פרשה וארץ וישלח

פרשה וארץ וישלח

על קבר יוסף ותכונתו הייחודית, ההבדל בין כיבוש לחזקה ועל החיבור הנדרש מאיתנו לארץ בעקבות כך

יואל יעקובי | י"ד כסלו תשע"ו

פרשת וישלח :  חזקה מול הונאה

תקציר: קבר יוסף הוא אחד מן המקומות שאין אומות העולם יכולים להונות את ישראל בנוגע לשליטה עליו. מה משמעות ההונאה הזו ומדוע עלינו להתייחס אליה בכלל? הבנת ההבדל, בעל המשמעות ההלכתית הכבירה, בין כיבוש לחזקה תבהיר בעז"ה כמה דברים בנוגע לסוג החיבור הנדרש מאיתנו לאדמת הארץ.

 

 

      ישיבת 'עוד יוסף חי' בקבר יוסף

 

שאלות על המדרש

מדרש זה אומר דרשני. הרי ברור שלטענת אומות העולם אין ממש. וכי גדול כוחו של קניין כספי מהבטחה אלוקית שהבטיחה לעם ישראל את ארץ ישראל כולה? יתרה מזו, האם העובדה שמקומות אלו נקנו בדור מן הדורות מידי הבעלים ששלטו עליהם באותו זמן משאירה את תוקף הבעלות הממונית הזו לעד? אם אדם יוכיח כי הוא צאצא של משפחה שהתגוררה בבית מסוים בספרד לפני גירוש היהודים ממנה הוא יוכל לקבל בחזרה את הנכס? ברור שלא, במקרה של נדיבות לב יוצאת דופן הוא יוכל אולי לקבל פיצוי מסויים. מעבר לזה, למה זה משנה מה אומות העולם אומרים, וכי מפיהם אנו חיים? הרי אנו מצווים על ידי ה' יתברך לרשת את הארץ שהובטחה על ידו לאבותינו, אברהם יצחק ויעקב! ומעל הכול מרחפת השאלה הגדולה ביותר: כיצד דווקא המקומות הללו שאין אומות העולם יכולים להונות אותנו בנוגע אליהם, הם ראשי החץ של המלחמה שלהם בנו בעשרות השנים האחרונות, ובייחוד בתקופה האחרונה ממש?

כיבוש מול חזקה

נראה ברור למדי שהחלוקה שעושה כאן רב יודן היא בין כיבוש צבאי לבין התיישבות אזרחית. חלוקה כזו אנו מוצאים בהקשר הלכתי מובהק הדן בתחולת הקדושה של מצוות הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (ו טז) אומר כי קדושת המקדש לא בטלה למרות חורבנו. מעצמו הוא מעלה שאלה מתבקשת: מה ההבדל בין קדושת המקדש לקדושת הארץ? "ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא"? מסביר הרמב"ם: "שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה". לעומת זאת, קדושת ארץ ישראל לעניין מצוות התלויות בארץ הוא רק מפני שיהושע כבש את ארץ ישראל ב'כיבוש רבים', "וכיוון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה ארץ ישראל", כי היא אינה נחשבת כשטח המוגדר מבחינה מדינית בשלטונו של עם ישראל. כלומר מכיוון שקדושת המקדש תלויה בשכינה שאינה בטלה גם הקדושה אינה בטלה, זאת לעומת קדושת ארץ ישראל לעניין המצוות התלויות בארץ נובעת היא מהשליטה המדינית בה, וזו בטלה עם גלויות אשור ובבל.

אולם  בעליית עזרא קודש חלק מהשטח שהתקדש בימי יהושע בשנית. באופן מפתיע דווקא הקדושה השנייה, שנעשתה בצורה הרבה יותר חלשה מבחינה מדינית וצבאית תחת חסות של מלכי פרס נותרה גם לאחר שנתבטלה החזקה עם החורבנות והגלויות בימי הבית השני ואחריו. הסיבה לכך היא שבעוד שהקדושה הראשונה נעשתה על ידי כיבוש, הרי שהקדושה השנייה נעשתה על ידי חזקה, כלומר התיישבות מעשית בשטח. "ולפיכך כל מקום  שהחזיקו   בה  עולי  בבל  ונתקדש  בקדושת  עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה".

התיישבות יוצרת חיבור חזק וטבעי

קדושה שנעשית מכוח כיבוש היא אולי חזקה יותר לשעתה, אבל היא אינה יוצרת חיבור חזק מספיק לקרקע. דווקא חיבור טבעי, שלא נעשה בגיבוי צבאי אלא בצורה טבעית לשטח, הוא חזק הרבה יותר. מבחינה זו הכוח הצבאי מפריע לחיבור אפילו אם נעשית יחד עימו חזקה, כי החיבור לשטח הוא פחות טבעי (ובכך מתורצת קושיית הכסף משנה על הרמב"ם, מדוע כיבוש יהושע פסק, שהרי הוא כלל גם חזקה מלבד כיבוש). בימינו אנו רואים זאת היטב. כאשר ההתיישבות ביהודה ושומרון הייתה ספונה בתוך היישובים, החיבור שלה לשטח היה חלש. הערבים נהגו ללגלג על כך ולומר שסוף ההתיישבות תהיה כסופם של הצלבנים, שהיו גורם זר שחדר לארץ, וכל זכות קיומם כאן הייתה בגלל כוחם הצבאי והמבצרים בהם הסתגרו. אולם כיום, בעידן שבו גבעות רבות מיושבות בצורה כפרית, בעלת חקלאות מפותחת, החיבור לשטח הוא טבעי וחזק הרבה יותר. גם  ההונאה של אומות העולם את עם ישראל מתבססת על החיבור הזה: אתם אינכם מחוברים לארץ, אולי באתם לכאן ככובשים, אבל הארץ אינה שלכם, אומרים הם. זוהי טענה מציקה, לא בגלל "מה יגידו", אלא בגלל שיש בה מן האמת. החיבור שבא כתוצאה מכיבוש צבאי בלבד אינו שלם. אולם העובדה שכבר אבותינו, שהיו בארץ מתי מעט, טרחו ורכשו קרקעות בארץ על מנת להתיישב בה (לעניין זה גם קבורה היא חלק מההתיישבות, מבחינה מסוימת אפילו יציבה יותר), יצרה את אותו חיבור טבעי לארץ, והיא ממילא מגלה שגם לשאר מרחבי ארץ קדשנו החיבור הוא חיבור טבעי ועמוק. העמקת החיבור הזה תלמד את שכינו שהניסיון לערער את אחיזתנו בארץ לא יצלח בידם. דווקא המקומות הללו, שבוחנים את עומק הקשר שלנו לאדמת הארץ, הקשר למורשת האבות הקדושים, ליוסף שומר ברית קודש ולמקום בית אלוקינו מעמיד אותנו מול רמה גבוהה יותר של אותו חיבור טבעי ושורשי עליו דיברנו, ולכן דווקא על המקומות הללו ניטשת המלחמה החזקה ביותר.

 

שכם של כותים

 

אמר ר' אבהו: יש עיירות של כותים שנהגו בהן היתר מימי הושע בן נון והן מותרות. ר' יוסי בעי (=  שאל): מעתה לא יחושו הכהנים על חלתן, ואנן חמיי רבנן חששין (= ואנו רואים שחכמים חוששים)! אמר ר' יודה בן פזי: לא בגין מילתא שאת אמרת, אלא בגין דלא חלטתון מלכותא בידא (= לא בגלל הטעם שאמרת, אלא בגלל שלא הוחלטה מלכות ישראל עליהם

(ירושלמי שביעית פ"ו ה"א)

 

עיירות של כותים במעשרות ובחלה

שכם היא אחת הערים החשובות במקרא, וכמה וכמה פרשיות מקראיות, רובן בעלות הקשר לא חיובי, התרחשו בה. לעומת זאת בימי הבית השני אנחנו כמעט ולא שומעים עליה, כמו גם על כל האזור הפורה שהיא נמצאת בתוכו. הסיבה לכך היא כי החל מגלות שומרון יושבו באזור הכותים , שהיו חלק גדול מהזמן עוינים את עם ישראל. הם טענו לכתר עם ישראל האמיתי, ואילו עם ישראל ראה בהם גרים שאינם גרי צדק, כשלבסוף, סמוך לחתימת המשנה, נקבע כי גיורם אינו תקף כי אינם כופרים באמת בעבודה זרה. אזור שכם היה בתקופה זו מחוץ לתחום ההתיישבות היהודית. השאלה היא מה מעמדו של האזור הזה מבחינה הלכתית. לכאורה הוא במרכז הארץ – בין שני הריכוזים היהודיים הגדולים של ימי חז"ל, יהודה והגליל, אולם מצד שני הוא היווה מובלעת בה לא התגוררו כמעט יהודים. בקטע המובא בראש דברינו אומר ר' אבהו כי ישנן  עיירות  של  כותים  שלא  נכבשו על ידי ישראל לא בימי

יהושע בן נון ובודאי שלא בבית שני, ולכן דינן לעניין המצוות התלויות בארץ כדין חוץ לארץ. ר' יוסי מקשה על טענה זו בכך שאומר שלפי דברי ר' אבהו, שעיירות אלו דינן כחו"ל, דין החלה הבאה משם כדין חלת חו"ל הנאכלת בטומאה, ואם כך, מדוע אנו רואים שחכמים חוששים לאכול חלה הבאה משם בטומאה? ר' יודה בן פזי אומר כי אכן אין דין המקום כחו"ל גמור, כשלטעם שמביא ר' יודה ישנם פירושים רבים.

 

ר' שלמה סיריליאו מסביר כי הסיבה לפטור מתרומות ומעשרות לעומת ההחמרה בדיני חלה קשורה לכך שהאדמות נלקחו על ידי המלך (הכוונה כנראה לקיסר), וגם אם הוא מניח עדיין לבעלים המקורי לעבד את השדות, הרי שאין הוא הבעלים, אלא המלך, ואין זה נקרא שדה של ישראל. לעומת זאת לגבי חלה הדין הוא שאין זה משנה של מי השדה בו גדלה החיטה, ובכל מקרה העיסה מתחייבת בחלה אם מי שמגלגל את העיסה הוא יהודי. למסקנת הדברים (לפי פירוש הר"ש סיריליאו) נראה שעיירות הכותים חייבות לפחות כתחום עולי מצרים, אם כי נראה שלא כתחום עולי בבל. מכך שהרמב"ם הזכיר רק את הגבולות החיצוניים של גבול עולי בבל, הרי שהוא סבור שכל מה שבתחום זה נחשב כקדוש ברמת הקדושה הגבוהה של עולי בבל, כך שהרמב"ם לא פסק להלכה את הירושלמי הזה או שהוא הסביר אותו אחרת. לכן להלכה כל אזור שכם שיושב על ידי הכותים חייב לגמרי במצוות התלויות בארץ.

תולדות שכם

שכם היא עיר בעלת עבר עשיר מכדי שנוכל לסקור אותו בכמה משפטים. נציין כי לאחר שפסקה מלשמש כבירת ממלכת ישראל היא ירדה ממעמדה, אך עדיין נותרה עיר חשובה. עם חורבן שומרון יושבו בה הכותים. בעקבות טבח שנערך ביהודי העיר עלה על העיר המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס, הרג את מרבית תושביה, כיסה את העיר בעפר והחריב את המקדש השומרוני על הר גריזים שמעל העיר. מתקופה זו ואילך יש במקומה של העיר התיישבות כפרית המכונה פלטנוס, שהשם הערבי בלטה לשכם העתיקה כנראה משמר אותו. אחרי חורבן בית המקדש השני ייסד טיטוס עיר חדשה כ- 2 ק"מ מערבית לשכם העתיקה שנקראה ניאו פוליס (= עיר חדשה), שממנה התגלגל השם הערבי הנוכחי לשכם - נבלוס. ההשערה היא כי הקמת העיר בעלת המאפיינים הרומיים המובהקים (היו בה היפודרום למרוצי סוסים, תיאטרון ועוד) קשורה בגמול שניתן לחיילים הרומאים שהשתתפו בקרבות החורבן. כתוצאה ממרד השומרונים בביזנטים במאות החמישית והשישית למניינם, נערך בשומרונים טבח גדול שהוריד אותם כמעט לחלוטין מעל במת ההיסטוריה.

מדי פעם היו בשכם יהודים, באופן קבוע או ארעי. אולם המקום היה מסוכן עד כדי שר' יוסף קארו כותב על חרם שהחרימו את מי שינסה לחדש יישוב במקום מסוכן זה (הציץ אליעזר דן בחרם זה והכריע כי אין לחוש לו כיום). בכל זאת אנו שומעים על קהילה יהודית קטנה במקום, שמדלדלת. ניסיונות שונים לחידוש היישוב במקום נעשים על ידי אנשים וגופים שונים, אם זה ר' מנחם מנדל וורנר תלמיד ה'אבני נזר' בתרמ"ד (1884) או על ידי גרעין השומר הצעיר (!). הניסיונות כושלים. במלחמת ששת הימים נכבשת שכם ללא קרב, בגלל שהתושבים חשבו כי הטנקים הצה"ליים הם טנקים עיראקיים. ניסיונות ההתיישבות העקשניים הראשונים נעשים באזור שכם. גרעין אלון מורה יושב לבסוף בקדומים ממערב לשכם, וניסיון נוסף הוביל להקמתו של אלון מורה על הר כביר שממזרח לשכם. בתשמ"ב (1982) הוקמה ישיבת עוד יוסף חי בקבר יוסף.

בעקבות הסכמי אוסלו נמסרה העיר לפלסטינאים, כשהאחריות על קבר יוסף נותרה בידי ישראל. אולם כתוצאה מפרשת מדחת יוסוף הקבר הופקר. כיום נערכת כניסה לילית לקבר בערך אחת לחודש בשעות הלילה תחת אבטחה כבדה של צה"ל. (תולדות שכם ע"פ סקירתו של יואל נוימן באתר ישיבת עוד יוסף חי)