני כשמונה שנים הזדמנתי (מ.ב.-י) לסיציליה כאורח אוניברסיטת קטניה ובקשתי מידידי שם להסיעני לקלבריה לחזות במטעי האתרוגים שם. התקופה הייתה תחילת החורף ואת הדרך של כ 700 ק'מ לקלבריה וחזרה עשינו ביום אחד (בעצם כמעט מעת לעת). יצאנו בהשכמת הבוקר ובסביבת השעה 10 בבוקר הגענו למעבורת שהעבירה אותנו דרך מפרץ מסינה. בשעות הצהרים הגענו לאזור ובו שלושה כפרים המתפרנסים מגידול ושיווק אתרוגים ליהודים לחג הסוכות,  כך  הסביר המדריך המקומי שהכיר את תהליך הגידול והשיווק. הוא גם  הכיר כל מגדל ומגדל וכל חלקה וחלקה. החלקות אגב קטנות, דונמים ספורים מעובדים בהקפדה רבה כראוי למכרה הזהב המשמש את "הרבינו". כך מכונים שם היהודים בעלי החזות החסידית המגיעים אליהם בסביבת חודשים יולי-אוגוסט ושוהים כחודש או יותר בהקפידם על כל פרי ופרי מהקטיף הסלקטיבי ועד הכנתו לשיווק בשוקי החסידויות בעולם.

 

באזור הזה מגדלים שני סוגי מטעי אתרוגים. הראשונים הם עצים מורכבים על כנת החושחש שפירותיהם משווקים לתעשיית קליפות אתרוגים מסוכרות שנשלחות לשוקי אנגליה וסקנדינביה שם הם משמשים להכנת עוגות חג המולד, ואילו הפרדסים הנמוכים יותר בהם הטיפול מוקפד יותר משמשים לפירות המשווקים ל'רבינו'. אלה שילמו להם בממוצע 8 דולר לאתרוג מהודר בעוד שאתרוגים פחות יפים הנשארים על העצים עוד כארבעה חודשים ומשמשים לתעשיית הפירות המסוכרים  פדו רק כעשירית מהסכום הזה. ברור לכן מדוע ההקפדה שם  לשמור על כל הכללים שה'רבינו' מחייבים אותם.

 

בביקור מקצועי שנערך על ידי (א.ג) באותו איזור לפני כ 6 וחצי שנים בסמוך לראש השנה תשס'א בתקופת קטיף האתרוגים, נפגשתי עם אותם חסידים שבאו לאזור ואלה ישבו בצל העצים ומיינו את האתרוגים המובחרים. בביקורי זה ראיתי כי גם בחלקות אלה היו רבים מן העצים מורכבים ואילו העצים הלא מורכבים סומנו בפלומבות (כפי שמסמנים את העופות הכשרים) ורק מעצי אלה כמובן נלקחו האתרוגים למצווה.

 

ואם באתרוגי קלבריה עסקינן , שהם אתרוגי "יאניווע" שהוא כנראה שמו המשובש של עיר הנמל "גנואה" שבצפון מערב איטליה שדרכה שווקו האתרוגים,  כדאי לדעת כי אף על פי שבדורות קודמים סמכו החתם סופר וגדולי ישראל על חזקת כשירותם כבלתי מורכבים הרי בדורות האחרונים התעוררו ספיקות גדולים בקשר לכך. 

 

אגב בעניין חזקות כשרות המסתמכות על מסורות ארוכות שנים של רבנים צדיקים ראוי להזכיר כי התוואים השתנו. ולמרות שיש עדויות שנהגו להרכיב אתרוגים כבר לפני כארבע מאות שנים (כמובא במאמר של אליעזר גולדשמידט  בתחומין ב' עמ' 135-145) מכל מקום הדבר הפך לנוהג נפוץ מאוד וכמעט הכרחי במקומות מסוימים בגלל התפרצות אפידמית של מחלת קרקע שנגרמה על ידי פטרייה מסוג "פיטופטורה". המחלה הקשה הזו שגרמה למותם של עצי הדר רבים התגלתה לראשונה בשנת תקצ"ב (1832) בפרדסי עצי תפוזים נטועים על שורשיהם באי מדיירה הנמצא במרחק של 700 ק"מ ממול לפורטוגל. באי הזה ובשאר האיים לאורך אפריקה נהגו האוניות שהפליגו מחופי צפון אירופה למזרח הרחוק להצטייד בתפוזים ולימונים ששימשו את הימאים ואת נוסעי האוניות כתרופה נגד התפרצות מחלת הצפדינה הנגרמת בגלל מחסור בוויטמין C.

 

מחלת ההדרים הקשה הזו לא עצרה בתחומי האי מדיירה  והתפשטה  לכל אזורי גידול ההדרים שלחופי ים התיכון, תחילה לספרד ומאוחר יותר גם לקלבריה באיטליה ולפרדסי יפו בארץ ישראל . מהניסיון שנלמד בספרד התברר כי עצי חושחש ששימשו בתקופה האמורה בעיקר כעצי נוי, היו עמידים למחלת הקרקע הזו  והפרדסנים הספרדים ובעקבותיהם רב הפרדסנים בארצות ים התיכון ובאזורים גיאוגרפיים אחרים ניצלו את עמידות שורשי עצי החושחש למחלת הקרקע החדשה והרכיבו את עצי ההדר על כנת החושחש העמידה.  בארץ נהגו להרכיב גם על לימטה מתוקה שהיא פחות עמידה מהחושחש אך בשיטות גידול מסוימות באדמות חוליות ניתן היה להרכיב ולגדל הדרים גם עליה. ואומנם בעקבות המרת שיטת גידול ההדרים מעצים שגדלו על שורשיהם לעצים מורכבים שוקם ענף ההדרים בכל מקום שהותקף על ידי הפטרייה.

מן הראוי לציין  כי פטריות קרקע אינן נודדות למרחקים גדולים ולכן בהחלט סביר כי המחלה לא פשטה מיד לכל המקומות בהם גדלו עצי הדר. וסביר כי עצי  אתרוג בודדים  שגדלו במקומות מרוחקים מפרדסים אחרים דוגמת עצי האתרוג הבודדים שנמצאו בשכם, באום אל פאחם ובכפר חיטין נמלטו ממכת הפיטופטורה  וניצלו  מהמחלה הזו אף בהיותם  בלתי מורכבים.

 

ספק לכן  באם  ניתן להסתמך על  חוות דעת שניתנו בתקופה שלפני ההתפרצות האפידמית במחצית המאה התשע עשרה בדבר כשרות האתרוגים ברוב שטחי גידול ההדרים באגן הים התיכון ובמיוחד במקומות הקרובים לנמלים ושבהם שטחי הדרים רצופים. כיוון שאין בידינו כלים לבחון האם צמחים הגדלים   כבלתי מורכבים היום מקורם בזרעים שגדלו על עצי הדר שלא הורכבו מעולם, נראה לנו כיתרון גדול להשתמש לריבוי שתילי אתרוגים בעצי אם ובצאצאים של עצים כאלה  שאותרו במקומות מרוחקים מגידול מסחרי של הדרים דוגמת עצי האתרוג הבודדים שנמצאו בעבר בכפר חיטין בשכם ובאום אל פאחם בארץ ישראל ובעצי האתרוגים שנמצאו בגולה שבהרי האטלס ותימן.

 

מכל מקום שאלת כשרות חומר הריבוי היא שאלה סבוכה וראוי כי יוסיפו לדעת הפוסקים גם את דעתם של מומחים שמקצועם הדרים ומחלות הדרים.