מגילת רות

מגילת רות

המכנה המשותף בין מגילת רות לבין חג השבועות הוא הקציר. גם לפי הטעם הראשון המובא באבודרהם, הן רות המואביה והן עם ישראל עוברים תהליך של התעלות רוחנית שסיומו בקציר - עם השלמת הבריאה.

הרב יואל פרידמן |

נאמר במס' סופרים (פי"ד ה"ב):

"ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים..."

המהרי"ל (הל' שבועות) מביא שכך נהגו בקהילות ישראל:

"מגילת רות אומרים ביום שני וכל אחד מברך לפניה על מקרא מגילה..."

ובס' אבודרהם (סוף מוסף של פסח) מובאים שני טעמים למנהג זה:

"וגם בחג השבועות נהגו לקרות רות -

א. מפני שכתוב בו (רות א, כב) בתחילת קציר שעורים והוא זמן הקציר.

ב. ועוד טעם אחר לפי שאבותינו לא קיבלו את התורה ולא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים כדאיתא בפרק החולץ (יבמות מו ע"ב) ורות גם היא נתגיירה שנאמר (רות א, טז) כי אל אשר תלכי אלך..."

הטעם השני המוזכר באבודרהם מובן הוא, שכן ישנו קשר מהותי בין חג השבועות לבין מגילת רות. לפי טעם זה תכונות עמנו גנוזות באישיותה של רות, תהליך גאולתנו ממצריים מקביל לתהליך העובר על רות. רות מגיעה למסקנה "כי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין עמך עמי ואלהיך אלהי", כן גם עם ישראל עומד על מהותו עד לקבלת התורה מתוך רצון ובחירה חפשית לידבק בהקב"ה כמאמר הכתוב: "ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

אך הטעם הראשון המובא באבודרהם (וכ"כ הרדב"ז שו"ת ח"ו סי' ב' אלפים צא) נשמע תמוה ביותר! וכי העובדה שהמאורעות, מתן תורה ומגילת רות היו באותה תקופת השנה, בתחילת קציר שעורים, חשובה כל כך שבגלל זה יש לקרוא את מגילת רות בחג השבועות? הלא מצאנו למשל, שפרשת רצפה בת איה (שמואל ב כא) היתה בתחילת קציר שעורים, היעלה על הדעת לקרוא פרשה זו בשבועות בגלל שהתרחשותה היתה בזמן קציר השעורים?!

בנוסף יש לשאול, על הפסוק ממגילת רות "בתחילת קציר שעורים" שכלל אינו מתאים לתקופת חג השבועות, שכן חג השבועות חל בעת קציר החיטים שהוא מאוחר יותר מקציר השעורים החופף לתקופה של פסח (שמות לד, כב)?

התורה תלתה את המועדות בעונות החקלאיות. בחג הפסח - מובן שמועדו תלוי באביב אך שאר המועדות, מדוע תלו אותם בפעולות החקלאי של קציר ואסיף?

הסביר זאת המהר"ל (גבורות ה' פרק מו ותפארת ישראל פרק כה) שכל שנה היא בריאה בפני עצמה, כשהאביב מציין את תחילת הבריאה והקציר - את השלמתה. הקב"ה, בהנהגתו בכל זמן, קובע וגורם למועדות, ולא המועדות הם שעושים את הזמן.

חג השבועות הוא יום מתן תורה - "וירד על הר סיני" - ירידת העליונים לתחתונים, כי אז מתגלית האחדות הנפלאה בין העליונים לתחתונים, בין הגשם לרוח. הקציר מבחינה זו, הוא שלמות ההוויה הגשמית, "הזורעים בדמעה ברינה יקצורו", בעת כזו מתאים שתינתן התורה.

האחדות הזו שבין הגשם לרוח בחג השבועות באה לידי ביטוי בכמה מצוות בחג:

א. הבאת שתי הלחם: יש מצווה להקריב שתי הלחם, כקרבן מנחה. שתי הלחם נעשים מן החיטים שהן מאכל אדם, לעומת קרבן העומר בפסח שהוא מן השעורים - מאכל בהמה. הלחם, שהוא השאור שבעיסה מבטא את היצר הרע, ובדרך כלל אינו קרב ע"ג המזבח. בחג השבועות - עת של ירידת העליונים לתחתונים, עת של אחדות הגשם והרוח, קרב גם הוא על המזבח.

ב. יחד עם שתי הלחם מביאים שני כשבים לקרבן שלמים, שאף הוא נאכל ואינו כליל למזבח כמו העולה. שני כשבים אלו הם שלמי הציבור היחידים שקיימים. גם קרבן זה שנאכל, מבטא את האחדות של העולמות.

ג. ר' אליעזר ור' יהושע נחלקו (פסחים סח ע"ב) בהקשר לכל יום טוב: לר' אליעזר: "או אוכל ושותה או יושב ושונה", ולדעת ר' יהושע: "חלקוהו: חציו לאכילה ושתיה וחציו לבית המדרש". אך לגבי שבועות כולם מסכימים ש"בעינן נמי לכם. מאי טעמא? יום שניתנה בו תורה הוא"; כלומר בשבועות ה"לכם" וה"לה'" חיים בהרמוניה מושלמת.

הירושלמי (שקלים פ"ו ה"ה) מדמה את האירוע של מתן תורה למשל ציורי ובו שניים אוחזין בטלית: הלוחות ו' טפחים אורכן, ו' טפחים רוחבן. הקב"ה מחזיק שני טפחים, ומשה רבינו (כנציג עם ישראל) מחזיק שני טפחים ושני טפחים רווח ביניהם. מציאות זו של שניים אוחזין בטלית היא מציאות מושלמת של חיבור בין הקב"ה לבין עם ישראל.

לפי דרכו של המהר"ל, אפשר לומר שהקציר אינו תנאי לחג השבועות, אלא הוא סימן למציאות מושלמת, הנהגה אלוקית ללא מחיצות, שבה אנו זוכים כל שנה לנתינת התורה מחדש.

לפי זה יש לומר שהמכנה המשותף בין מגילת רות לבין חג השבועות הוא הקציר. גם לפי הטעם הראשון המובא באבודרהם, הן רות המואביה והן עם ישראל עוברים תהליך של התעלות רוחנית שסיומו בקציר - עם השלמת הבריאה. ומדויקים דברי האבודרהם: "מפני שכתוב בו בתחילת קציר שעורים, והוא זמן הקציר" - לא תקופת קציר השעורים היא החשובה אלא העובדה שזו תקופת הקציר המבטאת את שלמות הבריאה ותכליתה.

בעוד שהטעם השני מבטא את הפן האנושי של תהליך הגירות, הטעם הראשון מבטא את ההופעה האלוקית שבאה לידי ביטוי בזמן הקציר.