מודעות למצוות התלויות בארץ

מודעות למצוות התלויות בארץ

שמן של המצוות התלויות בארץ מעיד על ייחודן: מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל. עובדה זו מהווה אתגר חינוכי לעם שחזר זה עתה מגלות ארוכה. המצוות התלויות בארץ אינן שייכות אך ורק לחקלאים, כשם שהלכות כשרות הבשר אינן שייכות רק לקצבים

הרב משה הרשטיק | אמונת עיתך אדר תשנ"ה

שמן של המצוות התלויות בארץ מעיד על ייחודן: מצוות הנוהגות רק בארץ ישראל. עובדה זו מהווה אתגר חינוכי לעם שחזר זה עתה מגלות ארוכה.

שם, בגלות, העם היה מנותק ממקורות חייו הלאומיים והרוחניים. לכן, אף שהתורה קוימה שם בהקפדה  - היתה זו תורה "קטנה" שחובת קיומה הוא רק בגדר של "הציבי לך ציונים" - תורה של מחשכים. החשכה של הגלות עיממה את כל עבודת ד', והטילה עלטה מוחלטת על המצוות התלויות בארץ שלא קוימו כלל. אך ייתכן שדוקא עלטה זו שפכה אור על כל עבודת ד', בכך שהעם זכר את חוסר השלמות בעבודת ד' בחו"ל ואת הצורך החיוני לעלות לארץ ישראל, שרק בה  אפשר לעבוד את ד' בשלמות.

לאחר ייסורים רבים נפתחו שערי ארץ ישראל והעם החל לשוב לארצו. החזרה לארץ הפיחה בעם חיים חדשים שבאו לידי ביטוי בתחומים רבים. יהודים החלו לעבוד את האדמה, וההלכות הקשורות לעבודת הקרקע באו לידי מימוש מעשי. קיום מצוות אלו דוקא באדמת ארץ ישראל מגלה שיש קדושה בארץ. כך חזרו המצוות התלויות בארץ למעמדן הטבעי בכך שהם מבטאות באופן מעשי את שלמות עבודת ד'. אי קיום המצוות התלויות בארץ בתקופת הגלות הארוכה - הביא, עם חידוש ההתיישבות, את הצורך להגביר את מודעות הציבור לנושא. אך נראה שאף בימינו, לאחר מאה שנות התיישבות, עדיין אין מודעות לקיום המצוות התלויות בארץ. כנראה, שהדבר נובע, בין השאר, גם מדרך החינוך למצוות אלו.

בהוראת המצוות התלויות בארץ ניתן להצביע על שתי דרכים: אפשר ללמד את המצוות הללו בנפרד משאר המצוות, ולהדגישן כראוי לדבר שיש לו ייחוד. ואפשר לכלול אותן עם מצוות אחרות, ללא הדגשה מיוחדת.

הדרך החינוכית שננקטה כל השנים היא הדרך הראשונה. נראה שגישה זו נבעה מהצורך למלא את החיסרון שיצרה הגלות, וכדי להדגיש לעם את הצורך בקיום המצוות התלויות בארץ. ואכן, נכתבו לציבור הרחב ספרים שעסקו רק בנושא זה - בהעמקה ובקיצור. גם לבתי הספר נכתבו ספרים כאלה, ואף תכנית הלימודים בתושבע"פ לכיתות ז' - יוחדה למצוות התלויות בארץ. כמו כן, חודש שבט הוקדש בבתי ספר רבים לפעילות בלתי פורמלית במצוות התלויות בארץ. בין פעילויות אלו היו: סיורים, הרצאות והפעלת סדנאות ייחודיות.

 

לדעתי, דרך זו היתה טובה לתחילת ההתיישבות. אך היום, כדי לחנך לקיומן של מצוות אלו - יש לכלול אותן עם שאר המצוות. מדוע? כאשר מייחדים להן ספרים וזמנים מיוחדים - אמנם מדגישים את חשיבותן, אך לא את העובדה שחובת שמירתן היא יומיומית כשאר המצוות. נכון שט"ו בשבט הוא תאריך קובע לשנות ערלה ורבעי ולקביעת השנה בפירות העץ לענין תרומות ומעשרות. אך דיני המצוות התלויות בארץ מתפרסות על כל השנה כולה. הפרשת חלה, הפרשת תרו"מ, איסור אכילת פירות ערלה ועוד - נוהגות במשך כל השנה, כהלכות בשר וחלב ושאר דיני הכשרות.

נכון שמתאים לחוג את ט"ו בשבט סביב המצוות התלויות בארץ כדי להדגיש את קדושת הארץ ביום זה. אך כדי לחנך להקפדה יומיומית בנושא זה - חייבים ללמד את המצוות התלויות בארץ בין שאר הלכות הכשרות. כבר בכיתה ב', כאשר התלמיד לומד את יסודות המטבח הכשר (עפ"י תוכנית הלימודים) - ילמד גם מהי ערלה ומהי הפרשת תרו"מ.

אמנם יש מצוות התלויות בארץ שאינן עוסקות בעניני כשרות (כלאי אילן וכלאי זרעים). אך את אלו שנוגעות בעניני כשרות - יש ללמד עם הלכות הכשרות. ואכן ראיתי את הספר "נתיבות הכשרות" שהוכנס לאחרונה לתוכנית הלימודים בבתי ספר התיכוניים ובו כרוכות מצוות אלו עם דיני כשרות המזון.

חינוך באופן זה מביא את התלמיד להכרה שהמצוות התלויות בארץ אינן שייכות אך ורק לחקלאים, כשם שהלכות כשרות הבשר אינן שייכות רק לקצבים. לדעתי, זו הדרך הנכונה שיש לנקוט בה כדי להנחיל את המצוות התלויות בארץ לכלל הציבור.