רבני מכון התורה והארץ: לא ניתן לתת כספי קמחא דפסחא לנזקקים שאינם בני ברית

רבני מכון התורה והארץ: לא ניתן לתת כספי קמחא דפסחא לנזקקים שאינם בני ברית

נהגו קהילות ישראל לתת דמי "קמחא דפסחא" לנזקקים שאין ידם משגת למצרכים הדרושים לקיים את מצוות החג. מנהג זה הוא חלק ממצוות צדקה, אולם בשונה מצדקה אותה נהוג לתת לעניים בני עמך ושאינם בני עמך, במנהג קמחא דפסחא הדין הוא שונה. כיוון שמטרת הנתינה היא לסייע לנזקקים לקיים את חג הפסח, ממילא הם אינם מיועדים למי שאינו מצווה לחוג את הפסח

הרב אהוד אחיטוב |

 

על החשיבות לדאגה לנזקקים באופן מיוחד בפרוס ימי הפסח למדים אנו מדברי הרמ"א (או"ח סי' תכט בהגה) הפותח עם השו"ע את הלכות פסח דווקא במנהג זה וכשהוא כתב "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". בדבריו הוא הוא מסתמך על דברי האור זרוע וכפי שהוא הרחיב בדרכי משה (סי' תכט ס"ק א). וכך כותב מהר"י אור זרוע (מהדורת מכון ירושלים, הלכות פסחים סי' רנה): "מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי (בבא-בתרא פ"א ה"ד), א"ר יוסי בר בון, לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין ליתן. פירוש: אם שהה בעיר י"ב חודש אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיע לו, ואם הוא עני נותנין לו". חשוב לציין שמרן השו"ע לא הזכיר זאת כלל בהלכות פסח, אך הוא הזכיר זאת בבית יוסף בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנו אות ה) בשם כמה ראשונים ואף ציין בשמם שבימינו נוהגים שמנהג זה מחייב כל תושב שגר בעיר שלושים יום.

 

אלא שלמרות האמור לעיל שתקנת "מעות חטים" לפסח היא תקנה קדומה, ולמרות שדברי הירושלמי הובאו בדברי ראשונים נוספים כפי שציין הבית-יוסף (שם) מכל מקום הרמ"א ציין זאת רק כמנהג. יתכן שהוא לא מצא לכך סימוכין בתלמוד הבבלי ואף לא בדברי הרמב"ם בהלכות פסח ומשום כך הסיק בשו"ת בית דוד (שאלוניקי הלכות פסח סי' קלו) שהתלמוד הבבלי (ב"ב ח ע"א) חולק על הירושלמי ולדעתו אין תקנה מיוחדת לתת מעות חטין לפסח אלא העניים מקבלים מקופת הצדקה השוטפת. בכך הוא גם מבאר מדוע הלכה זו לא נפסקה להלכה לא ברמב"ם ולא בשו"ע ואף הרמ"א הביא זאת כמנהג (ועי' עוד מראה"פ ירושלמי ב"ב שם ד"ה לחטין, פאה פ"ח ה"ו ד"ה והתני, ויפה עיניים ב"ב ח ע"א). אולם מרן החפץ-חיים בשער הציון (סימן תכט ס"ק ז) מחדש שלמרות שבירושלמי הוזכרה התקנה לדאוג לעניים במקורות מימון בשל צרכי החג המרובים. אכן במשך השנים נוצר מנהג להקל על הנזקקים ולהביא להם קמח בכדי שתהיה להם פחות טרחא בהכנת צרכי החג.

 

לאור זאת מובן מדוע בכל דור ודור הנתינה לנזקקים התרחבה, כיום כבר המנהג הוא לדאוג שיהיה מזון לנזקקים בהתאם להרגלי הצריכה הסבירים של אותה תקופה. כי אם בתחילה נתנו לעניים חטים לטחינה לשם אפיית מצות במשך השנים כמו כן דאגו לחסוך מהעניים את הצורך לטחון את החטים וכבר בתקופת הראשונים ניתן לראות שבמקומות מסוימים נתנו לעניים קמח מוכן לאפייה, ואף היו שהביאו מצות מוכנות, כלשון הכלבו (סי' מז): "נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, והגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו, וקורין לו חלת עני ומחלקה לעניים...". וביאר רבי אליהו מפראג (אליה רבה סי' תל) ש"אפשר שאותה חלת-עני היה מקמחא דפסחא".  כשניתן לומר שמנהג "מעות חטים" עבר גלגולים שונים והפך בדורות מאוחרים יותר למנהג "קמחא דפסחא", כלומר, קניית קמח לצורך אפיית מצות (עפ"י משנ"ב סי' תכט ס"ק ד). משום כך, בימינו, אנשי החסד בעם ישראל רגילים כבר לספק לנזקקים את כל מצרכי החג הבסיסיים; מצות, יין ירקות ושאר צרכי החג ביד רחבה (ראה קובץ "מבית-לוי" חלק א' עמ' קלב).

 

נמצינו למדים שהמנהג לתת "קמחא דפסחא" הוא חלק ממצוות צדקה – וכיום ניתן לשלם זאת מכספי מעשר. אמנם בתקופת האור זרוע הטילו על הציבור מס ל"קמחא דפסחא" וכל אחד רשאי היה חייב לשלם את החוב לפי יכולתו הכלכלית. במצב זה, אסור לשלם זאת מכספי מעשר, כי אסור לפרוע חוב ממעשר כספים. אולם בימינו לא מטילים זאת כחוב קצוב אלא כל אחד נותן כמתנת ידו דין "קמחא דפסחא" כצדקה, בעקבות זאת פסק הרב שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל (הליכות שלמה חודש ניסן פ"ב סעי' ב) שניתן לשלם זאת מכספי מעשר.

המנהג לתת "קמחא דפסחא" הוא חלק ממצוות הצדקה, אך יש לו דבר ייחודי בחג הפסח. זאת משום שישנם אנשים שאינם מוגדרים כעניים כל השנה אך הם זקוקים לעזרה בגלל ההוצאות המרובות של פסח. לפיכך, נראה שלמרות שאדם שיש לו מזון לשבוע אינו ראשי ליטול תקציב שבועי, עם זאת ישנם כספי צדקה שמעבירים אותם לנזקקים בכל ערב שבת. כך שבת בשו"ע (יו"ד סימן רנג, סעיף א), וכפי שנתבאר בש"ך שם ס"ק א). עם כל זאת לגבי "קמחא דפסחא" הדין שונה, כפי שפסק ה'מקור חיים' (ביאורים או"ח סי' תכט ס"ק ג) שאם מדובר שאין לו פרנסה לשבוע לא היה צריך תקנה מיוחדת של "מעות חטים" או "קמחא דפסחא". אלא וודאי שחז"ל תקנו שאפילו משפחות שיש להם תקציב לכלכלת רגילה במשך השנה, צריך לדאוג להן לקראת הפסח על מנת שהם יוכלו להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח. בעקבותיו פסק גם המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תכט ד"ה י"ב חודש, ובכף החיים ס"ק ט). מוכח מכאן שתקנה "קמחא דפסחא" מטרתו לעורר אנשים לפתור את המצוקה שיש לאנשים שיש להם פרנסה בצמצום במשך כל השנה. אך אין להם יכולת להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח.

למרות הרחבתה של התקנה בימינו עד המנהג שנועד לתת לסיפוק כל צרכי הפסח לנזקקים, עדיין "משנה לא זזה ממקומה". שחובת בעלי היכולת להעדיף לתרום ל"קמחא דפסחא" בתחילה את אנשי משפחתו הקרובה ואם ב"ה בני משפחתו אינם נזקקים אזי צריך להעדיף בתחילה את תושבי הישוב או תושבי העיר בו הם מתגוררים. רק לאחר מכן ניתן לפתוח ולתת למעגלים הרחוקים אלינו. זאת כפי שמפורש בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פרק ראשון) לגבי קמחא דפסחא שתושב שגר בעיר י"ב חודש מחוייב לתת עבור תושבי העיר הנזקקים (עפ"י ביאור הגר"א שם) וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' תכט שם): "וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה". אך למעשה כתבו הפוסקים שבימינו קיימת חובה לדאוג אף לאנשים שגרים שלושים יום בעיר (משנ"ב שם ס"ק ה).

 

בכך ניתן לומר שהערבות ההדדית כלפי הקרובים לנו קיימת גם ב"קמחא דפסחא" כמו בנתינת צדקה במשך כל ימות השנה שלגביה הדברים מפורשים במדרשי ההלכה על הפסוקים האמורים במצוות הצדקה בכל ימות השנה (דברים טו, ז): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך... כי פתוח תפתח את ידך לו". וכך למדו חז"ל במדרש (מדרש תנאים דברים טו, ז): "אחיך - זה אחיך מאביך, כשהוא אומר: מאחד אחיך - מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת" (מדרש זה מובא בקצת שינוי לשון במדרש תנחומא משפטים ח'). כך גם פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז הי"ג) והרחיב זאת בהמשך דבריו (הל' מתנו"ע פ"י הט"ז): "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה... וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה...", וכך גם פסק השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סעי' ג).

 

אולם בעוד שבכספי צדקה רגילים קיים הכלל "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום" כלשון הגמ' (גיטין סא ע"א) וכפי שנפסק בשינויי לשון ברמב"ם (הל' מתנו"ע פ"ז ה"ז) בטור (יו"ד סי' רנא) בשו"ע (יו"ד סי' קנא סעי' ד) וברמ"א (יו"ד סי' רנא סעי' א בהגה) בין אם נסביר שנותנים להם צדקה רק כאשר גם נותנים אף לעניי ישראל ובין אם הכוונה שנותנים להם כספי צדקה גם כשאין עניי ישראל בסביבה (עי' על כך שו"ת נוכח השולחן יו"ד סי' יא, ידי אליהו על הרמב"ם הל' מתנו"ע פ"ז ה"ז). 

 

אך נראה שלא ניתן לתת כספים שנגבו לצורך "קמחא דפסחא" לאנשים נזקקים שאינם בני ברית. כי בשונה מכספי צדקה רגילים, כספים או מצרכים שנאספו לצרכי "קמחא דפסחא" מטרתם להטיב ולעזור לאנשים מעם ישראל הנזקקים לצרכי בסיסיים בכדי לחוג את חג הפסח בשמחה בלא שום טרדות פרנסה, ולקיים כבני-חורין את כל מצוות החג ברוגע. ממילא הם אינם מיועדים לאנשים שאינם אמורים לחוג את חג הפסח ולפיכך לא ניתן לתת להם מכספי "קמחא דפסחא".

יהי רצון שנזכה ובשנה הזאת לראות בעיננו בשיבת כל ישראל לציון ברינה, לזכות לבניין ביהמ"ק ולאכול בשבת מן הפסחים ומן הזבחים אשר יעלו על קיר מזבחך לרצון" במהרה בימינו, אמן.