עשיית מום בספק בכור

עשיית מום בספק בכור

במשק נולדו שני בכורות ודאיים, וכן מבכירה אחת המליטה ביחד עם עז ולדנית, והוולדות התערבבו, כך שיש שני בכורות ודאיים, ושני זכרים מסופקים. כל הזכרים סובלים כעת ממחלה עור חיידקית, אולם מדובר במחלה שעוברת לאחר מספר שבועות בעזרת טיפול מתאים. בשל הצורך לטיפוח גנטי מסודר הזכרים אינם יוצאים למרעה כלל. מה דין הזכרים המסופקים, והאם יש דרך להתיר את שחיטתם? האם הפרצית מוגדרת כמום? ועוד

|

שאלה

במשק שרגיל למכור את המבכירות, המבכירות נכנסו להריון בגיל מוקדם יחסית והמליטו לפני שבעל המשק מכר אותן, נולדו לו שני בכורות ודאיים, כמו כן וכן מבכירה אחת המליטה ביחד עם עז ולדנית, והוולדות התערבבו, כך שיש שני בכורות ודאיים, ושני זכרים מסופקים.

כל הזכרים סובלים כעת מפרצית (CONTAGIOUS ECTHYMA )- מחלה עור חיידקית שגורמת לפצעים באיזורים שונים בגוף, אולם מדובר במחלה שעוברת לאחר מספר שבועות בעזרת טיפול מתאים[1]. בשל הצורך לטיפוח גנטי מסודר הזכרים אינם יוצאים למרעה כלל.

יש לשאול:

א. מה דין הזכרים המסופקים, והאם יש דרך להתיר את שחיטתם.

ב.האם הפרצית מוגדרת כמום.

ב. האם קיימת החובה לטפל בבכורות הודאיים, מתוך הנחה שללא טיפול יתכן ויגרם להם מום קבוע.

 

תשובה

הפרצית כמום

מכיוון שהפרצית היא מחלה שעל פי רוב מתרפאת לאחר זמן, כ 3- 4 שבועות במשנה מובא:[2] "ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה... ובעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית", פגיעות אלו הן פגיעות עור כפי שמבאר רש"י במקום[3].

בגמרא מבואר שמחלות אלו אינן מתרפאות עד יום המיתה, ובכל זאת הן אינן נחשבות כמום שניתן לשחוט עליו את הבכור. וכן פסק הרמב"ם:[4] "ארבעה מומין עוברים יש באדם ובבהמה ואלו הן: גרב לח, חזזית שאינה מצרית".

אם כן, הפרצית אינה נחשבת כמום שניתן לשחוט עליו את הבכור.

 

שו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן סד

לכבוד ש"ב ידידי הרב הגראב"ד דק"ק בערלין כבוד רבי מאיר ווייל נ"י.

מ"ש ש"ב מעכ"ת נ"י בעז חולבת שילדה זכר דיש לדון להתיר להטיל בו מום כיון דלרוב פוסקים הטלת מום בבכור בזה"ז דרבנן והוי ספק דרבנן, וכתב רומעכ"ת דמתנגד לזה מ"ש האחרונים בשם האו"ה דאם שורש האיסור דאורייתא לא מקילינן בספיקו במה דנתגלגל ממנו בדרבנן ושכ"כ המ"ל בהל' בכורות עכ"ל.

לענ"ד אינו דומה לדינא דאו"ה דכד נדייק במ"ש המ"ל בדינא דידיה בהקנה לנכרי בכסף ונצרם אף דהאיסור אכילה רק דרבנן והוי ספק דרבנן דשמא עכו"ם קונה בכסף, מ"מ אפשר דיש להחמיר כיון דמעיקרא כשהקנה לנכרי בכסף הי' ספק בכור ולחומרא, ואף דעכשיו כשנצרם בהטל' מום הוי רק דרבנ' מ"מ מחמירינן וחיליה דידי' מדינא דאו"ה הנ"ל ומדינא דמהריב"ל בספק טריפה שבישל ושהה הבשר מעל"ע =מעת לעת=, ולכאורה למה נקט המ"ל דהוי הספק בדאורייתא במה שהיה מקודם שנצרם, עדיפא הו"ל למנקט דגם עתה אחרי הטלת מום הוי הספק בדאורייתא לענין גיזה ועבודה וקם דינו דספיקו לחומרא.

ולזה היה נ"ל דאין דנין מדין דאורייתא על דין דרבנן, וכך היא המדה דגיזה ועבודה דהוא מדאורייתא אסור מספק ושחיטתו בחוץ ואכילתו דהוא דרבנן מותר מספק ושאני בדינו דאו"ה בספק טריפה שנתערב ויש בו שיעור ביטול דאורייתא, דבמה שאנו דנין עתה על אכילתו זו היה מעיקרא אסור מטעם ספיקא דאורייתא, ועתה שנתערב בצר לנו שיעור ביטול דרבנן ואם באנו לדון להרכיב הצדדים דעל ידי התערובות ויש בו שיעור ביטול דאורייתא נסתלק האיסור דאוריי' ולגבי דרבנן ננקוט הספק שמא לא הי' טריפה, זהו מקרי שורש דאורייתא וע"י גלגול דרבנן כיון דכבר אסרת האכילה מכח ספיקא דאורייתא לא הותר האכילה רק בביטול גמור כמו ודאי איסור, וכן בההיא דמהריב"ל הנ"ל דהבלוע זו שבכלי מהבשר ספק טריפה הוי כמו בלוע מודאי איסור כיון דספיקא דאורייתא לחומרא הוי הספק כמו ודאי טריפה, ולא הותרה במה ששהה מעל"ע ונפגם, כמו ודאי טריפה דלא הותרה בשהית מעל"ע ובזה שפיר דן המ"ל לדמות בספק בכור דמה שאנו דנין עכשיו לשחטו בחוץ ולאכלו זה היה אסור מקודם מכח ספיקא דאורייתא דשמא נכרי אינו קונה בכסף מש"ה גם עתה שהוטל בו מום אין זה דרך מוציאתו מידי עבירה לשחטו בחוץ, דהא הטלת מום אינו מתיר מדרבנן לשוחטו בחוץ ולאכול, אלא דבאת לומר דעתה שהוטל בו מום נסתלק האיסור דאורייתא ולגבי דרבנן אנו דנין על עיקר הספק שמא קנה היכרי /הנכרי/ בכסף, זהו דומה ממש להאו"ה, דהך מלתא דאסרת מספק דאורייתא עומד באיסורו אף אחר שנתגלגל בו הסילוק איסור דאורייתא ונשאר בו איסור דרבנן, אבל מדבר א' לדבר אחר לדון מדין גיזה ועבודה לדין שחיטה בחוץ ואכילתו לא אמרי', דשפיר היינו דנין דגיזה ועבודה אסור מספק והשחיטה בחוץ ואכילתו מותר מספק, וראיה לזה, דהרי המ"ל עצמו כתב (רפ"ט מהלכות אישות) דבצא וקדש לי אשה דמותר בקרובות השניות אף דמחמרינן מספק בקרובות ממש, מ"מ לגבי שניות דנין ספק דרבנן לקולא, הרי דאין דנין מזה על זה, א"כ כ"ז לפי"מ דנקט המ"ל הספק דרבנן האכילה אחר שהוטל בו מום, אבל לפי מה דנקט ש"ב רומעכ"ת נ"י לדון על הטלת מום ספק דרבנן א"כ מיד כשנולד הספק היה הספק דרבנן לגבי איסור דהטלת מום שפיר אמרינן דלגזז ולעבד וכן לשוחטו בחוץ אסור דהוי ספק בדאורייתא אבל להטיל בו מום שרי.

ואף כשאנו דנין אחר הטלת מום ההיתר לאכלו זהו עצמו היינו מחמירין מספק קודם שהוטל בו המום, מ"מ כיון דמתירין להטיל מום וברשות קעביד בודאי ל"ש בו קנסא, והאכילה אח"כ הוי היתר גמור וא"צ לבא עלה מטעם ספק דרבנן, /מהשמטות/ +ודברי המ"ל דאסור אף בנרצם יהי' רק להאוסרים מדאורייתא בהטלת מום.+

ובפרט דבגוף הדמיון דהמ"ל נראה דיש לחלק דדוקא בביטול דחכמים עשו דין ביטול בששים, א"כ אמרינן דפחות מס' אין הביטול מתירו והוי כדמעיקרא וכאלו עדיין בעין, אבל בהטיל בו מום לא היה דינא דחז"ל שאין המום מתירו, דהא באמת מתירו לאחרים וגם אם מת לא קנסו בנו אחריו, אלא דלדידיה אסור משום קנס י"ל דבספיקו מותר.

וה"נ יש לדון בספק איסור דאורייתא וביטלו במזיד י"ל דשרי גם לדידיה, דאינו דומה להאו"ה דהא ליכא למימר דהביטול במזיד לא הוי ביטול מדרבנן, דהא לאחרים מותר וחלה הביטול אלא דלדידיה קנסוהו, בזה י"ל דבס' מותר, וא"כ אף אם ננקוט כהמ"ל היינו אם נניח דהטלת מום אסור ושייך ביה קנסא אבל אם נידון דמותר להטיל בו מום לא שייך ביה קנסא.

אמנם לפי ענ"ד נסתר הדין זה מפסקא דהש"ע (יו"ד סי' שי"ד סעיף יו"ד), דספק בכור שביד ישראל נאמן לומר דנפל בו מום, הרי מבואר דאסור להטיל בו מום מספק ואף בדיעבד אסור, גם בפסקי מהרא"י (סי' קס"ט) בדינא דהקנה לנכרי בכסף כ' וזה לשונו, שכתבת שהגויה מסיחה לפי תומה שציוו לה לעשות כן אפילו יש ספיקות בבכור לית דינא ולית דיינא דאסור, הרי להדיא דספק בכור אם הטיל בו מום אסור, ומהתימא לי על המ"ל הנ"ל איך לא הביא דברי תרה"ד הנ"ל, וביותר פסקא דהש"ע הנ"ל דמפורש לאיסור.

והנה ש"ב מעכ"ת נ"י יצא לדון ולחלק בין ספיקא במעשה ובין ספיקא דרבוואתא והביא ראיה מהרי"ף פ"ב דפסחים גבי לתיתא דלמיכלינהו בעינא אסור והתבשיל מותר.

ולענ"ד קשה לחלק בין הפרקים, אף דהכנה"ג (סי' י"ח) כתב לחלק לענין ספק דרבנן דאיתחזק איסורא, בין ספיקא דדינא דשרי, ובין ספק במעשה דאסור, היינו משום דהחזקה אינו מכריע הדין, אבל בנ"ד דהחמרנו תחילה מספק, אף אם היה הספק במעשה לא היה בדרך הכרעה אלא דהיה אסור מספק, ואח"כ לא מהני מה שנעשה אח"כ ע"י גלגול האיסור רק דרבנן, ה"נ בספיקא דדינא כן, גם הכי משמע מדברי הש"כ יו"ד (סימן י"ד ס"ק י"ב) כיון דהוי ספק אם איכא ס' שרי, מבואר דברוב לא מהני אף דמה"ת בטל ברוב והוי ספיקא דרבנן מספק האיבעיא דמהו לגמוע חלבו, וע"כ משום דהוי ספיקא בדאורייתא והוי ע"י גלגול דרבנן הרי אף בספיקא דדינא הכי הוא, ובפרי מגדים הקשה על הש"כ מ"ש מדינא דמהריב"ל הנ"ל.

ובמח"כ טעה בזה דהא הספק אם הוי שיעור ביטול דרבנן דשמא יש בו ס' ודמי ממש לנשפך ובתבואת שור הקשה דגם ברובא לישתרי דלא דמיא לההיא דמהריב"ל כיון דמתחלת ביאתו לעולם בתערובות ולא היה מעולם ספק דאורייתא, ננקוט מיהא דאף בספיקא דדינא דמי לההיא דאו"ה ומהריב"ל הנזכר לעיל.

ולענ"ד אף שלפי הוכחתינו מההיא דש"ע /יו"ד/ (סי' שי"ד) דבספק בכור אסור להטיל בו מום הרי דדנין מזה על זה, כיון דלענין גיזה ועבודה הוי הספק בדאורייתא גם הטלת מום דרבנן אסור, מ"מ אין סתירה מזה לדברי המ"ל בהלכות אישות הנ"ל דיש לחלק דדוקא בחתיכה אחת כמו בספק בכור כיון דבההיא חתיכה אם דנין לענין גיזה ועבודה ספיקו לחומרא ה"נ מחמירינן במלתא דרבנן שיש בו, אבל בב' חתיכות כמו קרובות ושניות אין דנין מזה על זה.

וראיה ממ"ש הרמב"ם (פ' י"ד ה"ח מהל' אבות הטומא') חביו' וכו' המשקים טמאים והחביות טהורות הרי אף דמחמרינן במשקין מטעם ספיקא דאורייתא וממילא ראוי דהכלי טמא מכח המשקין, מ"מ לגבי הכלי דנין ספיקא דרבנן ולקולא, והכי נמי משמע ג"כ ממ"ש הש"כ יו"ד (סי' פ"ו ס"ק י"א) דביצת תרנגולת שיש בה ספק בשחיטה מותרת מטעם ספיקא דרבנן, הרי אף דספק הוא בתרנגולת דהוי ספיקא דאורייתא מ"מ מקילינן בביצתה, ונ"ל לכאורה ראיה להש"כ ממ"ש תוס' חולין (דף ס"ד ע"א) ד"ה שאם רקמה וכו' דבפ"ק דביצה משמע דביצת טריפה דאורייתא, והיינו מדאמרינן שם סיפא אתאן לס' טריפה, ולכאורה מה ראיה דלמא מיירי דהביצה נולדה מהתרנגולת שנולד בה ספק טריפות ונולד הספק בדאורייתא, אע"כ דמ"מ יהיה הדין דביצה מותרת מטעם ס' דרבנן [ומ"מ יש לחלק דבספק טריפה לא הוי חזקת איסור משא"כ בספק בשחיטה דהוי חזקת איסור כודאי משוינן לה, גם יש לומר דכוונת תוס' בראייתם מפ"ק דביצה הוא ממה דאמרינן והאי תנא דליטרא קציעות הוא דדבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטילה, משמע דבא לומר דמכ"ש בביצת טריפה דהוי בדאורייתא, מזה משמע דביצת טריפה הוי דאורייתא והכי משמע שכ' דמשמע פ"ק דביצה, ואם ראייתם דמה דאמרינן סיפא אתאן לספק טריפה למה נקטו זה רק בדרך משמעות ולא בהוכחה וראי' ברורה אע"כ דכוונתם רק מדקדוק הלשון דאפילו בדרבנן לא בטל, א"כ לכאורה ראיה מזה דלא כהש"כ הנ"ל, דהיא גופא קשיא אמאי נקטו רק משמעות מדקדוק הלשון אפילו בדרבנן לא בטל, למה לא הוכיחו בחזקה מדאמרינן סיפא אתאן לספק טריפה, אע"כ דאין מזה ראיה די"ל שנולד הספק טריפה בתרנגולת, משום הכא גם ביצתה אף שהיא דרבנן אסורה].

ובהיות שכן י"ל בהיפוך ממה שרצינו לומר לעיל, והיינו דיש לומר דאין דנין מה שהיה בתחילה ספק דאורייתא דמ"מ עתה הוא ספק דרבנן ובתר השתא אזלינן, אלא דאם יש עתה המציאות בספק נוגע בדאורייתא מחמרינן באותה חתיכה גם במלתא דרבנן, וכמו בספק בכור דיש עתה לדון על הגזיזה ועבודה דהוא דאורייתא גם הטלת מום שהוא דרבנן בזמן הזה ספיקו לחומרא, והכי נמי בדינא דאו"ה דספק טריפה שנתערב במינו ברוב דעכ"פ יש לדון עדיין על עצם החתיכה אם יבא אליהו ויברר דזוהי שנפלה לתוכו נאסר אותה בספק דאורייתא, מש"ה אף דעתה בטל מדאורייתא ספיקו לחומרא, וכן בההיא דמהריב"ל דגם עתה הבליעה בעצמותה דנין בו ספיקא להחמיר מטעם ספיקא דאורייתא דהא היא ראויה לגר, אלא כשיפלוט בתבשיל יהיה בטל ברוב, דטעם פגום אינו חשוב טעם כמ"ש הרשב"א, א"כ על עצמות הבליעה עדיין הוי ספק דאורייתא.

ויש אפשר דרך מציאות לדון על הבליעה לחומרא מספיקא דאורייתא אם נפליט הבליעה בדבר חריף, וא"כ יש לומר בההיא דהרי"ף בפסחים דמשהו בלוע באחרת אין לו מציאו' בעול' וככלה ואבד דמי, אלא דהתבשיל אסור משום חומרא דחמץ א"כ דנין רק על התבשיל ואין שייכות לדון על המשהו ההיא, בזה אף דאותו משהו היה מעיקרא ספיקא דאורייתא מ"מ לא אזלינן בתר מעיקרא, [וחתיכת ס' חמץ י"ל דשרי אחר הפסח], והשתא אין מציאות על המשהו לדונו בספק דאורייתא אלא דעל החטה דנין לספק דאורייתא ואין דנין מחתיכה לתבשיל דהוי כמו ב' חתיכות וכנ"ל.

ומ"מ גם בזה צ"ע לדינא דנראה דתוס' חולקים על זה ממ"ש בחולין (דף צ"ז) דבחטה בתרנגולת אף דשהה כדי שתפול לאור ותשרף מכל מקום הא פליג התם ר"י ב"ב דבעינן מעל"ע ובשל תורה הלך אחר המחמיר עכ"ל, והיינו אף דמשהו הוא דרבנן ומן התורה בטל, מ"מ כיון דהחטה אסור מספק דאורייתא אוסר במשהו, וזהו מפורש דלא כהרי"ף וגם נסתר מזה חלוקו דמעכ"ת ש"ב נ"י, דהא בדברי תוס' אלו מבואר דאפילו בפלוגתא דרבוואתא בשיעור עיכול הכי הוא ודוק.

ומ"ש מעכ"ת נ"י ראיה מהרא"ש פ"ז דבב"מ דהטלת מום ע"י נכרי הוי דרבנן, זהו ראיה ברורה ואין עליה תשובה, אף דחזינן דבדליקה בשבת לא התירו רק לומר כל המכבה אינו מפסיד, אבל לא אמירה לנכרי בהדיא ומ"מ גרם כבוי שרי הרי הגרם קיל יותר מאמירה לנכרי וכן בבכורות (דף ל"ד) דאמרינן זה הכלל לאתויי גרמא, הרי דקתני במתני' דע"י נכרי אסור ואח"כ מייתי בזה הכלל גרמא משמע דגרמא הוא פחות מאמירה לנכרי, וכיון דגרמא במום דאורייתא לכאורה ג"כ ע"י נכרי דאורייתא ומ"מ ראייתו דמר מהרא"ש ברורה ומוכרחת כן נראה לפי ענית דעתי, ידידו אוהבו ש"ב. עקיבא בן מ"ו רבי משה.

בשולי המכתב מתקשה אני כעת בב"י יו"ד (סי' קצ"ד) ד"ה ומ"ש דהא דאינו חשוב כילוד עד שיצא רובו כו', וכ"נ מהירושלמי דגרסינן פרק כל היד כו'.

ותמוה לי טובא הא זהו מתני' ערוכה המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה טמאה לידה ואין חוששין שמא מגוף אטום, וגם הא זהו דנין לודאי לידה ומביאה קרבן ונאכלת כמבואר בסוגיא ואלו בהוציאה יד והחזירה טמאה לידה רק מדרבנן, אבל באמת הוא ענין אחר דהמפלת יד חתוכה היינו דהשאר דעובר אינו בפנינו, ומוכח שהפילתו באיזו מקום והוי לידה גמורה, אבל בהוציא ידו והחזירה דהעובר עוד במעיה לא הוי רק לידה מדרבנן וא"כ אין שום ראיה מהירושלמי דשאר אברים הוי כילוד וצע"ג.

 

שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן קצב

ב"ה, פעה"ק יפו ת"ו, ח' טבת תרס"ה. לכבוד ידידי הרב המופלג בתוי"ר אוצר נחמד מו"ה יעקב מרדכי שליט"א, שו"ב בראשון לציון ת"ו.

מכתבו היקר הגיעני בזמנו, ואחר עד עתה מטרדות שונות. והנה באמת הדבר קשה לדון בזה להיתר, כי מצד ההאנדשלאק (תקיעת כף) לבדו ודאי קשה למיעבד עובדא, כמו שהעיר בזה כבר בתשו' חת"ס סי' שט"ז, דלבד יתר הספיקות, שישנם כאן בעיקר הדבר אם מנהג הסוחרים מועיל בענין איסור, עוד מסתפק במה שיש לומר דבמקח שאינו נעשה בשביל משא ומתן המדיני, כ"א להפקעת איסור, אין לנו לדון בו מנהגי סוחרים, דמאן יימר לן ששייך מנהג סוחרים בזה, כיון שכל המכירה איננה מצד ענין מסחר, זהו ביאור דבריו ז"ל בתשו' שם, שהובא ג"כ בפ"ת. וביחוד דמנהג הסוחרים צריך לעולם חקירה, מה שלא נתבארה עדיין בדברי רבותינו האחרונים ז"ל, דהיינו אם מה שנוהגין הסוחרים לקיים המכירה הוא מפני שסוברים שכבר נגמר באמת הקנין, עד שאינו יכול כלל לחזור, ויהי' גזל ביד החוזר, או שמא רק מצד הסכמת הכבוד אינם רוצים לחזור. וראי' לזה, שאם רק מפני הסכמת הכבוד א"ז קנין, מסוגיא דע"ז ע"א א', דאמר אמימר משיכה בעכו"ם קונה, ומייתי ראי' מפרסאי דמשדרי פרדשני להדדי ולא הדרי בהו, ודחי רב אשי דהאי דלא הדרי בהו הוא משום דרמות רוחא הוא דנקיטא להו, והיינו שאין מניעת החזרה מפני שהם סוברים שכבר נגמר הקנין מהדין, כ"א מפני כבודם בעלמא, כמו שיש שאינם חוזרים ג"כ בדיבורם, ומ"מ קנין לא הוי. ואולי נבאר בזה אי"ה להלן.

והנה בענין המשיכה, במכתבו הראשון כתב כת"ר וז"ל במשיכת הפרה היה דעת שניהם ולא בהכסף עכ"ל, א"כ משמע שאמר בעל הבהמה להרועה שימשוך לשם קנין, ואם הי' הדבר כן עכ"פ הי' בידינו משיכה הוגנת, והי' ראוי לצרף קנין כל דהו לסמוך עליו. אף על פי שהדברים יגעים בענין סימטא אם ישנה כלל במושבות, ששדה שאין לה בעלים לא נמצא שמה, וענין צידי ר"ה ג"כ קשה להגביל, מפני הספיקות הרבות שיש בדברי הראשונים בענין מה נקרא צדי ר"ה, ומסופק אני אם יש ציור לזה לפי תכנית הבנינים שלנו, ואין הזמן מסכים להאריך בפרטי השיטות שיש בזה, מ"מ הרי התחיל ודאי למשוך בפני המוכר, וא"כ אם לא יועיל מטעם משיכה יועיל מטעם מסירה, דמהניא ברשות הרבים. ונראה שזוהי כונת הט"ז (סי' ש"כ סק"ו) במה שכתב או לר"ה, דעל משיכה אי אפשר כלל שיועיל כי אם מטעם מסירה, ובענין כזה שרוצה להפקיע האיסור ודאי ניח"ל בכל אופן האפשרי.

אלא שכיון שהוליך הבהמה לשדה יש מקום לומר דאין זו משיכה, כיון שלא ניכר הדבר שלשם קנין עושה, כיון שדרכו בכל פעם למשוך כך לצורך בעל הבהמה. והרמב"ם כתב בפ"א מה' מכירה, גבי חזקה, דבעי' נעל וחזר ופתחו, ופי' הכס"מ בתירוצו על מה שכתב חזר ופתחו, מה שלא נמצא במשנה דב"ב פרק חז"ה ד' מ"ב א', כ"א נעל, משום דאם לא פתח אינו ניכר דנעשה לשם קנין, והחולקים על הרמב"ם לא ס"ל דבעי' שיהי' ניכר כך בשעת קנין. והרא"ש כתב בגיטין בריש פרק הזורק, דאי' שם לענין גט אשה, דתקנה הבית ע"י מה שתיחוד ותפתח, וא"כ הוא כד' הרמב"ם, ופי' דדוקא באשה דרגילה לנעול בתי בעלה בעינן היכר, וא"כ ברועה שרגיל ניבעי היכר אליבא דכו"ע. מ"מ י"ל דלא מצינו צריכות היכר כ"א בחזקה, ואין לנו לחדש דנבעי ג"כ בשאר קנינים. וכן נראה מהא דקיי"ל ד"א של אדם קונות לו, אף על גב דאין היכר, וכן בקידושין כ"א, גבי קנין עבד, קטן קורא לו והוא בא, אף על גב דכן הוא הדרך בעבדים שיקרא לו ללכת אחריו.

סיומא דמלתא נלע"ד, שיחקור כת"ר אם מנהג קניית ההאנדשלאק, באופן שהי' בנ"ד, הוא מנהג קבוע בין הסוחרים, ואם משך הרועה בפני הבעלים, או עכ"פ שאמר לו שימשוך, ואז די אפילו שלא בפניו, ואם היו שני הקנינים יחד, אף על גב דיש לפקפק בהם, מ"מ ראוי לסמוך ע"י מה שנתיר להטיל בו מום ע"י נכרי קטן.

אמנם המום הראוי להשחט עליו, שיהי' אפשר להעשות במיעוט צעב"ח =צער בעלי חיים= היותר אפשרי, הוא צרימת האוזן. והנה יש בזה מבוכה גדולה בין רבותינו האחרונים, באיזה מקום נקרא הסחוס. והנה בשו"ע אדמו"ר ז"ל, בסוף ה' פסח, הזהיר שלא להחזיק כל האזן הגלוי לסחוס כ"א מה שהוא בפנים, בתוך חלל הגלגולת מעט, וסמך דבריו ז"ל ע"ד מוהרא"י בפסקים סי' רמ"ד. אבל מד' מוהרי"ל בסי' מ"ב וסי' ק"ג אין נראה כן. ולע"ד אין שייך כאן להחמיר, דהוי חומרא שהוא קולא, כיון שביסוד המומין קיי"ל בבכורות ד' ל"ז דבעי מום שבגלוי דוקא, א"כ אם נאמר שהסחוס נקרא מה שמחוץ לגלגולת, הבולט ונראה, אין לנו ראי' כלל דמה שהוא בפנים נקרא סחוס כלל, וי"ל דהוי מום שבסתר. ומכ"ש שלפי דברי תוס' בכורות שם, ד"ה מן הסחוס, שהביא דברי התרגום על פסוק ובדל אוזן חסחוס דאודנא, ודאי אין דרך להציל כ"א דבר הניכר ובולט, כמו כרעים ולא מה שהוא בפנים הגלגולת.

ולע"ד להכריע שיהיו דברי חכמים קימים, ושתי הדעות צדקו יחדיו, שזה בודאי א"א להכחיש שכל מקום שהוא קצת רך וקצת קשה, ממוצע בין בשר לעצם, נקרא סחוס1 וזה אין דרך לחזור ולהתרפאות. א"כ י"ל כאשר עינינו רואות, שישנם בע"ח כאלה שאזניהם זקופות מחוץ וקשות, וישנם בעלי חיים שאזניהם נוטות ורכות, וזה נמצא אפי' במין אחד שיש בו פרטי מינים, כמו במיני עזים שונים, וא"כ באותם בע"ח, שאזניהם קשות מחוץ, גם הצד החיצון הבולט נקרא הסחוס, ואינו מתרפא, כמו שטבע העצם הוא שלא להתרפאות, כ"א נשאר היכר, ובבע"ח שאזניהם רכות אין הסחוס נמצא כ"א בפנים. וא"כ בבהמה גסה, שכפי הנראה אזניהן כלן קשות, יש מקום להקל, גם בחוץ במקום שמרגישים שהוא קשה.

ע"כ נראה לענ"ד, שיש להחמיר בזה כשתי הסברות, ולעשות ע"י נכרי קטן באיזמל חד פגימה כחגירת צפורן, דהיינו לא רק חתיכה בעלמא, כ"א לחסר מעט מן הסחוס כל דהו כדי חגירת צפורן, שזהו ענין פגימה, דוקא חסרון ולא חתך כמו שחושבין העולם, וכן בפנים בתנוך הפנימי ג"כ חתך כזה, בחסרון מעט מהגוף הסיחוסי. וראוי למעט בצעב"ח כפי האפשרי, אבל מה שנוגע לחשש איסור אין בזה משום צער בע"ח, שזהו טובתם שיעשו בהם כדת תוה"ק. ואחר ההטלה של המום הנ"ל יהי' מותר לשוחטו על סמך הקנינים הנ"ל, אם היה הדבר כענין שכתבתי, דהיינו שקנין ההאנדשלאק יהי' קבוע אצלם בין הסוחרים, ואם המשיכה היתה או בפניו של מוכר, אף על פי שלא אמר לו לך משוך, או שאמר לו לך משוך וקני, אף על פי שהיתה שלא בפניו.

והשי"ת יצילנו משגיאות, ויזכנו לראות בבנין שלם, ונקריב שמה זבחים לרצון תמימים, כאמור יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר. והי' ז"ש וברכה כנפשו היקרה ונפש ידידו דוש"ת באה"ר.

אברהם יצחק ה"ק.

 

שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קעו

בדין מטיל מום בספק בכור בזמן הזה

הנה מסקנת הש"ס ע"ז י"ג ע"ב דמטיל מום בקדשים בזמן הזה רק מדרבנן, וגרע ממטיל מום בבעל מום דשאני התם דחזי עכ"פ לדמי משא"כ בזה"ז דגם לדמי לא חזי, ואמנם יש לבאר אם מה"ט נחשב מטיל מום בספק בכור בזה"ז ספק דרבנן ולהקל כשאר ספיקא דרבנן או לא.

וראיתי לגאון ישראל החזון איש בכורות כ"ד אות ג' כתב דהדין נותן דספק בכור בזמן הזה מותר להטיל בו מום כדין ספק דרבנן לקולא ובפ"ת סימן שי"ג הביא בשם הח"ס לאסור כיון דהאיסור משום שנראה כמטיל מום בקדשים א"כ גם בספק כן, כיון דנהיגין בו עד עכשיו איסור, וזה תמוה דכל איסורי דרבנן הם משמרת לדאורייתא ומ"מ ספיקא לקולא, והאי נראה כמטיל מום היינו טעם לגזירת חכמים אבל לא חמיר זה משאר איסורי דרבנן, ע"כ בחזון איש.

ולא הבנתי כלל השגה זו דדברי מרן הח"ס ברורים מאוד דמכ"מ כיון דיהבי רבנן טעמי' להאי משום דמיחזי כמטיל מום בקדשים, וכיון דלענין גיזה ועבודה אנו מכריעים הספק לחומרא דלענין זה ספק דאורייתא הוא א"כ למעשה החזקנו אותו לבכור בכל דיניו וא"כ אם אנו מטילים בו מום בבכור ספק זה אין לך מחזי כמאן דמטיל מום בקדשים גדול מזה, ומה זה דומה לשאר איסורי דרבנן שהם משמרת לדאורייתא וכשאנו מקילים בספיקא לא נעקר עיקר גזירתם משא"כ הכא כנ"ל, ובלא"ה אי אפשר לחדש הרבה בספיקא דרבנן דהרבה פעמים מחמירים כמו שכ' בפוסקים סי' ק"י ואכמ"ל בזה.

ובלא"ה לדברי החזון איש צ"ע מש"ס בכורות ל"ה ע"ב דפליגי אמוראי בספק בכור ביד ישראל אי חשידי או לא, ואם תאמר דבזה"ז בספק מותר להטיל בו מום הא אמוראי אלה בזה"ז קיימא, וא"ת דגם בזה"ז מן התורה הנה דוחק לומר כן, וגם בתו' שסוגי' דבכורות חולקת אהאי סוגיא דע"ז י"ג וסוברת בכורות ל"ג ע"ב ד"ה בעל מום מדהקשו שם דהוי איצטריך הפסוק למטיל מום בזמן הזה דהוי רק דרבנן ואי ס"ד דסוגית הש"ס דבכורות דהוי מה"ת לא הקשו כלום, וגם מכל רהיטת דבריהם יראה דאין מחלוקת ביסוד זה דבזה"ז רק דרבנן, והרי סוגית הש"ס דבכורות ל"ה נפסקה להלכה סי' שי"ד ס"י דישראל לא נחשד על ספק בכור מכלל דאסור להטיל בו מום.

שוב ראיתי בתשובת הגרעק"א סי' ס"ד שכוונתי בעיקר ראיתי לדבריו הקדושים יע"ש, ונקט גם הוא בפשיטות גמור דאין להתיר הטלת מום בספק בכור בזה"ז, וכן מבואר עוד בפוסקים אחרים, ולא דברו רק מאמירה לעכו"ם בספק בכור, וגם זה כולי האי ואולי, וזה ברור ופשוט להלכה.

 

[1] ראה 'פרצית מדבקת', מאת ד"ר שמוליק זמיר, רופא צאן ראשי בשירותים הוטרינריים: ללא טיפול המחלה יכולה להיות ממארת, הטיפול בעיקר הוא בסימפטומים של המחלה, וכן רסוס בתרסיס המכיל יוד ואנטיביוטיקה. משחות המכילות חומרים מסככים + אנטיביוטיקה . מתן NSAIDS . אנטיביוטיקה ססטמית. הורדת הלקויות בעזרת טיפול בקור.

[2] בכורות מא, א.

[3] ד"ה גרב וחזזית - מיני שחין.

[4] איסורי מזבח ב, ז.