מתן תורה במדבר

מתן תורה במדבר

כאמור, מתן תורה הוא התגלותו של האלקים לאנושות. עוסקים אנו בתורה במישור האלקי - התורה כמושג עליון - ובתור שכזה אין לו לאלקים ולא כלום עם חסרונות האנושות, עם חומריות האנושות. ראוי א"כ שתינתן התורה במקום נבדל מן החומר, במדבר.

הרב יואל פרידמן |

כתב הרש"ר הירש זצ"ל (אגרות צפון איגרת ח):

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר, בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי, הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

לדברי הרש"ר הירש, ארץ ישראל אינה מטרה; ארץ ישראל אינה ערך אידיאלי עבור עם ישראל אלא היא צורך קיומי. ארץ ישראל היא אמצעי למלא את דבר ה'. כשעם ישראל ממלא את ייעודו, הרוחני, אזי מובטחים לו הברכה והשפע האלקי כשכר על קרבתו לאלקים. הרש"ר הירש מוצא סמך לדבריו מהעובדה שעם ישראל קיבל את התורה במדבר דווקא; והלא היה מתאים יותר שיקבל את התורה בארץ ישראל! וע"כ עונה הרש"ר הירש: "התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו...".

הקושי בגישה זו - שארץ ישראל יכולה היתה להיות כשאר הארצות, ולא היה צורך שהיא תהיה מקודשת מכל הארצות, כדברי המשנה (כלים פ"א מ"ו). קדושתה של ארץ ישראל באה לידי ביטוי בכמה רמות. ראשית בארץ זו נתתחייבנו לקיים מצוות מיוחדות - המצוות התלויות בארץ. הרמב"ן מוסיף, שבעצם כל המצוות כולן הן בעיקרן מצוות התלויות בארץ, ובחו"ל אנו מחוייבים בקיומן רק מצד "הציבי לך ציונים..." מעבר לכך, קדושתה של ארץ ישראל הינה קדושה עצמית וגם בזמן או במקום שאין חיוב של מצוות התלויות בארץ - קדושתה בעינה עומדת (כו"פ פ"י; מהר"י קרשקש המיוחס לריטב"א גיטין ב ע"א ד"ה מאשקלון; שבת הארץ מבוא פט"ו) עד כדי כך שחכמים קבעו ש"כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לו­ה..." (כתובות קי ע"ב).

מרן הרב קוק זצ"ל מתייחס לדברי הרש"ר הירש וכותב (אורות, ארץ ישראל א):

ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה רק בתור אמצעי למטרה של התאגדות הכללית והחזקת קיומה החמרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה...

וכן כתב הגר"ש ישראלי זצ"ל (הקדמה לס' ארץ חמדה):

ברוך א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת. הבדלה זו בין ישראל לעמים, שחז"ל מונים אותה בין ההבדלות התהומיות בין קודש לחול ובין אור לחושך, מתבטאת בכל פרט ופרט של סדרי החיים הפרטיים והכלליים, ובכלל זה גם בקשר של העם עם ארצו המיוחדת אשר "עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה"... הרי מאידך - עיקרי תורות אלו זו שבכתב וזו שבעל פה קשורים בקשר בל ינתק עם ארץ חמדה זו...

רואים א"כ שארץ ישראל איננה ארצו של עם ישראל במקרה. קדושתה קשורה בקשר בל ינתק עם מציאותו של עם ישראל ומעלתו הרוחנית. ומכל מקום השאלה שמעלה הרש"ר הירש, קשה היא: מדוע הקב"ה נתן לנו את התורה במדבר ולא בארץ ישראל?!

היסוד מבואר במהר"ל (תפארת ישראל פרק כז) מסביב למאמר חז"ל (שבת פו ע"ב) ולדעתו של ר' יוסי שהתורה ניתנה בשבעה בו. "אמר לך: יום אחד הוסיף משה מדעתו; דתניא: ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים עמו הקב"ה על ידו: הוסיף יום אחד מדעתו...". מבאר המהר"ל שישנם שני מישורים. המישור האחד, נתינת התורה. בחג השבועות אנו חוגגים את חג מתן תורה, את עובדת ההתגלות של הקב"ה לאנושות וזה היה ב-ו' בסיון. אך צורך אנושי הוא לעכל התגלות זו, לקלוט את התורה, לקבלה, ולשם כך הוסיף משה רבינו יום אחד מדעתו. נתינת התורה אכן היתה ב-ו' בסיון וקבלתה ב-ז' בו. וז"ל המהר"ל שם:

אמנם דבר זה שהיום החמישים ראוי אל התורה הוא מצד השם יתברך אשר הוא הנותן, אבל קבלת התורה שהוא מקבל אותה, המקבל, הוא אחר כך, וצריך יום בפני עצמו אל קבלת התורה; ולכך לא היה יום קבלת התורה ביום החמישים רק ביום חמישים ואחד...

מנקודת מוצא זו אנו מבינים מדוע מתן התורה היה במדבר, במקום בו לא דרכה רגל אדם, מקום בו מציאות חומרית אינה קיימת. וז"ל המהר"ל (שם פכ"ו):

הים ראה וינוס, הירדן יסוב לאחור - שלא היו יכולים לעמוד עם השם יתברך, אבל המדבר מפני שאין בו דבר חומרי, שהרי אין בו מציאות חומרי ואין דרים בו הנבראים החמריים רק היא שממה וציה...

כאמור, מתן תורה הוא התגלותו של האלקים לאנושות. עוסקים אנו בתורה במישור האלקי - התורה כמושג עליון - ובתור שכזה אין לו לאלקים ולא כלום עם חסרונות האנושות, עם חומריות האנושות. ראוי א"כ שתינתן התורה במקום נבדל מן החומר, במדבר. אך אין בעובדה זו כדי להורות על פחיתות ערכה של ארץ ישראל עבור עם ישראל. ובוודאי שהמקום היחיד בו עם ישראל כבחיר האנושות יכול להיות מקושר לרבונו של עולם - זהו בארץ ישראל, בבחינת קבלתה של תורה.