נטיעות ארץ ישראל - הידבקות בה'

נטיעות ארץ ישראל - הידבקות בה'

מאמרו של הרב מרדכי אילון בנושא:"נטיעות ארץ ישראל - הידבקות בה'" מתוך שער ג' של הספר 'מפרי הארץ הטובה'

הרב מרדכי אילון |

המפגש הראשון של בני ישראל, עם ארץ ישראל הוא בנטיעה : 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל'. (ויקרא יט, כג). במדרש (ויקרא רבה פרשה כה, ג) נדרש:

'ר' יהודה ב"ר סימון פתח: אחרי ה' אלקיכם תלכו. וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו: בים דרכך ושבילך במים רבים, ואתה אומר אחרי ה' תלכו?  ובו תדבקון, וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהדבק בשכינה, אותו שכתוב בו: כי ה' אלקיך אש אוכלה, אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחילה, הה"ד: ויטע ה' אלקים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה. הה"ד כי תבואו אל הארץ'.

הפתיחה של ר' יהודה בר סימון 'אחרי ה' אלקיכם תלכו ובו תדבקון', היא פתיחה לפרשת 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'. ר' יהודה מקשה, כיצד אדם יכול להיות כמו הקב"ה?

שאלה זאת נשאלה במקומות נוספים, וניתנו לה מספר תשובות, כאן מציע המדרש תשובה אחרת לגמרי: 'אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה'.

חז"ל רוצים לומר שבארץ ישראל יש עניין בנטיעות.

המדרש אומר מיד בהמשך: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם' - כשתבואו אל הארץ גם אם תמצאו בה נטיעות, תמשיכו לטעת כדי שיהיה לבניכם ולבני בניכם.

אלא שכאן אומר המדרש עניין נוסף, הנטיעה שלך בארץ מחברת אותך למידה אלוקית. איך נדבקים בקב"ה? על ידי נטיעה בארץ. קביעה כזאת היא ייחודית. הדוגמאות האחרות הן דוגמאות שעוסקות במשהו כולל. רחום, היא מידה אלוקית. כך גם נטיעה היא פעולה אלוקית. אם כן מה המיוחד בכך שדווקא את הנטיעה עשה הקב"ה בראשונה, הלא חייבים להתחיל במשהו? מה הראיה מפה? אלא מכך שה' נטע גן בעדן מקדם, בתחילה, יש ללמוד שהדרך להידבק בזה היא לא סתם לטעת נטיעות, לאהוב את הארץ, לעשות את מה שה' רוצה. אלא לדבוק בה', ללכת אחרי הקב"ה. שכשתכנסו לארץ תטעו בה נטיעות.

אך עדין קשה מנין שאבו חז"ל את העקרון שנטיעה היא הליכה אחר ה'? את הנטיעה מצאנו  בתחילת ברייתו של העולם, בפעולה הראשונה שהקב"ה עושה בשעה שהוא נוטע את גן עדן. אך הנטיעה נמצאת גם באחרית, בגאולה. כפי שכתוב באבות דרבי נתן (נוסחא ב פרק לא):

'אם הייתה נטיעה בתוך ידך ואמרו לך הרי לך המשיח. בוא ונטע את הנטיעה, ואחר כך, צא והקבילו'.

פעולת הנטיעה היא מאד חשובה, היא לא הוזכרה בעניין שביעית, או ערלה וגם לא ביחס ליום כיפור. זו איננה מצוה התלויה בזמן. היא לא מופיעה בתרי"ג מצוות, ואין מצווה דאורייתא לנטוע דווקא בט"ו בשבט. גם הציווי 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם' הוא אינו מצווה. המצווה המוזכרת בפסוק היא מצוות ערלה, שתתקיים כאשר יכנסו ישראל אל הארץ.

תפקיד הפירות הוא להזין אותנו, אך הם הפכו להיות הסיבה שבשבילה באנו לארץ. באנו ארצה כדי לאכול את פירותיה. לא סתם אנו באנו ארצה לאכול פירות, אלא אנחנו קיבלנו בירושה, והנחלת לאבותינו בירושה את כל הארץ בשביל לאכול פירות. וכשאוכלים פירות אז ממילא נדבקים בארץ עליונה, בשכינה.

'שכשברא הקב"ה את העולם לא נתעסק אלא במטע תחילה'. שאלנו שאלה סתמית, הרי חייבים להתחיל במשהו? אם נתבונן בפסוקים, ניווכח שהם מדויקים מאד:

'וייצר ה' אלקים את האדם' (בראשית ב, ז). כזכור זוהי 'המהדורה השנייה' של בריאת העולם והאדם. כי בפעם הראשונה בה מוזכרת בריאת האדם, זהו בפרק א' בפסוק השישי! בכל הפרשה  מופיע הכינוי ה' אלקים. הכינוי אלוקים מוזכר רק בשיחה שבין האישה לנחש. פרק א' בבראשית עד סוף 'ויכולו' עסק בבריאה של הימים השונים, ופרק ב' לעומתו מתרכז בבריאת האדם, בתפקידו 'לעבדה ולשמרה'. כמו כן עוסק הפרק בצורת הגן, ותאורי נהרות גן העדן וכו'. במרכז הגן ממוקם האדם, כפי שמתואר בבראשית (ב, ז- ח):

'וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם, וישם שם את האדם אשר יצר'.

הנטיעה היא גן, לא עץ. הגן על העצים שבו, צריכים להיות המקום הראשון, הסביבה הראשונה, שבה יגדל האדם שנוצר הרגע עפר מן האדמה ונתנה בו נשמת חיים. כל מזונו של  האדם יהיה מפירות אילני גן העדן. 'ויצו ה' אלקים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל' (בראשית ב, טז).

האדם יתמודד ויחיה דרך העצים האלו. תפקידו יהיה לגדל אותם, לא לטעת אותם. את זה כבר עשה הקב"ה. תפקידו יהיה לעבוד ולשמור. וכשהוא נכשל, הוא נכשל בעץ, ודווקא בעץ.

על הפסוק: 'ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם' (בראשית ב, ח), נדרש במדרש (בראשית רבה פרשה טו):

'ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם. דבי רבי ינאי אמרין, למה הוא מזכיר שם מלא בנטיעת הגן? שמתחילת ברייתה היא צריכה כוון. קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה, אדם צריך לכוון את רוחותיה, הה"ד: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע'.

שאלת דבי ר' ינאי היא מדוע מזכירים בנטיעת הגן בעדן, את שמו המלא של הקב"ה: 'ה' אלקים', כמו בבריאת האדם? בבריאת האדם, הסביר המדרש (בראשית רבה יד, א) כי הקב"ה ביקש לשתף באדם את מידת הדין ואת מידת הרחמים. אבל בגן, למה לא כפי שהיה עד עכשיו? למה לא כמו השמש והירח, למה לא כל הבריאה? למה הגן זוכה לשם מלא? על כך התשובה: שמתחילת ברייתה היא צריכה כיוון. קודם עד שלא נוצרה ממעי אמה אדם צריך לכוון את רוחותיה, הה"ד: ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע'.

הפסוק הנזכר מתהילים, נמצא במזמור קד - ברכי נפשי. הפסוק הוא חלק ממזמור שלם המתאר כיצד הקב"ה בורא את כל הבריאה. לכל דבר שנברא יש תפקיד, יש הרמוניה. רק העצים זוכים ליחס מיוחד ומוזר: 'מצמיח חציר לבהמה... ויין ישמח לבב אנוש' (תהלים קד, יד-טו). לכל דבר יש תפקיד, יש הרמוניה. ואז בפסוק הבא: 'ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע', נטיעת ה' מתייחסת לעצים בלבד.  

במדרש נאמר שהבריאה צריכה 'כיוון'. פירוש המושג 'כיוון', נדמה שהוא ההתחלה של כל הדברים. הקב"ה בורא את הבריאה ולכל עץ, לכל פרט יש את המקום המיוחד שלו. הבריאה בתחילתה בנויה כך שכל הצומח מן האדמה מזין את כל הבריאה והבריאה שומרת ומעבדת את מה שצומח מן האדמה. הבהמות והחיות שנבראו ביום החמישי יזונו מכל פירות האדמה ומן העצים מחד, ומאידך גיסא, הם גם ידשנו אותה בפעולתם, בזבלם. האדם יאכל מפירות האדמה. לא מן הבהמות. עד לימי נח חל על האדם איסור מוחלט לאכול מן החי, כפי שנצטווה לאכול מכל אילני גן עדן. הוא ניזון מפרי האדמה ומוטל עליו גם לטפח אותו. כך נוצרת הרמוניה בין האדם לבריאה. לכל אחד מן העצים כמו לאדם עצמו, יש את המקום המתאים לו. אם נעקור עץ מן האדמה המתאימה לו ונגדל אותו באקלים אחר ובאדמה אחרת הוא לא יגדל כראוי. העץ זקוק למקור החיים שלו בצורה הכי מתאימה לו. תפקידו הראשון של האדם הוא לא לקלקל, לא לשבש, לא להרוס את הבריאה. האדם קיבל מצווה אחת מה', ואלמלא חטא, הייתה זו המצווה היחידה שהעולם קיבל: אכול ממה שאתה חפץ, אבל דע לך שיש עץ אחד שטבעו האלוקי וטבעך האלוקי מחייבים אותך להימנע מאכילתו! הנחש, ממלא את התפקיד של מי שיוצר דיסהרמוניה בעולם. הוא אמור לסכסך בין אדם לחווה. הוא אמור לסכסך בין הקב"ה לבין האדם: 'ואיבה אשית בינך ובין האישה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב' (בראשית ג, טו). הוא מגיע לעולם שעד עכשיו התנהג בהרמוניה מופלאה ביותר. הקב"ה ברא חיות והאדם נתן להם שמות. את המשמעות של מה שהקב"ה ברא יצר האדם. האדם קיבל את אילני גן העדן כנטיעה ראשונית 'ויטע ה' אלקים גן בעדן מקדם'. תפקידו היה לתת משמעות לכל דבר בעולם. הן לבעלי החיים, והן לשאר בני האדם, לכן קורא האדם לאישה אישה 'כי מאיש לוקחה' (בראשית ב, כג). והאישה קוראת לקין בשמו: 'כי קניתי איש את ה'' (בראשית ד, א). כך מתחיל האדם לתת משמעות לבריאה.

במושג נטיעה, משתמשים בעברית לא רק כלפי עצים וצומח. נטיעה בעברית היא פגישה עם המקור של החיים. 'ברוך אתה ה'... אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'. פירוש הדבר הוא, שאם נדע לכוון את הרוח נכון, אם נדע להקשיב לטבע הנכון שלנו, נגלה שהתורה איננה חיצונית לנו. לא בשמים היא, לא מעבר לים היא - היא בתוכנו ממש. 'נתן לנו תורת אמת, זו תורה שבכתב. וחיי עולם נטע בתוכנו, זו תושב"ע' (טור אורח חיים סימן קלט). התורה שבכתב היא הקבוע, והתורה שבע"פ היא הדינמיקה. לנו יש כוח לתת משמעות לאמת הקבועה. לעשות אותה נצחית. לראות את המציאות ולהתאים ביניהם.

בריאת העצים ובריאת כל פרי האדמה, היא היצירה האלוקית הראשונה. תפקידו של האדם להידבק בה', ומשמעותו הוא להצליח לטעת את הנטיעה, וליצור לנטיעה את השורש המתאים לו. לחבר כל דבר בעולם אל השורש שלו. החיבור אל השורש הוא הוא עבודת הגאולה כולה. כל מה שעושה הקב"ה בעולם תחילה הוא לטעת גן. יש נטיעה בידך, אומרים לך: בא המשיח. מה שאתה הולך לעשות עכשיו, זה בדיוק הדבר שבשבילו רוצים שהמשיח יבוא. זה חלק מפעולת המשיח. זה חלק מאותה פעולת גאולה. בוא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו.