פרי הארץ

פרי הארץ

מאמרו של הרב יעקב אריאל אודות עבודת החקלאות בתורה מתוך שער ב' של הספר 'מפרי הארץ הטובה'

הרב יעקב אריאל |

הפירות ומגדליהם

במצוות הביכורים ביטאה התורה את השקפתה על פרי הארץ ומגדליו. חקלאי אינו איש גס ומגושם כפי שהיה נהוג באומות העולם, הוא איש הרוח שייעודו הוא לגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל. כל פרי הגדל בארץ הוא פרי עלילה היסטורית ארוכה.

ייעודה של העלילה הגדולה הזאת אינו רק יכולתנו לאכול פירות כאוות נפשנו, אלא 'ויביאנו אל המקום הזה', לשם עלייתו של החקלאי עם פירותיו אל המקום המקודש. ו'הגדתי' הם הפרי של כל המהלך ההיסטורי הארוך. לשם כך נדד אבינו לחרן, לשם כך ירדנו מצרימה, לשם כך הוציאנו ה' משם, לשם כך הביאנו ארצה, הכל היה מיועד לרגע מרומם זה שהחקלאי העולה ירושלימה עם הטנא על כתפיו, מעלה את הביכורים ומתעלה בהם. הפרי שנאכל אחר כך נושא בתוכו משמעות אחרת, רוחנית יותר ומקודשת יותר. החקלאי שעלה והתעלה עם הפירות האלה חוזר למשקו אדם אחר, את המשק הוא יבנה מעתה לא רק למטרות רווחיות וכלכליות, שאף להן יש חשיבות כאמצעי חיוני לקידומו הרוחני של החקלאי, אלא בעיקר למטרות הרוחניות שלשמן הגענו אל המקום הזה. חקלאי כזה אינו כַפרי מגושם, הוא איש רוח אידיאליסט הרואה בגידול פירותיה של ארצנו ערך ולא רק צורך. 'ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה'.

וכן בהגדה של פסח, אין אנו מסתפקים בתיאור הצלתנו מעבודת הפרך במצרים בלבד, אלא מתחילים בגנות ומסיימים בשבח. הגנות מתחילה ב'עובדי עבודה זרה היו אבותינו' והשבח מסתיים ב'הללויה הללו עבדי ה''. דרך ארוכה עברנו מאז היינו מפַגַנִים פרימיטיביים עד שהיינו לעם אציל וטהור רוח. כל מה שעבר עלינו לא נועד אלא לזככנו ולטהרנו ולהביאנו אל הזמן הזה ואל המקום הזה ואל הייעוד הזה.

 

האמצעי והמטרה

על הפסוק 'בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים', מפרש האבן עזרא, שכל יציאת מצרים לא נועדה אלא 'בעבור זה - בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך', כדי שבכל שנה יתכנס בית ישראל ל'סדר' ויאמר את ההגדה על פסח מצה ומרור. לשם מעמד נשגב זה תוכננה יציאת מצרים. ההגדה בליל הסדר אינה רק זכר ליציאת מצרים, אלא להיפך, יציאת מצרים היא האמצעי להגיע אל הלילה הזה.
והוא הדין בביכורים. הבאת הביכורים אינה רק האמצעי להזכיר את כל הטוב שגמל לנו ה' עד כה, היא גם המטרה, לשם כך גלגל ה' את כל גלגלי ההיסטוריה כדי שעם ישראל היושב תחת גפנו ותחת תאנתו יביא את ביכורי פירותיו ויניף אותם לפני ה' כדי שהאוכל את פירותיה של ארץ ישראל יחוש את ברכת ה' החופפת עליהם ויעריך אותם כערכם. יתן לכוהן את חלקו וישתף את הלוי והגר בשמחתו כי פירות ארצנו אינם פירות חולין שניתן לעשות בהם ככל העולה על הרוח, פירות קדושים הם ויש מחויבות כלפיהם. הם חייבים להגיע לייעודם הרצוי לאוכל אותם, כדי שיוכל למלא את שליחותו, וכן ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, הכל לפי הסדר.

מימרה חסידית חריפה אומרת: יש המברכים על מנת לאכול ויש האוכלים על מנת לברך. פירות ארץ ישראל שייכים לסוג השני, הברכה היא מטרתם, הניצול הנכון שלהם לתיקון האדם והחברה הוא ייעודם. זהו תוכנו של וידוי המעשר, הוא נקרא 'וידוי' משום שבו מכיר האדם בבעל חובו כנתבע המודה לתובעו וממילא הוא גם מודה לבעלים האמיתיים על שזיכה אותו במצוות שהטיל על פירותיו. הודאה ותודה הן המטרה שלשמה גידל פירות אלו, שלשמה ה' סייע בידו להוציאם לאוויר העולם. הווידוי שפירושו זכות העמידה לפני ה' והכרת התודה אליו, הוא שיאה של החקלאות בארץ והוא הוא מטרתה.

 

החקלאי הישראלי

תפיסת עולם זו הופכת את החיים הארציים לנושאי ערך רוחני, שבה המטרה היא העמידה לפני ה', והאמצעי לכך הם אמצעי הייצור שה' מספק לאדם. תפיסה זו משחררת את האדם מכוח משיכתה של האדמה. לא האדמה הארצית היא המושכת ומקיימת את האדם, אלא השמים הפרושים עליו מעל הם המקיימים ומושכים אותו אליהם. חקלאי ישראלי חייב אפוא להיות בעל אופקים רחבים, שאיפות נישאות, תפיסת עולם עמוקה וערכית, איש תרבות ובעל שיעור קומה רוחני. כשבעלי האומנות בירושלים היו רואים את מביאי הביכורים, היו קמים מפניהם כמו לפני תלמידי חכמים. מעלי הביכורים ראויים היו לכבוד זה, כי אנשי מעלה הם, חיי הכפר לא טימאו אותם בטומאתם של אנשי כרכים הנכשלים לעיתים בגזל ועריות. חיי הטבע טיהרו אותם מטומאתה של החברה העירונית. השור ההולך לפניהם שבאמצעותו הם חורשים את אדמתם ומרוויחים את כספם וזהבם, קרנותיו אמנם מצופות זהב, אולם עליהן יש עטרה של זית, של שמן האורה והחכמה שהיא היא העטרה והיא היא המטרה. כל מי שרואה טיפוסים מיוחדים אלו אינו יכול להישאר אדיש, גופו מזדקף מאליו כדי לעמוד מפניהם, כדי לזכות ולראותם במו עיניו. (על פי הראייה קוק, עין אי"ה למסכת ביכורים).

'ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ, נצר מטעי, מעשה ידי להתפאר'.