הרחקה בין שני מיני תבלינים הגדלים באדנית

הרחקה בין שני מיני תבלינים הגדלים באדנית

האם קיימת חובת הרחקה בין שני מיני תבלינים אשר אינם נאכלים בפני עצמם, כגון לואיזה, מרווה וכדו'; הנזרעים באדנית בעלת תחתית? והאם קיימת חובת הרחקה בין שני מיני צמחים, שאחד מהם הוא צמח נוי?

הרב אהוד אחיטוב |
הקדמה

 

בהלכות כלאיים יש משמעות לסוג הגידול: האם הוא מאכל אדם או מאכל בהמה, או שמדובר בצמח בר שאין רגילים לאכול ממנו. כמו כן יש משמעות לאופן הגידול: האם הוא גדל בקרקע באופן הרגיל, או ב'עציץ נקוב', היונק מהקרקע, או שמדובר בגידול המנותק מהקרקע, דהיינו 'עציץ שאינו נקוב'. כיוון שהנידון בשאלה הוא זריעה באדנית בעלת תחתית, נדון רק באופן הגידול במקרה זה[1].

 

א. כלאיים באדנית בעלת תחתית כדין כלאיים ב'עציץ שאינו-נקוב'

 

בתחתיתן של האדניות יש בדרך כלל, נקבים לצורך ניקוז, ולכן אדנית המונחת על הקרקע ללא תחתית, מוגדרת בהלכה כ'עציץ נקוב', וכללי הרחקות כלאיים חלות עליה מן התורה, כפי שחלות על הנזרע באדמה. אולם גם על אדנית בעלת תחתית, חל איסור כלאיים מדרבנן, כלשון הגמרא (מנחות ע ע"א): 'הזורע כלאים בעציץ שאינו נקוב - אסור', וכוונתה לאיסור מדרבנן, כפי שפסקו הרמב"ם (הל' כלאים, פ"א ה"ב), והשו"ע (יו"ד, סי' רצז סעי' א). לפיכך גם כשזורעים שני מיני ירקות באדנית בעלת תחתית, צריך להרחיק ביניהם12 ס"מ(טפח וחצי, על פי שיעור הגר"ח נאה), והרוצה להחמיר, ירחיק15 ס"מ(עפ"י שיעור חזו"א).

 

ב. סוגי הגידולים שנכללים בהלכות כלאי זרעים

 

הרמב"ם (כלאים, פ"א ה"ד) מציין מה הם סוגי הגידולים שאסורים משום כלאי זרעים; וזו לשונו:

אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיוצא בהן אין בהן משום כלאי זרעים.

וכן פסק השו"ע (יו"ד, סי' רצז סעי' ג). אך נחלקו הפוסקים, כיצד יש לנהוג בסוג של צמחים שלא הוזכר ברמב"ם, היינו, צמחים המוגדרים כ'מאכל בהמה'?

 

1. צמחים הראויים למאכל-אדם

שיטת הרדב"ז (פ"ב ה"ח-ט) היא ש'אין איסור כלאים אלא במאכל אדם'. זאת לאור הבנתו שמה שכתב הרמב"ם (כלאים פ"א ה"ד) בתחילת ההלכה זהו 'בדווקא', היינו ש'אין אסור... אלא הזרעים הראויים למאכל אדם'. כך היא גם דעת 'מראה הפנים' (כלאים פ"א ה"א ד"ה טעמא דרבי אליעזר) להלכה, וכך הוא גם ביאר את דברי הירושלמי (שם). לדעה זו, רק בכלאי הכרם, האסורים באכילה ובהנאה, החמירו שאיסורם יחול גם על מאכל בהמה, אך לא בכלאי זרעים. לדעה זו נטה הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת 'משפט כהן' (סי' כו), משום שמצד הסברא, כך הוא פשט דברי הרמב"ם. הרב מסיק זאת בהשוואה לתחומים אחרים, שבהם בתור 'מאכל' מוגדר כל מה שראוי למאכל אדם בדרך כלל[2]. אמנם גם הגראי"ה קוק זצ"ל לא נקט למעשה כדעה זו, כפי שיתבאר בהמשך.

 

2.צמחים שדרך בני אדם לגדל לצרכם

יש מן האחרונים הסוברים שאיסור כלאי זרעים אינו מוגבל רק לצמחים המוגדרים 'מאכל אדם', אלא הם כוללים גם את הצמחים שדרך בני אדם לקיים אותם לכל צורך שהוא. כן דייק הגר"י אורנשטיין זצ"ל בספר 'עמק הלכה' (סי' י) מדברי ה'כסף משנה' (פ"א ה"ד), ועל פי דבריו הוא פסק שאיסור כלאיים חל על צמח הטבק,  הואיל ודרך בני אדם לזרוע ממנו שדות שלמים. כך גם סובר הגר"ש ישראלי זצ"ל בספר 'ארץ חמדה' (עמ' יז-יח), בביאור דברי הכס"מ (שם). אלא שהבנה זו בדברי הכס"מ אינה חד-משמעית, ואבאר את הדברים: הכס"מ הקשה כיצד סובר הרמב"ם שאיסור כלאי זרעים שייך רק במאכל אדם, בעוד שבנוגע לכלאי-הכרם הוא סובר אחרת; וזו לשונו:

יש לתמוה על זה, דהא תנן בספ"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש, וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פרק קמא אמרו:שהזונין אע"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום?!

לאור זאת הוא מתרץ שאין כוונת הרמב"ם לצמצם את איסור כלאי זרעים דווקא למאכל אדם; וזו לשונו:

כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה,ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה...

לדעתו, הרמב"ם ביסס את דבריו על שיטת הירושלמי, שיש כלאיים בין זונין לבין שאר מינים, אף שהזונים ראויים למאכל בהמה:

בירושלמי (כלאים פ"א ה"א) אמרו שהזונין אע"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע"פ שאינו אוכל אדםמפני שרוצים בקיומולהאכילו ליונים... לכן נראה לי דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה אפילו אם רוצהבקיומולמאכל בהמה,ולא נתכוון רבנו לשלול אלא העשבים המרים בלבד

וזו גם דעת הט"ז (יו"ד, סי' רצז ס"ק ב).

ראייתו היא מלשון הירושלמי (כלאים, פ"א ה"א), הסוברת שזונים הם 'מאכל בהמה' (מאכל-יונים), ואף על פי כן הם כלאיים עם החיטים. בעקבות דברים אלו פסק שו"ת 'אמרי בינה' (ח"א סי' י), שקיימת חובת הרחקה, אף אם שני המינים נחשבים ל'מאכל בהמה'. אולם שו"ת 'ישועות מלכו' (קרית ארבע, כלאים פ"א ה"ד) חלק על דבריו, ולדעתו חובת ההרחקה היא רק אם אחד המינים נחשב ל'מאכל אדם'. וכך גם נקטו באופן עקרוני החזו"א (כלאים, סי' יב סקי"ד) והגר"ש ישראלי זצ"ל ('ארץ חמדה', ח"ב עמ' יז-יט). עם זאת, אם אחד המינים מוגדר 'מאכל אדם', סובר הגר"ש ישראלי זצ"ל (שם, עמ' יט ד"ה: להלכה) שקיימת חובת הרחקה בינו לבין כל המינים שבני אדם רוצים בקיומם, בין אם הם מוגדרים 'מאכל בהמה', ובין אם הם משמשים באופן כלשהוא לצורכי בני אדם, כפי שפסק הגר"י אורנשטיין ('עמק הלכה' סי' ח). לדעת הגר"ש ישראלי זצ"ל יש להחמיר כדעה זו, כיוון שכלאי זרעים אסורים מהתורה גם בימינו.

 

 

3. כשאחד מהמינים מאכל אדם ואחד מאכל בהמה

בשו"ת 'משפט כהן' (סי' כו) כתב הגראי"ה זצ"ל שאף שמצד הסברא, האיסור הוא רק ששני הצמחים מוגדרים 'מאכל אדם', מכל מקום, למעשה הוא כתב להחמיר ולהרחיק בין שני מינים שאחד מאכל אדם  והשני מאכל בהמה. כך גם דעת החזו"א (כלאים סי' א ס"ק יד ד"ה כלאי זרעים), על פי דברי הירושלמי (כלאים פ"א ה"א). לדעתם אין חובת הרחקה מצמחיםשאינםמאכל בהמה, אף אם בני אדם רגילים לגדל אותם, וכך מקובל למעשה. ונראה שגם המחמירים יודו שניתן להקל כאשר מדובר בגידולים שגדלים ב'עציץ שאינו נקוב', שזו מחלוקת באיסור דרבנן.

 

4. צמחים המיועדים לחליטה ('תה צמחים')

לאור האמור לעיל, עולה השאלה כיצד להגדיר את צמחי החליטה ('תה צמחים') לעניין איסור כלאי-זרעים. אכן, בנוגע לחיוב תרומות ומעשרות מצמחים אלו, חלוקות הדעות בין פוסקי דורנו: לדעת הרה"ג יוסף שלום אלישיב שליט"א והרה"ג נסים קרליץ שליט"א, אין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. לדעתם, דין צמחים אלו כדין תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, שאין חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות[3]. לעומתם דעת הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל, שצריך להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה מצמחי חליטה, היות שבשונה מתבלינים רגילים אשר רק נותנים טעם באוכל, צמחי חליטה נחשבים לעיקר המשקה, משום שרק את טעמם בלבד טועמים במים החלוטים[4]. כך סובר גם הגר"מ שטרנבוך שליט"א, ולדעתו כך יש לנהוג, במיוחד משום שכיום מגדלים צמחים אלו רק למטרה זו[5]. אולם נראה שמחלוקת זו קיימת רק בנוגע לחיוב תרומות ומעשרות, אך בנוגע לשאלה האם יש איסור כלאיים בצמחי חליטה, הסכימו כל הפוסקים הנ"ל שדינם כשני מיני ירק, וחייבים להרחיק ביניהם, זאת משתי סיבות:

א. הלכות תרומות ומעשרות חלות בדרך כלל, רק על צמחים הנחשבים ל'מאכל אדם'[6]; לעומת איסור כלאיים שבנוגע אליו ההגדרה שונה, שכן לדעת הכס"מ ודעימיה, אף צמחים שאינם ראויים כלל למאכל אדם, אם בני אדם מקיימים אותם - חלים לגביהם איסורי כלאיים. לכן גם צמחי תבלין שבני אדם מגדלים אותם וחפצים בקיומם, יש לזורעם על פי כללי ההרחקה של הלכות כלאיים.

ב. הגדרת 'מאכל אדם' בתרומות ומעשרות נלמדת מהפסוק 'עשר תעשר את כל תבואת זרעךהיוצא השדה שנה שנה', לפיכך, צמחים שבמהותם אינם דומים לתבואה הנאכלת בפני עצמה - פטורים מתרומות ומעשרות. לעומת זאת הגדרת 'מאכל אדם' באיסור כלאי זרעים רחבה יותר. לפיכך, גם אותם פוסקים הסוברים שאיסור כלאי זרעים חל רק על מאכל אדם, נכללים בו כל שימושי 'מאכל אדם', גם צמחי תבלין שאינם נאכלים בפני עצמם, וגם צמחים שמיועדים לחליטה, אף שהם עצמם אינם נאכלים[7].

 

ג. הרחקה בין צמחים שמתרבים ליד צמח האם

 

אמנם עדיין יש לברר, כיצד יש לנהוג בצמחים שזרעו אותם על פי דיני ההרחקה, במרחק של טפח וחצי בין שני מיני ירק או תבלין, ולאחר מכן הם המשיכו להשתרש וגרמו לצמצום המרחק ביניהם?

ראשית יש להדגיש שכאשר המרחק בין הגידולים הצטמצם רק כתוצאה מהתקרבות העלים או הענפים, אך המרחק בין הגבעולים באדמה לא הצטמצם, אין צורך להרחיק את הענפים מחדש, כפי שפסק הרמב"ם (הל' כלאים פ"ג הי"ד)[8]. אולם כאן השאלה כיצד יש לנהוג בתופעה השכיחה בחלק מגידולי התבלינים, כגון הנענע וכדו', שהמרחק בין הצמחים מצטמצם כתוצאה מהתרבות הצמח ויציאת צמחים חדשים מן האדמה ליד צמח האם? כדי להשיב על כך יש לציין שאיסור כלאי זרעים מתחלק לשנים:

א. איסור זריעת כלאיים

ב. איסור קיום כלאיים.

כאשר אדם מישראל זרע בארץ-ישראל שני מיני צמחים[9] שונים בבת-אחת[10], הוא עובר על איסור זריעת כלאיים. דין זה אמור אף אם זרע אותם בנפרד ולאחר מכן זרע מין אחר, שלא בהרחקה הראויה[11].

אולם כאשר אדם מישראל זרע שני מינים על פי כללי ההרחקה, והמינים התקרבו זה לזה, אין האדם עובר על איסור זריעת כלאיים, כיוון שהזריעה נעשתה כדת וכדין. אולם אם הבעלים רואה שצמחו כלאיים בשדותיו, ואינו עוקר אותם, אזי הוא עובר על איסור קיום כלאיים[12]. לפיכך, ודאי שלא ניתן למנוע מאדם לזרוע צמחים, שמא אחד משני המינים יתפשטו. הוא צריך לזרוע בהרחקה הראויה, ורק אם הם יתקרבו, מוטל עליו לעוקרם.

אכן, לעתים אדם אינו רוצה להיות מוטרד בטיפול תקופתי של עקירת כלאיים. עבור אנשים אלו קיימת עצה מעשית, שהציע הרה"ג יעקב אריאל שליט"א: להצמיד שני עציציםְ בתוך אדנית אחת, ובכל אחד מהם יזרע מין אחר. עצה זו מתבססת על שיטת הגרצ"פ פרנק זצ"ל (שו"ת 'הר צבי' זרעים ח"ב סי' כד אות ג), שאין צורך להרחיק בין הגדל בעציץ לגדל בגינה או בעציץ אחר, כיוון שהעציץ עצמו הוא היכר. אמנם החזו"א (כלאים, סי' יג ס"ק טז ד"ה מנחות) סובר שיש לנהוג דיני הרחקה גם בין הגדל בגינה לגדל בעציץ, אולם הנטייה בפוסקים היא להכריע למעשה כדעת הגרצ"פ פרנק[13].

 

סיכום

 

א. אדניות בעלות תחתית, דינן כ'עציץ שאינו נקוב', וחובה מדרבנן להקפיד בהן על הרחקה בין שני מינים של זרעים, ירקות או קטניות.

ב. כאשר אחד מהצמחים בלבד הוא צמח מאכל והצמח השני הוא צמח נוי, ניתן להקל ולזרוע אותם בלא הרחקה, ובוודאי כשנזרעים באדנית בעלת תחתית.

ג. כשזורעים שני מינים של צמחי תבלין חד-שנתיים, המשמשים לחליטה במים רותחים לשתייה-חמה ('תה צמחים'); צריכים להרחיק ביניהם מעיקר הדין12 ס"מ, והרוצה להחמיר ירחיק15 ס"מ,היות שדינם כדין זריעת שני מיני ירק ב'עציץ שאינו נקוב'.

ד. מותר לזרוע ולהרחיק כנ"ל, גם בצמחים שמתרבים עקב צמיחת צמחים חדשים ליד צמח האם, ובשל כך המרווח ביניהם מצטמצם.אך אם אכן מצטמצם המרחק בעקבות צמיחת הצמחים החדשים, צריך לעקור את הצמחים החדשים.

ה.אנשים שאינם רוצים להתעסק מידי פעם בעקירת כלאיים,מוצע להם להניח בתוך אדנית ריקה שני עציצים צמודים, ובכל עציץ לזרוע מין ירק או תבלין אחר. כך לא תהיה עליהם חובת עקירת כלאיים.

 



[1] ועי' עוד על כך במאמרו של הרב אברהם סוחובולסקי - 'קוקטייל צמחי תבלין ונוי', אמונת עתיך 51 (תשס"ג), עמ' 58-52.

[2] על יסוד זה הוא חוזר גם בחידושיו להלכות כלאיים (חוקות הארץ, פ"א ה"ד אות ב בחידושים).

[3] מתוך מאמרו של הרב ידידיה זיו בספר 'תרומת שמעון' (לזכר הרב שמעון בירן הי"ד; הוצאת מכון התורה והארץ, עמ' 191 והע' 15).

[4] ראה בהרחבה במאמרו של הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל ( 'התורה והארץ' ח"ד עמ' 10-14).

[5] שו"ת 'תשובות והנהגות' (חלק ד יו"ד סי' רנ).

[6] אכן ישנם צמחים היוצאים מכלל זה, כגון: הכרשינים, התלתן הבקיא וכדו' ראה במאמרנו 'חיוב הפרשת תרו"מ במאכלים הנאכלים ע"י הדחק' ('התורה והארץ' ח"ד עמ' 44).

[7] פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל ('התורה והארץ' ח"ה עמ' 49 סעי' ג); 'מים חיים' (פ"ג סעי' ד והע' י'), בשם הרב קרליץ והרב אלישיב שליט"א; וכן כתב הר"ח קנייבסקי שליט"א ('דרך אמונה', כלאים, פ"א ה"ב ס"ק כב ובבאה"ל שם).

[8] למעט מקרה של התפשטות דלעת יוונית, ועי' על כך בדברינו אודות הרחקה בין דלעת לתירס ('אמונת עתיך' מס' 24).

[9] שאלת סוגי הצמחים שחל עליהם איסור זה נידונה לעיל (אות ב).

[10]בהגדרת אופן הזריעה האסור מן התורה ואופן הזריעה האסור מדרבנן, עי' 'חוקות הארץ' (פ"א ה"א אות ג).

[11] עפ"י רמב"ם (הל' כלאים פ"ג ה"י): שפסק 'היתה שדהו זרועה ירק, וביקש לזרוע בצידה שדה ירק אחר, מרחיק בין שתי השדות ששה על ששה טפחים... ופחות משיעור זה אסור, ואינו לוקה עד שיהיו קרובין בתוך טפח'.

[12] על גדרי איסור קיום כלאיים ראה בדברי הגראי"ה קוק זצ"ל ('חוקות הארץ', פ"א ה"ג אות ה).

[13]ראה על כך במאמרו של הרב יהודה עמיחי ('אמונת עתיך' גליון מס' 54 עמ' 23) אודות דיני כלאיים בעציצים.