קדושת הארץ בפירותיה

קדושת הארץ בפירותיה

על קדושת הארץ ופירות ארץ ישראל באגדה

הרב נתנאל אוירבך | שבט תשע"ט

בילקוט שמעוני (יהושע, רמז ז) מובא, שאמר להם יהושע לישראל טרם כניסתם לארץ, עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ואכלו מתבואתה.

יש להבין, מהו החטא שעליו היו ישראל זקוקים לעשות תשובה. וכמו"כ, מה הקשר בין תשובה לאכילת תבואת הארץ.

הביאור הוא, ידוע שהקב"ה מנהיג את העולם בשני מיני הנהגות; הנהגה ניסית מעל הטבע והנהגה טבעית. וכתב הרמב"ן (ויקרא כו, יא), שהקב"ה נוהג עם כל אדם כפי מעלתו, במידה והאדם מאמין שהקב"ה יכול לסייע לו רק בדרך הטבע, הרי שכך הקב"ה מתנהג עימו. לעומת זאת, אדם שמאמין שהקב"ה יכול לסייע לו בדרך ניסית מעל הטבע, כך הקב"ה מתנהג עימו.

בדרך זו כתב קדושת לוי (בשלח ד"ה או יבואר) בשם הבעל שם טוב שביאר את הפסוק (תהלים קכא, ה): 'ה' צלך', שהקב"ה הוא כביכול צל למעשיו של האדם, שהקב"ה מתנהג עם בריותיו כדרך התנהגותם עימו.

והנה, בדברי התוספות (קידושין לז ע"א ד"ה הואיל) מבואר, שאם היו זוכים ישראל, היו נכנסים לארץ מיד ומתחייבים מיד בעשיית קרבן הפסח. ודבריו תמוהים, הרי החיוב בקרבן פסח הוא לאחר ירושה וישיבה, היינו לאחר י"ד שנה של כיבוש וחלוקת הארץ.

ונראה, בעניין שליחת משה את המרגלים לתור את הארץ, כתב רש"י (במדבר יג, ב): 'שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח. לפי שבאו ישראל ואמרו נשלחה אנשים לפנינו... ומשה נמלך בשכינה. אמר, אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה'.

ודברים אלו צריכים ביאור, אם אכן היה חטא בהצעה לשליחת המרגלים מדוע לא מנע הקב"ה זאת מישראל. ואם לא היה חטא בדבר, מדוע א"כ נכשלו בדבר זה.

אלא הביאור כפי שהוסבר לעיל, שהנהגת הקב"ה תלויה בהתנהגות האדם בדרכיו.

א"כ, אילו היו ישראל במדבר במדרגת אמונה שיכול הקב"ה להביאם אל הארץ בדרך על-טבעית, הרי שכך היה הקב"ה מתנהג עימם ומביאם לארץ באופן ניסי ולא היו זקוקים לתחבולות בדרך הטבע כשליחת מרגלים. ברם, מפני שהתנהגותם ודרגתם של ישראל הייתה בדרך הטבע, דבר הבא לידי ביטוי ברצונם לשלוח מרגלים, הרי כך גם התנהג עימם הקב"ה ואמר למשה: 'שלח לך לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח'[1].

עולה מכך, שהצורך בהמתנה של י"ד שנה של כיבוש וחלוקת הארץ נובע הוא מחמת חטא המרגלים שהתנהגו ישראל בדרך הטבע עם הקב"ה, ואילו היו מתנהגים בדרך ניסית, הרי שהיו נכנסים לארץ מיד, כדברי התוספות, וממילא היו מחויבים בקרבן פסח מיד.

 

והנה, כתב הב"ח (או"ח סי' רח) בביאור מה שאומרים בנוסח ברכה אחרונה 'לאכול מפריה ולשבוע מטובה':

קדושת הארץ הנשפעת בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ, כי על כן הזהיר ואמר בסוף פרשת מסעי ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל, ואמר אם תטמאו את הארץ נמשכת הטומאה גם בפירותיה היונקים ממנה, וכבר נסתלקה השכינה מקרב הארץ אשר אני שוכן בתוכה ממש בגוף הארץ נסתלקה מפני הטומאה שטימאתם אותה ונמשך מזה כי גם כן אנכי מסלק שכינתי מתוך בני ישראל, כי עד עתה היכל ה' המה היו בני ישראל לפי שהשכינה הייתה שורה בקרבם ממש ועתה באכלם פירות היונקים מטומאת הארץ נסתלקה השכינה, כי כשהטומאה נכנסת עם אכילת פירות בתוך בני ישראל יוצאת כנגדה הקדושה מקרב ישראל. ועל כן ניחא שאנו מכניסין בברכה זו ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה ומטהרתה ונשבע מטובתה.

כלומר, בפירות ארץ ישראל יש שני הפכים; אם אוכלים אותם בקדושה ובטהרה הרי שנכנסת הקדושה והטהרה באדם, אך אם ההיפך הרי שנכנסת הטומאה באדם.

הקדושה והטהרה של האדם במאכליו באה לו מהתודעה שמאכלו מושגח בידי הקב"ה, דבר שהובלט בברכותיו של האדם, כדברי הרמב"ם (ברכות א, ג-ד):

ברכות רבות תקנו חכמים דרך שבח והודיה ודרך בקשה, כדי לזכור את הבורא תמיד...נמצאו כל הברכות...דרך שבח והודיה ובקשה כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו.

כמו"כ כתב המשך חכמה (במדבר יא, יח) אודות ההתקדשות שצריך האדם לעשות טרם אכילתו:

התקדשו למחר ואכלתם בשר - כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלקי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ה'. אבל ברודפיכם אחרי תאוות... ולזה רמז, אם תרצו לאכול התקדשו.

לאור זאת נבין את אזהרת יהושע , 'עשו תשובה כדי שתכנסו לארץ ותאכלו מתבואתה'.

כוונתו היא, עד עכשיו בהיותם במדבר אכלו ישראל מן שהוא לחם מן השמים, שמזוכך כולו ואין בו פסולת גשמית כלל ועיקר, וגם אם לא כיוונו כראוי באכילתו הרי שמעלתו הייתה עצמית והשפיעה קדושה על האדם האוכל גם באופן כזה.

אולם, כעת בבואם אל ארץ ישראל, עת שהמן ייפסק ויאכלו מתבואת הארץ, זקוקים המה לעשות תשובה על חטא המרגלים שבו התנהגו בדרך הטבע וממילא התנהג כך עימם הקב"ה, ועתה זקוקים הם להתקדש ולהיטהר טרם אכילתם, להשריש בקרבם את התודעה שהקב"ה מנהיג ומשגיח על כל העניינים בארץ, 'עיני ה' אלוקיך בה', כדי שתשפיע עליהם קדושת תבואת הארץ, כדברי הב"ח[2].

יסוד זה, שהנהגת הקב"ה עם ישראל בארץ תלויה כפי התנהגותם עימו, ובאופן של התנהגות בקדושה מוליד הדבר קדושה בתבואת הארץ ובאדם האוכל ממנה, מובע בדברי הרמב"ן (ויקרא יג, מז) אודות נגע הצרעת המופיע בבתים, עליו נאמר (שם יד, לד): 'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם', שעניין הצרעת אינו עניין טבעי ובא להורות על השגחת ה':    

בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועוון יתהווה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם, כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה... לא יבא העניין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה.

כלומר, 'כי תבואו אל ארץ כנען', אם הכניסה לארץ היא בהבנה שהינה ארץ ככל הארצות, 'ארץ כנען', ואינה מושגחת בייחוד ע"י הקב"ה, למרות שזו ארץ 'אשר אני נותן לכם לאחוזה' והיא ארץ מושגחת מאת הקב"ה, אזי 'ונתתי נגע צרעת', דבר שאינו בא בדרך הטבע אלא בהנהגה על-טבעית, כדי לגרום ולעורר את האדם להכרה בהשגחת הקב"ה.

 

 

 

 

 

 

[1]  ראה משך חכמה (במדבר יג, ל) כעי"ז.

[2]  רעיון זה, שהשפעת פירות ארץ ישראל תלויה במידת ההכרה בהנהגת הקב"ה, מופיע גם בדברי משך חכמה (דברים ו, ג); אור החיים (בראשית ו, ג); מלבי"ם (דברים ו, ג).