מצוות הארץ - חינוך לדרך ארץ

מצוות הארץ - חינוך לדרך ארץ

מצוות הארץ קושרות את היהודי בעבותות אהבה לאדמה ולריאליה הארצית מבלי להפחית כמלא נימה מן החזון והאידיאה השמימיים.

הרב צבי שוורץ |

אמר רמי בר אבא: חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא, נטיעה מקטע רגליהון דקצביא ודבועלי נדות (ביצה כה ע"א). ומפרש רש"י (ד"ה חצובא מקטע רגליהון דרשיעיא): עשב ששורשיו נוקבים ויורדים בעומק ואין מתפשט לצדדים כלל ונוטעים אותו בין גבולי שדות, מקטע רגלי הרשעים ליום הדין שגוזלים וחומסים ומסיגים גבול ואין למדים ממנו. ובהמשך מפרש רש"י (ד"ה נטיעה מקטע רגליהון דקצביא): נטיעת ערלה שאמרה תורה להמתין שלוש שנים מלאכול פירות- מקטע רגלי הקצבים הממהרים לאכול קודם הפשט וניתוח, ופעמים שנמצאת טריפה. וכן בועלי נידות שממהרים ואינם יכולים להמתין עד שתטבול. הרי שאפשר ללמוד מוסר ומידות ממצוות התורה; מלבד הערך האלוקי המיוחד שיש לכל מצוה בפני עצמה. בעיון זה נתרכז במצוות התלויות בארץ.

 

מתנות עניים

מצוות אלו הכוללות לקט, שיכחה, פאה, פרט ועוללות - התועלת המידותית הנלמדת מהן ברורה. דוקא בשעת הקציר, הבציר או המסיק, כשעוסק אדם באסיפת יבולו, וליבו מלא על גדותיו בהרגשת בעלות, עלול לפתח נטיה לרכושנות ולדבקות יתירה בעושר ושובע. לשם כך דורשת התורה לא לשכוח את האביון וחסר הכל, ולהשאיר לו בקצה השדה או האילן כמות מועטה, שערכה איננו נמדד בכמות הנתינה, אלא בבנין האיכותי של האדם, שירגיש את הזולת הרעב בעוד שולחנו מלא ברכת ה'.

 

במצות ביכורים, נוסף על הנתינה למקדש הדורשת מן האדם לוותר מהונו לכבוד שמים, נדרש הוא גם לומר את מקרא הביכורים בהם מגולל הוא בקצרה את מהלך הגלות עד להתיישבות בארץ. אמירה זו תוך כדי הבאת הביכורים, מחנכת את האדם להכרת תודה למיטיב העיקרי. וכן נאמר בספר דברים (כו ג): "ואמרת אליו הגדתי היום לה' א-לוהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו", ופירש רש"י (ד"ה ואמרת אליו): "שאינך כפוי טובה". מידה זו של הכרת תודה - היא אם המידות ובאה לחדד באדם את ההכרה מי הוא המיטיב הגדול, ובעקבות העמקת רגש זה יכיר תודה גם למיטיבים אחרים, ולא יפתח כלפיהם מידה שלילית של כפיות טובה.

 

נתינות אלו, שלא כבמתנות עניים הן בעלות שיעור קבוע, ויש בהן מן המימד הכמותי. אדם נדרש לוותר על חלק ניכר מרכושו לטובת אחיו, בעלי המעמד המקודש או הנצרכים בחברה. מצוות אילו יוצרות הרגשת שותפות ע"י חלוקת הרכוש מתוך רצון. חלוקה זו יוצרת רגש אחווה חזק בין כל חלקי העם: בין הישראלים לכהנים וללויים שומרי משמרת הקודש, וביניהם - לגר, ליתום ולאלמנה הזקוקים לתמיכה, וכך נוצר קשר חזק בין כל חלקי החברה. מעמדם של הכהנים, הרחוקים מעיסוק חומרי בנחלת שדה וכרם, זוכה להכרה ולעילוי בשל תפקידם המרומם, ומעלה את העוסקים בעבודת האדמה ע"י החיבור אליהם. כך נוצרת חברה שעובדי האדמה ובעלי הרכוש מרגישים לא כשולטים, אלא כמשמשים את אנשי הרוח, שכל חייהם קודש לעבודת ה'. האצלה הדדית זו יוצרת עם בריא, שבו כל אחד מעריך את תרומתו של חברו.במצות השמיטה, הבאה במחזוריות קבועה כל שבע שנים, וביובל הבא בסוף כל מחזור של שבע שמיטות, מתגלה בשיאו יחסו של היהודי אל הארצי ואל החומרי. לא הרכוש מכתיב את חייו ושולט בהם, אלא הוא משתמש ברכוש ושולט בו. חיי חולין מלאים קנאה ותחרות לרוב, ויוצרים מידה מסוימת של גסות. שנת השמיטה, שמלווה בהפקרת השדות ובאיסור הסחורה, ובסופה גם שמיטת כספים, מחזירים לאדם היהודי את העידון הנפשי שכהה, ומשחררים אותו מן התלות המשעבדת לאדמה.

 

בפתיחה הבאנו את הגמ' במסכת ביצה המדגישה את מידת הריסון והאיפוק הנלמדת ממצות הערלה. ענין זה מודגש במיוחד, לאור ההשקעה הראשונית הגדולה, שהוציא האדם בנטיעות ובעבודה, ולא זכה לאכול מיד מפרי עמלו. כמו כן זוכה האדם להיות שותף ביישוב הארץ ובנינה ע"י ריבוי הנטיעות שאין לו בהם נגיעה אישית של הנאה אגואיסטית, אלא אדרבה עוסק הוא בזיכוי הרבים. (עי' מאמרו של הרב עוזי קלכהיים, מגד ירחים לשבט, הובא באמונת עתיך 2 עמ' 7).
אחר שלוש שנים של המתנה, עולה הוא בשנה הרביעית עם הפירות לירושלים, ואוכלן שם בקדושה ובטהרה. כך נוצר מעבר איטי ומעודן עד לאכילת הפרי עצמו בשנה החמישית, ואז כאילו מקבל את מזונו משולחן גבוה.

 

לא כללנו במסגרת זו את כל המצוות התלויות בארץ. אולם גם מתוך התבוננות בחלקן, עולה בבירור מהותה של ארץ ישראל וחביבות המצוות התלויות בה. שלא כבתפיסה הרווחת, הזיקה לאדמת ארץ ישראל אינה יוצרת אדם שראשו שקוע בחיי חומר ורכוש, ורחוק מערכי רוח. אדרבה, הארץ היא זו שמפתחת ביהודי המאמין פתיחות ועידון, יחס נכון בין חומר לרוח, שיחרור מנטיות תאוותניות ושותפות בבניית חברה ערכית מלאת חזון. מצוות הארץ קושרות אותו בעבותות אהבה לאדמה ולריאליה הארצית מבלי להפחית כמלא נימה מן החזון והאידיאה השמימיים.