פרשת משפטים - שנה שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים

פרשת משפטים - שנה שכולה שבת ומנוחה לחיי העולמים

מי לא מכיר את התחושה המרגשת של ערב שבת. לפעמים ישנה גם תחושת לחץ להספיק את הכל לפני שהשבת נכנסת, אבל הידיעה שעוד כמה רגעים אמא תדליק נרות ושלווה תרד על העולם מסייעת לעבור את רגעי הלחץ הללו. האם חשבתם פעם שגם לאדמה, לעצים ולצמחים יש חוויה כזו? כל שבע שנים – שבת המלכה יורדת על העולם, שנת השמיטה.

יואל יעקובי | שבט תשע"ה

"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה, ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך"

"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות, למען ינוח שורך וחמורך וינפש בן אמתך והגר".

(שמות כג י-יב)

 

"עץ יקר , שבת שלום!"

מי לא מכיר את התחושה המרגשת של ערב שבת. הכנות אחרונות, בדיקה שהפלטה מחוברת וכל מה שצריך להיות עליה באמת נמצא שם, המחם והמקרר הועברו למצב שבת, והכל נמצא על מכונו, ערוך ומוכן לקבל את פני שבת המלכה. לפעמים ישנה גם תחושת לחץ להספיק את הכל לפני שהשבת נכנסת, אבל הידיעה שעוד כמה רגעים אמא תדליק נרות ושלווה תרד על העולם מסייעת לעבור את רגעי הלחץ הללו.

האם חשבתם פעם שגם לאדמה, לעצים ולצמחים יש חוויה כזו? אמנם זה לא כל שישה ימים, סוף סוף עולם הצומח חי בקצב איטי יותר מאשר בני האדם חסרי המנוחה. אבל כל שבע שנים – שבת המלכה יורדת על העולם, שנת השמיטה.

מסופר על הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בליטא שבעקבות החורבן בשואה העלה את ישיבתו ארצה לבני ברק, שכשביקר בשנת השמיטה ביישובים הדתיים החדשים שהקפידו לשמור את שנת השמיטה כהלכתה ובהידור, היה עובר, משיח לעץ ומאחל להם, ממש כמו ביום השבת :"שבת שלום".

 

"ואכלו אביוני עמך – וינפש בן אמתך והגר"

אבל הקדושה של שנת השמיטה לא באה לידי ביטוי רק בצד הרוחני, בהרגשת הקדושה שנובעת מהפסקה כמעט מוחלטת של עבודת האדמה (חוץ מדברים מאוד מסוימים שמותרים גם בשנת השמיטה, בעיקר כאלה שהם בגדר 'פיקוח נפש' של הצמחים). כמו השבת, שמי שנהנה ממנה אלו גם, ואולי בעיקר, האנשים הפשוטים שנמצאים בשולי החברה, וכל השבוע עובדים קשה (כך היו בימי התורה העבדים והגרים המוזכרים בפסוק), ואפילו הבהמות, כך גם בשנת השמיטה. אחת המטרות של שנת השמיטה, המוזכרות בפסוקים שבפרשתנו, היא לאפשר גם לאלו שכל השנים מתקשים לקנות אוכל, ובוודאי פירות טעימים, ליהנות ממנעמיה של ארץ ישראל. בשנה הזו הפירות הם הפקר וכל אחד, גם העשיר הגדול ביותר, וגם העני המסכן, כולם יכולים לקחת באותה מידה מן הפירות.

יש אנשים שאצלם הרצון להיות קדושים, ולהשקיע בצד הרוחני הוא מאוד חזק, אבל הם חושבים שכדי להגיע למצב כזה הם צריכים להפסיק להתעסק עם בני אדם שמפריעים להם להתפתח בצד הרוחני. תורתנו הקדושה מלמדת אותנו את ההיפך, שהרצון להיות קדוש, שהוא מטרה מרכזית של שנת השמיטה, הולך ביחד עם הרצון לעזור לחלשים בחברה. רק כך אפשר באמת להיות קדוש, ולהתקרב באמת לה'.

בקעת חנניה – בקעה שהיא גבול

 בקעת חנניה

 

שלוש ארצות לביעור (שביעית פ"ט מ"ב)

אחת ההלכות החשובות הנוגעות לפירות הקדושים בקדושת שביעית היא ביעור. מצוות הביעור אומרת שאפשר לאכול את פירות השביעית רק במשך הזמן בו נמצאים פירות אלו בשדה. לאחר שהפירות הללו כבר אינם בשדה (כי עברה העונה), הרי שחובה לבער (להפקיר) את הפירות שנשארו בבית.

לפי ההלכה לא מספיק שהפרי המסוים יהיה מצוי בשדה באיזשהו מקום בארץ ישראל, אלא עליו להיות מצוי דווקא בשדה באותו אזור בו נמצאים הפירות שבבית. ולעניין זה מחלקת המשנה במסכת שביעית (פרק ט משנה ב) את ארץ ישראל לשלושה אזורים: יהודה (מרכז הארץ ודרומה) עבר הירדן (האזור הסמוך לירדן) והגליל. כלומר, אם פרי מסוים כבר אינו מצוי ביהודה אף על פי שהוא מצוי בגליל צריכים אנשי יהודה לבערו.

כל אחת משלוש הארצות הללו מחולקת גם היא לשלוש אזורי משנה שונים. הגליל מחולק לגליל עליון גליל תחתון והאזור שסביב העיר טבריה. בשלושת אזורי המשנה שבתוך הארצות הגדולות אין הבדל משמעותי (לרוב הדעות) בין ארץ אחת לחברתה. כך שאם בגליל העליון יש עוד פרי ממין מסוים על העץ – ניתן גם בגליל התחתון להמשיך ולאכול אותו.

למשל: תושב העיר נצרת עילית שבגליל יכול לאכול תפוחים גם אם על עצים באזור הגליל התחתון כבר אין תפוחים אך עוד יש תפוחים במטעי הגליל העליון. לעומת זאת אם כבר לא ניתן למצוא תפוחים בכל הגליל, ורק במטעי קיבוץ צובה (מכירים את קפצובה?) בהרי ירושלים שבארץ יהודה אפשר עוד למצוא תפוחים, יהיה חייב תושב נצרת עילית לבער את התפוחים שבביתו.

 

סימני דרך

וכיצד נדע מהו הגבול בין הגליל העליון לתחתון?

המשנה במסכת שביעית (ט ב): נותנת לנו סימן, גם גיאוגרפי (סימן של מקום) וגם בוטני (כזה התלוי בצמחים, בוטניקה =תורת הצמחים). כפר חנניה הוא הסימן הגיאוגרפי, שממנו וצפונה, נמצא הגליל העליון. משם וצפונה לא גדלים כבר עצי השקמה (וזהו הסימן הבוטני) בגלל שהוא גבוה יותר וממילא גם קר יותר, ועצי השקמה מתקשים לגדול במקום קר. מכפר חנניה ודרומה נמצא הגליל התחתון שהוא אמנם גם כן הררי אבל ההרים שלו נמוכים יותר ולכן גם חמים יותר וניתן לגדל בהם עצי שקמה.

עץ שקמה

 

בקעת חנניה היא מעין סניף של בקעת בית הכרם. בשתי הבקעות עובר כביש חשוב המוביל מעכו שעל חוף הים התיכון לצומת עמיעד הנמצאת מעל הכנרת. לכל כביש בארץ ישנו מספר אישי. מספר אי זוגי מציין כביש רוחב, כלומר ממזרח למערב (למשל: כביש מספר 1 – ירושלים תל אביב), ומספר זוגי מציין כביש אורך, כלומר מצפון לדרום (למשל: כביש מספר 2 – תל אביב חיפה). מספר הכביש שעובר בין שתי הבקעות, הוא כביש רוחב מספר 85. מי שנוסע בו יכול להבחין היטב שלמרות שמשני הצדדים ישנם הרים, הרי שבעוד שבצד הדרומי ישנם הרים מתונים, הרי שמצד צפון מתנשאים מעלינו מצוקים תלולים גבוהים. כך אנחנו יכולים להבין היטב את דברי המשנה על ההבדל בין הגליל העליון לגליל התחתון.

על היישוב, העתיק והחדש, כפר חנניה על כלי החרס המשובחים שיוצרו בו ועל הצדיקים שטמונים בסביבתו נדבר בעז"ה בהזדמנות אחרת.