הרואה מברך?

הרואה מברך?

בתרבות המערבית רגיל האדם להסתכל בצורה פסיבית על ההשפעה שלו. החלק שלו בדברים העוברים מולו שולי. גם בזמנים מיוחדים כמו לדוגמא בבחירות שיש לאדם השפעה על השלטון, בסופו של דבר לאדם הפרטי ההשפעה קטנה יחסית. האם ביהדות יש משמעות לראיה?

הרב יצחק גרינבלט | שבט תשע"ה

בחומש בראשית אנו קרואים את אותם הפסוקים שכל משפחה בישראל אומרת בקידוש בליל שבת: "אשר ברא אלוקים לעשות". ה' ברא את העולם כדי שאנו נעשה, שאנו נפעל. הגדיל עשות אחד מהפרשים שכתב שמאז בריאת העולם הקב"ה נמצא בשבת ואנו עובדים. אך ישנו חידוש מיוחד בחג החנוכה שבו גם מי שלא עושה מברך, והיא ברכת הרואה נר חנוכה. כך נאמר בגמרא ונפסק בשולחן ערוך שהרואה נר חנוכה ביום הראשון מברך שתי ברכות (שעשה ניסים ושהחיינו) ובשאר הימים מברך ברכה אחת (שעשה ניסים). אמנם מובן הדבר שאין הגיוני שבכל ראיה וראיה האדם יברך, ומאוד מובן שחכמים יטילו הגבלה על דברי הגמרא הזו שנאמרו באופן הסתמי מה. ודאי שרק פעם ביום אפשר לברך על נרות החנוכה, ומי שברך בלילה אחד לא יכול לברך שוב כאשר יראה, שכן כבר יצא ידי החובה וכמו שמצאנו בשאר הדברים. ולכן יש שהגבילו את הברכה רק למי שלא הדליק באותו הלילה ולא הוציאו אותו ידי חובה (רש"י ורמב"ם ועוד ראשונים) ויש שכתבו שגם אם הוציאו את האדם ידי חובה אלא שהוא לא היה וראה זאת גם כן מברך (רשב"א ור"ן ועוד). להלכה נפסק שהואיל וספק ברכות להקל, ממילא מי שהוציאו אותו ידי חובה לא יברך ברכה זו, אף אם לא ראה את ההדלקה, אך יש שכתבו שבשל כך חשוב מאוד שאדם יהיה בשעת ההדלקה ויראה את ההדלקה וישמע את הברכות וכך לא יכנס למחלוקת זו.

הדרכה זו מאוד מתאימה לרוחו של החג שהוא חג משפחתי הרמוז כבר באותה הגדרה של עיקר המצוה של הדלקת נרות החנוכה: "נר איש וביתו", שהנר אמנם מודלק בבית אך יתר מכך הוא חלק מכל הבית (כפי שהרחיבו הפוסקים בדין נר איש וביתו ובדין הדלקה בחוץ, במסיבות וכדומה).

ובכל זאת, למרות שבדרך כלל דין רואה נר חנוכה שמברך לא מצוי כל כך, שכן רבים רבים מבני ישראל מדליקים את הנרות, בכל זאת חידוש יש בדין זה, חידוש שעמד לפני עיניהם של הראשונים ודחף אותם לברר מדוע דוקא בחג זה מצאנו חידוש זה. אדם שרואה משהו ומברך זה כבר מצאנו בברכות הראיה כגון שראה את הים הגדול, שרואה דברים המשמחים, אך ברכה על ראית מצוה זה לא מצאנו במקומות אחרים. וכבר שאלו שאלה זו בעלי התוספות (סוכה לו ע"ב ד"ה הרואה) וכתבו שני טעמים לדבר. האחד משום חביבות המצוה תקנו גם ברכה על מי שלא יכול לקיימה בדרך אחרת, והשני לאלו שאין להם בתים, וממילא אין להם את החיוב של הדלקה בבית, או שאין להם אפשרות להדליק בבית (דבר זה יתחבר לאותו הדיון שהזכרנו קודם לגבי מצות נר איש וביתו).

רואים אנו מתוך דברי התוספות אפשרות לאדם להתחבר למצוה על ידי ראיה שלה, אף שהוא לא מקיים אותה בפועל במעשים. דבר זה מצאנו באחרונים שהגדירו שדבר זה מיוחד בנר חנוכה מסיבות שונות, או כיון שלא רצו חכמים שאדם בישראל לא יהיה קשור לאותה ההודיה של חנוכה, ולכן מצאו פתרון גם למי שלא יכול להדליק, או בשל כך שיש ענין מיוחד בחנוכה והוא פרסום הנס.

החידוש בדבר הוא שאף שמצאנו בגדולי החסידות שישבו זמן רב והתבוננו בנרות החנוכה, והיו שהרחיבו בתפילות באותו זמן מיוחד, כאן לפי חלק מהדעות אף יכול לצאת ידי החובה בראיה זו. הראיה מחברת את האדם ומשפיעה עליו. החיבור לנס מרוממת את האדם ומקשרת אותו למשהו גדול, למשהו עצום שאין כדוגמתו. וכבר אמרו חכמים שהעינים הם סרסורי הלב, ואם במידה רעה הדבר כך, על אחת כמה וכמה במידה של קדושה. מובן הדבר, שככל שאדם ילמד על מהותו של החג, כך הראיה שלו את המצוות תהיה יותר משמעותית ויותר תשפיע עליו.

מעניין הדבר שמצאנו חידוש מפתיע בדבריו של הרוגוצובר המגלה לנו דבר דומה במקום אחר. הרוגוצובר זצ"ל מחדש דבר מופלא, מתוך דברי הגמרא במסכת יומא, שם נאמר שמי שרואה את השעיר המשתלח לא רואה את הכהן הגדול קורא וכן להיפך. ומקשה הרגוצובר, מה באה הגמרא לחדש לנו, זה שהמרחק גדול ואי אפשר לראות זה פשוט, אלא שהוא טוען שאין כאן אמירה מציאותית בלבד אלא אמירה דינית והוא שיש חובה לראות את אחד מהדברים, או את השעיר המשתלח או את הכהן קורא, ולכן מי שעושה מצוה אחת מהן פטור מהמצוה האחרת בשל הכלל של עוסק במצוה פטור מן המצוה. חידוש גדול יש בדבר ויש בהחלט מה לדון בו. והיו שאמרו את חידושו גם בעת החופה שהקהל רואים את החופה יש להם חלק מהמצוה. ובכל זאת גם לפי חידושו לא תהיה ברכה לאותו הרואה, ועדיין נשמרת יחודיותו של החג והתקנה המיוחדת של ברכת הרואה.

יהי רצון שנזכה לראות ולהתחבר לאותם הדברים המרוממים אותנו לא לאותם הדברים שעלולים לפעול בנו אחרת, ונזכה לאור גדול שיאיר את העולם ולראות באורו של משיח צדקנו במהרה בימנו אמן.