שימוש להנאה בפסח במוצרי חמץ שמושחים על גבי הגוף

שימוש להנאה בפסח במוצרי חמץ שמושחים על גבי הגוף



דין שימוש להנאה בפסח במוצרים שמושחים אותם על גבי הגוף כשמעורב בהם חמץ (כגון אלכוהול שהופק מדגנים) וכדו.

הרב יגאל קמינצקי |

שאלה

האם מותר להשתמש בפסח להנאתו במוצרים שמושחים אותם על גבי הגוף כשמעורב בהם חמץ (כגון אלכוהול שהופק מדגנים) וכדו'?

 

תשובה

לכאורה מוצרים אלו אינם ראויים לאכילת כלב, ולכן הם מותרים בהנאה. וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח חיים סי' תמב סעי' ד):

דבר שנתערב בו חמץ ואינו מאכל אדם כלל או שאינו מאכל כל אדם, כגון התריאקה וכיוצא בו, אע"פ שמותר לקיימו, אסור לאכלו עד אחר הפסח...

וכתב המשנה ברורה (שם ס"ק כב):

הרי זה אסור לאכלו - ומ"מ בהנאה מותר כשנעשה התערובות קודם פסח.

מצאנו א"כ שההנאה מותרת, אלא שיש לדון אם לאסור מדין "סיכה כשתיה".

            המקור של דין "סיכה כשתיה" במשנה במסכת שבת (פו ע"א):

מנין לסיכה שהיא כשתייה ביום הכפורים? - אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, שנאמר (תהלים קט) "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו". 

וכן כותבת הגמ' במסכת יומא (עו ע"ב):

רחיצה וסיכה, מנא לן דאיקרי עינוי? דכתיב (דניאל י) "לחם חמודות לא אכלתי... וסוך לא סכתי." ומנא לן דחשיב כעינוי? דכתיב (שם): "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני א-להיך נשמעו דבריך ואני באתי בדבריך.

ולכאורה קיימת סתירה בין סוגיות אלו בדבר המקור לאיסור סיכה, וכבר תירצו בתוס' (יומא עז ע"א ד"ה מניין לסיכה) שהפסוק בתהילים בא ללמד שסיכה אסורה למרות שמצאנו הנאות גוף אחרות המותרות; והפסוק בדניאל בא לאסור רק סיכה של תענוג.

ויש לברר מספר עניינים:

1. מהי פעולת הסיכה, האם כל מריחה על גבי הגוף נחשבת לסיכה?

2. האם הלימוד "סיכה כשתיה" חל על כל האיסורים או שהוא לגבי יוהכ"פ בלבד?

3. האם זה נאמר בכל דבר הנמרח על גבי הגוף או רק בשמן?

4. האם סיכה זו נאסרת רק כשנעשית לתענוג או גם כשנעשית לצרכים אחרים?

סיכה הינה מריחת השמן ע"ג הגוף תוך כדי עיסוי המסייע להחדרתו לגוף. ויש להביא ראיה לכך מהגמ' (שבת קמז ע"א): "...סכין וממשמשין, אבל לא מתעמלין ולא מתגררין..." ורש"י מפרש (שם): סכין - שמן בשבת. וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה. אבל לא מתעמלין - לשפשף בכוח. ובהמשך הגמ' נאמר (שם ע"ב): תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. היכי עביד? - רבי חמא בר חנינא אמר: סך ואחר כך ממשמש, רבי יוחנן אמר: סך וממשמש בבת אחת.

            רואים בבירור ממקורות אלו שסיכה הינה מריחת שמן והחדרתו לגוף תוך כדי עיסוי (מסז'). הגדרה זו מוכחת גם מתוך הלימוד של הגמ' שסיכה כשתיה ביום הכיפורים, "ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו", ומכאן שפעולת הסיכה מקבילה לשתיה; וכשם שהמים חודרים פנימה "בקרבו", כך שמן הסיכה חודר פנימה כביכול, "לעצמות".

            אלא שיש להקשות, שהרי מצינו בפירוש בתורה שסיכה הינה נתינת שמן על גבי העור בלבד. וכך נאמר (שמות ל לב): "על בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו, קדש הוא, קדש יהיה לכם". ובפסוק שלאחריו (לג): "איש אשר ירקח כמוהו, ואשר יתן ממנו על זר, ונכרת מעמיו". הפסוק הראשון, שהינו מקבילה של הפסוק השני, מלמד שסיכה הינה נתינה של שמן על הבשר; ובשמן המשחה, אם נתנו בזר - חייבים על כך. ומכאן לכאורה שכל נתינת שמן על הבשר נחשבת סיכה, ולאו דווקא סיכה של תענוג?! ויש לחלק, שאכן בשמן המשחה, שהמטרה היא קידוש הכהנים - נתינת השמן גרידא היא המחייבת אבל בסיכה ביוהכ"פ, שכל עניינה הוא עינוג, ודאי שרק סיכה שמענגת את הגוף ע"י עיסוי הבשר והחדרת השמן לגוף רק היא האסורה.

 

שיטות הראשונים והפוסקים ביחס לשימוש בחלב ושאר איסורים

התוספות (יומא עז ע"א ד"ה דתנן מניין) דנים בשאלה אם מותר לסוך את הגוף בחלב או בשאר איסורים:

..."מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש". "ואי הוי דאורייתא, היה אסור בכל ענין; אלא מדרבנן. ומותר אדם לסוך בחֵלב, דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה, כי ההיא דפרק כל שעה (פסחים כה ע"ב): "רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה" וכו' ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו, וביוה"כ אסרו משום תענוג, אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות. כללא דמילתא, היכא דאינו בשביל תענוג, שרי.

וכן מבואר בתוס' (נדה לב ע"א ד"ה וכשמן בעצמותיו):

אמר נמי בפרק בתרא דיומא (עז ע"ב): "מי שיש לו חטטין בראשו, סך כדרכו ואינו חושש." ועוד אומר ר"ת דדווקא סיכת שמן אסמכוה רבנן אקרא, ואסור מדרבנן. אבל סיכה של שומן חזיר ושל חֵלב - שריא. ובפרק כל שעה (פסחים כד ע"ב) אמר, המניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו - פטור אבל אסור הוא, משום דאסור בהנאה משמע; אבל חֵלב דעלמא, אפילו איסורא ליכא.

מהתוס ' הנ"ל למדנו כמה דברים:

א. סיכה כשתיה נאמרה ביוהכ"פ ובתרומה.

ב. בכל אחד מאיסורי ההנאה קיים גם איסור סיכה.

ג. באיסורים המותרים בהנאה נאסרה סיכה בשמן בלבד.

ד. איסור סיכה שייך רק בסיכה לתענוג; אבל כל סיכה לצורך אחר - מותרת. ויש ללמוד מחטטין, שאע"ג שייתכן שגם נהנה בסיכה זו - אעפ"כ, מכיוון שמטרתו אינה להנאה - מותר. וכן נראה ממשמעות הפסוקים שסיכה הינה בשמן דווקא: (דברים כח מ): "ושמן לא תסוך". (שמואל ב יד) "ואל תסוכי שמן". (מיכה ו טו) "ולא תסוך שמן" (יחזקאל טז) "וארחצם במים ואסוכם בשמן".

            בשיטת תוס' הלכו ר' ירוחם (נתיב טו, כז) הב"ח, הרמ"א (או"ח סי' שכו סעי' י), המחנה אפרים (הל' מאכלות אסורות סי' ח), ועוד.

            באו"ה (סי' לט סעי' לד) אוסר סיכה בכל איסור, גם אלו המותרים בהנאה, ומעמיד את דברי התוס' רק במקום הכרח. אולם דבריו דחוקים. שכן מפשט לשון התוס' משמע שמותר לכתחילה לסוך באיסור המותר בהנאה וכמו שכתבו התוס: "אבל חלב דעלמא אפי' איסורה ליכא". וכן הבינו בדעת התוס' המחנה-אפרים (הלכות מאכ"א סי' ח') והאגרות משה (או"ח ח"ג סי' סב).

            אולם בב"י (יו"ד סוף סי' קכג) מביא בשם הרשב"א שמתיר רק לצורך אבל להנאה אסור. וכן פסקו הגר"א (או"ח סי' שכו ס"ק ט), הביאור הלכה (שם), הט"ז (יו"ד סי' קיז) ועוד. יש לציין שלפחות מדברי הגר"א הנ"ל משמע שאיסור סיכה חל אפילו בסתם מריחת שומן ע"ג הגוף להנאה בניגוד למה שהוכחנו לעיל. העולה מדברינו עד כה שסיכה בחמץ בעין תלויה במחלוקת הפוסקים ולכתחילה להנאה - ראוי להחמיר.

 

תערובת חמץ שנפסלה מאכילת כלב מותרת באכילה

כל המוצרים המדוברים בשאלתנו הינם תערובת חמץ שנפסלה מאכילת כלב. ואמנם בנפסל מאכילת אדם מותר בהנאה ואסור באכילה. אבל האם באינו ראוי לכלב יהיה מותר באכילה? והסברה נותנת שמה שכתבו שחמץ שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה מדין "אחשביה", זה רק בחמץ בעין, שדעתו על החמץ; אבל תערובת חמץ - לא שייך לומר בה "אחשביה", משום שהאוכל אינו מתכוון לחמץ בדווקא. וכן כותב שו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סי' נז) ועי' מג"א (סי' תמב ס"ק יד) ואף שבדבר האסור אף שנפסל מאכילת כלב - מכל מקום אסור לאוכלו; וראיה ממש"כ המג"א (שם ס"ק ו) לגבי הדיו. ויש לדחות את הראיה, כי שם אוכל את החמץ כמות שהוא וא"כ חזינן שאחשביה אף שנפסל מאכילת כלב, אך אם אינו אוכלו כמות שהוא אלא שנותנו לדבר אחר לתקן על ידו מאכל אחר אינו מחשבו. וכ"כ הרב קוק (שו"ת אורח משפט סי' פט):

... אלא דבכה"ג מועיל האחשביה מה שא"כ במה שאינו ראוי גם ע"י תערובות, דלא מועיל מחשבתיה כלל ובטלה דעתו אצל כל אדם...

וכן כותב החזו"א (הלכות פסח סי' קטז ס"ק ח) וז"ל:

טבלאות רפואה... מעורבין בדברים שאינן ראויין לאכילת אדם - אין בהן משום חמץ, כדין נפסל מאכילת אדם; כיון דאי אפשר להפריד הקמח, וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מאחרונים ז"ל דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב, מ"מ ע"י תערבות שאר דברים, מותר; דלא שייך כאן "אחשביה", דדעתיה על הסמים.

וע"כ ודאי לא שייך לומר בתערובת חמץ "סיכה כשתיה". ואף שהחזו"א דיבר על טבלאות רפואה - תוקף סברתו שייך גם בסתם תערובת. כ"כ לדעתו שאין אומרים אחשביה אפילו בטבלאות שרגילים לקחתם דרך הפה - ק"ו בתערובת שאינה ראויה לאכילת כלב ואין רגילות לקחתה דרך הפה ודאי שלא נאמר אחשביה ומי שיאכלה - בטלה דעתו אצל כל אדם.

            ויש להקשות על דבריהם, שהרי מצינו בטור (או"ח סי' תמב): "ואלמודי שעושים קודם הפסח מפת שרוף, אסור לאוכלו אחר הפסח...". ומסביר הב"י שם שזו תערובת של לחם שרוף ומורייס. א"כ מצינו תערובת חמץ שאסורה גם אחרי פסח! ויש לומר כמו שכותב הב"י, שמכיון שהוא שורף את הלחם לכתחילה על-מנת לתת אותו במורייס ולאוכלו - אין לך "אחשביה" גדול מזה. וכ"כ הנוב"י, ותירץ שמדובר בלחם שנשרף, אבל ראוי עדיין לאכילת כלב. כ"כ יש לתרץ שב"אלמודי" הלחם השרוף ניכר גם לאחר עירובו במורייס, וע"כ כשאוכלו מרגישו ממש בפיו; ע"כ ודאי אינו מתבטל; מה שאין כן בתערובת חמץ - כשהחמץ נבלע לגמרי ולא ניתן להכירו או להרגישו יש לומר שמותר, מפני שמתבטל ואין אומרים בו "אחשביה". ומה שמצינו בתרומת הדשן (מביאו הב"י שם) שדיו המבושל בשיכר שעורים - מותר לכתוב בו, ואע"ג שיש חשש שיתנו לתוך פיו בטעות - נתינת אקראי אין בה "אחשביה". ומשמע מכאן, שנתינה במתכוון לתוך פיו אסורה אע"ג שזו תערובת חמץ שנפסלה מאכילת כלב! ויש ליישב שאם יתכוון לתת את הדיו לתוך פיו - אין זאת אלא בגלל שדעתו ליהנות מהשיכר, שהרי סממני הדיו הם מרים יותר מרוש ולענה (כלשון תרוה"ד שם). אשר על כן בדיו הנ"ל שייך לומר "אחשביה"; אבל בתמרוקים, שדעתו היא על השמן ולא על החמץ המעורב בו, גם תרוה"ד יודה לסברת החזו"א שאין לומר "אחשביה", וממילא אין לומר בכה"ג "סיכה כשתיה".

יתכן אולי לומר שגדר "סיכה כשתיה" נאמר בדבר הראוי לאכילה (שמן וכדו'); אבל כשאינו ראוי, יתכן שלא גזרו כ"כ; מכיון שסיכה גופא היא גזירה, ודין "אחשביה" היא גזירה נוספת. ולכן לא נאסור סיכה בתערובת מדין "אחשביה", דהו"ל גזירה לגזירה.

 

מסקנה     

כל מוצרי הקוסמטיקה והניקיון שהינם תערובת חמץ מלפני הפסח - מותרים בשימוש לכל הדעות. במוצרים כנ"ל הבאים להסיר לכלוך וריח (סבון דאודורנט וכדו') ניתן לצרף את דעת הסוברים שזה נחשב כחטטין ולצורך מותר. תערובת חמץ הבאה לרפואה (כגון משחות נגד יובש ופטריות, וזלין וכדו') - מותרת לכו"ע. תערובת חמץ של מוצרי איפור וצביעה - מותר לכו"ע גם מהטעם שאין זו סיכה דאין בנתינתה הנאה כלל.