נתינת המעשרות בחיטה למצות ובחסה למרור

נתינת המעשרות בחיטה למצות ובחסה למרור



מי שקנה מצות וחסה, שהבעלים אמנם קראו שם למעשרות שלהם, אבל יתכן שלא נתנו את המעשר הראשון שלהם ללויים ואת מעשר העני לעניים

הרב עזריאל אריאל |

שאלה:

מי שקנה מצות וחסה, שהבעלים אמנם קראו שם למעשרות שלהם, אבל יתכן שלא נתנו את המעשר הראשון שלהם ללויים ואת מעשר העני לעניים. האם הוא יכול להשתמש בהם לקיום מצוות מצה ומרור בליל הסדר?

 

תשובה:

א. לדעת הרא"ש (פסחים פרק ב סי' יח), כשם שיש דין "לכם" בארבעת המינים (סוכה כט ע"ב), כך יש דין "לכם" במצה (עפ"י פסחים לח ע"א). וכך פסק המשנ"ב (סי' תנד ס"ק טו). ולדעת הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ו ה"ז), אמנם אין לפסול מצה גזולה מדין "לכם", אבל היא פסולה מדין מצוה הבאה בעבירה (וכך פסק המקור חיים, ס"ק א).

ב. מתוך כך יש מחלוקת בדינו של מרור גזול, אם גם הוא פסול מטעם "לכם" או שהוא כשר (עי' מקור חיים שם). והמשנ"ב (סי' תעג סעי' לג) הכריע שהוא פסול.

ג. לכן, באופן עקרוני, אין להשתמש בליל הסדר במצה או במרור שידוע שהם מעשרות שלא ניתנו ללוי או לעני [1]. ואף לא ניתן לברך על אכילתם [2].

ד. אדם הקונה חסה ומצות מן השוק, ואינו יודע אם מפרישי המעשרות הקפידו על נתינה כדין ללוי ולעני - יכול להקל בהסתמך על השיקולים הבאים [3]: (1) לאחר הקנייה, המעשר נקנה לבעלים בייאוש ושינוי רשות. (2) מכיון שהחיטה והחסה אינם מן המעשר בוודאות, הרי הבעלים אומרים ללוי ולעני "המוציא מחבירו עליו הראיה" [4]. (3) המעשרות הם רק 18% מן החיטה והחסה, וא"כ יש לסמוך על הרוב, שהוא מן החולין. ולכן יש להקל גם לסוברים שכל ספק בממון עניים הוא לחומרא [5].

ה. אעפ"כ, מכיון שדרכם של ישראל קדושים היא להדר מאד במצוות הפסח, יש להקפיד לקנות מצות ומרור ממי שמקפיד על נתינה ללוי ולעני [6]. ובדיעבד - מן הראוי להקנות ללוי את חלקו בחסה ובחיטה (החיטה, כידוע, נקצרה בשנה שעברה, שהיא שנה שניה לשמיטה), ולעני את חלקו בחסה (החסה שייכת לשנה זו, שהיא שלישית לשמיטה), ולקנות מהם בחזרה.

ו. מי שהוא מנוי ב"בית האוצר", ובמסגרת זו ערך חוזה הלוואה עם לוי ועם עני - יכול להסתמך על כך שבהלוואה זו הוא מקיים כראוי את מצוות הנתינה, ואינו זקוק לפעולה נוספת לשם כך.

תגובה/הרב רפאל שוואב

מצה שלו

הכותב עשה מחלוקת בין הרא"ש לבין הרמב"ם בטעם שאינו יוצא ידי חובה במצה גזולה. וצע"ג מכמה טעמים:

א. הרא"ש אינו לומד דין מצה "שלו" מדין "לכם" בד' מינים, אלא מ"לחם" "לחם" מחלה, כמפורש שם, ורק מוכיח מד' מינים שיש מקום לחלק בין גזולה למעשר שני, ולאסור גזולה יותר ממע"ש.

ב. הובא ציטוט ממשנ"ב, אך אין שם רמז לד' מינים. וכ"כ אדה"ז (סי' תנד סעי' ט).

ג. ברמב"ם אין כתוב טעם ההלכה, ואפשר לפרש שטעמו כדעת הבבלי (גז"ש "לחם" "לחם") או כטעם הירושלמי (מצוה הבאה בעבירה).

ד. גם מהירו' משמע שאינו פסול ב"מצה" אלא ב"ברכה" (עי' שו"ע אדה"ז ה"י); וז"ל הרא"ש: "אבל בדיעבד נפיק בה", ומ"מ מסיק שם: "ואפשר דהני אמוראי פליגי, ואית להו כיון דלא עשאן כמצוותן אינה מצוה ולא יצא ידי חובתו". לסיכום, יתכן וישנה מחלוקת בין הבבלי והירו' אך לא בין הרא"ש לרמב"ם.

 


[1] עי' מאמרו של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א ("אמונת עתיך" 3 עמ' 10, ועי' תגובת הרב יעקב אפשטיין, "אמונת עתיך" 4 עמ' 25).

[2] עפ"י שו"ע (או"ח סי' כה סעי' יד, סי' תרמט סעי' א).

[3] ועי' ביתר הרחבה בדין אתרוג של מעשר ראשון לארבעת המינים ("אמונת עתיך" 6 עמ' 27).

[4] בענין זה עי' בהרחבה במאמרו הנ"ל של אמו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א (עמ' 11-12).

[5] בדין מעשר עני מסופק עי' "אמונת עתיך" גליון 12 עמ' 19-20 וגליון 13 עמ' 35-36.

[6] לדוגמא, עי' "אמונת עתיך" (מס' 9 עמ' 27-28), שם הובא סדר נתינת המעשרות בחסה בבית האריזה של "עלי קטיף".