הדלקת נר חנוכה בשמן ערלה

הדלקת נר חנוכה בשמן ערלה

האם מותר להדליק נר-חנוכה בשמן של ערלה או ספק ערלה?

הרב אהוד אחיטוב | ב"ה ד' מר-חשון התשס"ז

הצגת הבעיה:

האם מותר להדליק נר-חנוכה בשמן של ערלה או ספק ערלה?

א. עשיית מצווה בשמן של איסורי הנאה

בגמ' (פסחים כב ע"ב) נאמר שקיים איסור להדליק נר בשמן של ערלה:

"הרי ערלה, דרחמנא אמר (ויקרא יט) ערלים לא יאכל. ותניא: ערלים לא יאכל - אין לי אלא איסור אכילה, מנין שלא יהנה ממנו, שלא יצבע בו, ולא ידליק בו את הנר? תלמוד לומר וערלתם ערלתו. ערלים לא יאכל - לרבות את כולם".

אלא שמצאנו שבנוגע לקיום מצוות אין משמעות להנאת האדם גם במקרים שהאדם נהנה בפועל מהחפץ בשעת קיום המצוה, כפי שנאמר בגמ' (ר"ה כח ע"ב:

"אמר רב יהודה: בשופר של עולה - לא יתקע, ואם תקע - יצא. בשופר של שלמים - לא יתקע, ואם תקע - לא יצא. מאי טעמא? עולה בת מעילה היא, כיון דמעל בה - נפקא לה לחולין, שלמים דלאו בני מעילה נינהו - איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין]. מתקיף לה רבא: אימת מעל - לבתר דתקע, כי קא תקע - באיסורא תקע! אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה - לא יצא. הדר אמר: אחד זה ואחד זה - יצא, מצות לאו להנות ניתנו".

וביאר רש"י (שם ד"ה לאו ליהנות): "לא ליהנות ניתנו - לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו". כלומר, העובדה שאדם נהנה שהוא מקיים מצווה בדבר שאסור עליו בהנאה איננה נחשבת כהנאה אסורה.

לאור זאת מביאה הגמ' מס' דוגמאות נוספות לדין זה:

"אמר רבא: המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה, המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה. ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה". כשטעם הדבר פרש"י (שם ד"ה מותר לתקוע) "טעמא דכולהו משום דמצוות לאו ליהנות ניתנו".

אולם מצאנו מס' יוצאים מן הכלל בדברי האחרונים לאור דין השו"ע (או"ח סי' רסד סעי' ג-ה) בנוגע להדלקת נר שבת, שפסק: "אין מדליקין נר לשבת אלא משמן הנמשך אחר הפתילה...", ולאחר מכן הביאה מס' שמנים שאינם ראויים להדלקת נר שבת, ולבסוף כתב:

"שאר כל השמנים, חוץ מאלו, מדליקים בהם; ומ"מ שמן זית מצוה מן המובחר".

וכתב הפמ"ג (סי' רסד במשבצות זהב ס"ק א) והביא דבריו גם הביאור הלכה (סי' רסד ד"ה חוץ מאלו):

"עוד רגע אדבר פשיטא לי שמן ערלה וכדומה אסור לנר שבת דלא שייך מצוות לאו ליהנות ניתנו, דעיקר המצוה משום עונג הוא ודמי לישיבת סוכה..."[1].

כוונתו לומר שבהדלקת נר שבת, מתנאי המצווה שבני הבית ייהנו מנרות אלו; משום כבוד שבת או שלום בית. הוא הדין במצוות סוכה שהמצווה היא ליהנות מישיבתה "תשבו כעין תדורו", ומשם כך אסור לבנותה בעצים של איסורי הנאה[2]. משמע מדבריו שבמצוות אחרות ניתן להקל על סמך הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", וכל שכן בהדלקת נרות חנוכה, שלא רק שאין צורך ליהנות מהם אלא אף קיים איסור להשתמש בהם[3].

אמנם מדברי הרז"ה (המאור הקטן ר"ה ז ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אמר רבא) יתכן לומר שאין לומר כן, שהרי כתב שהכלל "מצוות לאו ליהנות ניתנו", לגבי מודר הנאה משופר, נאמר רק לגבי תקיעת שופר של ר"ה, אך לא בשופר של תענית. וביאר דבריו המאירי (ר"ה כח ע"א ד"ה דברים) שאין מצווה דרבנן של תקיעה מפקיעה את הנדר. לכאורה ניתן לדייק מדבריו שהוא הדין הדלקת נר חנוכה שהיא מדרבנן אינה יכולה להפקיע איסור ערלה מן התורה. אולם כבר דחה את דבריו הר"ן (ר"ה ז ע"ב בדפי הרי"ף ד"ה אמר רבא) וכתב שאותה סברא להתיר במצוות דאורייתא קיימת גם במצוות דרבנן. וכן מוכח מדברי שו"ת הרשב"א (ח"א סי' תשמ"ו), וכן הוכיח מראה"פ (תרומות פי"א ה"ז ד"ה מהו להדליק) מדין הירושלמי (תרומות שם) שהובא להלכה ברמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח) שמי שאין לו שמן חולין יכול להדליק נר חנוכה בשמן של תרומה טמאה. מוכח שלמרות שאסור לישראל ליהנות הנאה של כילוי מתרומה, מ"מ מותר לעשות כן לצורך מצווה דרבנן של הדלקת נר חנוכה[4]. וכן דעת הפמ"ג (או"ח פתיחה כוללת פרק א' אות כט), שערי תשובה (או"ח סי' תרע"ג ס"ק א), וכן נראה מדברי שו"ת פרי יצחק (ח"ב סי' כ ד"ה ונראה לישב)[5].

אלא שלדעת הפמ"ג (או"ח פתיחה כוללת פרק א' אות כט, ח"ד אות ה), זהו דוקא כשאין לו שמן אחר של היתר, או שאין לו כסף לקנות שמן של היתר, באופן שאין לו כלל הנאה ממונית מהעובדה שהוא מדליק בשמן של ערלה. אך אם יש לו שמן אחר, או שיש לו ממון לקנות שמן אחר, אסור לו להדליק בשמן ערלה כיוון שיש לו רווח עקיף מהשימוש באיסורי ההנאה, משום שאין הוא זקוק לקנות שמן של היתר[6], וכך כתב גם החיד"א במחזיק ברכה (או"ח סי' תרע"ג ס"ק יז), וכן פסק בשו"ת רב פעלים (ח"ג או"ח סי' ט אות ד"ה מיהו בדינו). 

אולם בשו"ת שב יעקב (ח"א סי' נ ד"ה תשובה) חולק באופן עקרוני על הסברא, שהנאה עקיפה נחשבת כהנאה האסורה באיסורי הנאה. השב יעקב (שם) נשאל האם אדם שנדר שלא ליהנות מחבירו, רשאי לקבל ממנו שמן זית להדלקת נרות חנוכה? תשובתו הייתה שהדבר מותר, והוא משווה זאת למי שפורע חוב לאדם שנדר ממנו הנאה שאין הדבר נחשב כהנאה ממונית אלא גרמא בעלמא. היות שאדם אשר פרעו לו את חובו שלא מידיעתו, אינו מחוייב להחזיר את הכסף לאותו אדם ששילם את חובו. לפיכך, מותר לו ליהנות מפירעון חוב שנעשה על ידי האדם שהוא נדר שלא ליהנות ממנו. זאת משום שאין זו הנאה ישירה אלא "גרמא בעלמא" כלשונו של השב יעקב. מתוך כך הוא דייק שהוא הדין אם אדם קיבל שמן להדלקת נרות חנוכה, ממי שנדר ממנו הנאה, כיוון ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו". והעובדה שאינו צריך להוציא ממון על קניית שמן אחר, אינה נחשבת כהנאה כיוון שזהו גרמא בעלמא. וכן נקטו יד אברהם (יו"ד סי' פז סעי' יא ד"ה ומה שהקשה) ערוה"ש (או"ח סי' תרעג סעי' ה) באופן פשוט שהדלקה בשמן של ערלה לצורך נר חנוכה אינה נחשבת כהנאה כיוון ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו".

ב. האם קיים חיסרון מטעם "כתותי מיכתת שיעוריה"בנר חנוכה

 אלא שאף אם נוכל להקל עפ"י הכלל ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", עדיין תהיה ההדלקה בשמן של ערלה בעייתית בשל העובדה שבכל המקרים בהם קיום המצווה מותנה בכמות או בגודל מסויים של מכשירי המצווה, כגון שופר לולב וכדו', קיימת בעיה לקיימן באיסורי הנאה, זאת בשל העובדה שאותו חפץ עתיד להישרף. אחד המקומות שמובא דין זה בש"ס הוא במס' סוכה (לא ע"ב) בטעם הפסול של לולב של אשירה ושל עיר הנידחת, וז"ל הגמ':

"של אשרה ושל עיר הנדחת. ושל אשרה פסול? והאמר רבא: לולב של עבודה זרה לא יטול, ואם נטל - כשר! - הכא באשרה דמשה עסקינן,דכתותי מיכתת שיעוריה. דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת, שמע מינה".

וביאר רש"י (שם ד"ה ואם) שהגמ' הקשתה הרי "מצות לאו ליהנות ניתנו, כלומר: אין קיום מצות הנאת הגוף, אלא עבודת עבד לרבו"?! והשיבה הגמ' עפ"י רש"י (ד"ה באשרה דמשה):

ש"אותם שהיו בשעת כיבוש ארץ ישראל, שהצריכן הכתוב שרפה, כדכתיב (דברים יב) ואשריהם תשרפון באש, ולולב צריך שיעור, והאי כמאן דמיכתת שיעוריה, כיון דלשרפה קאי". 

כלומר, חפץ שחייבים לשורפו, מתייחסים לגביו כמי שכבר נשרף, ובדבר שהוא אפר לא שייך לדבר על שיעור של לולב אתרוג וכדו'.דין מובא גם ביחס לשופר של אשירה וכדו' כפי שהובא בגמ' (ר"ה כד ע"ב), ובעוד מקומות. השאלה אם ניתן לומר כן גם ביחס לנר חנוכה, שהרי צריך ליתן שמן בשעת ההדלקה שידלק חצי שעה לאחר צאת הכוכבים, כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תער"ב סעי' ב):

"מדליק והולך עד שתכלה רגל מן השוק, שהוא כמו חצי שעה שאז העם עוברים ושבים ואיכא פרסומי ניסא; הלכך צריך ליתן בה שמן כזה השיעור...".

לפי זה לכאורה צריך להיות שאין יכולת להדליק נר חנוכה בשמן של ערלה, שכיוון שיש חיוב לשורפו, ממילא צריך להיות הדין שאין לו שיעור ו"כתותי מיכתת שיעוריה".

אמנם מצאנו מספר חילוקים באחרונים ביחס לשאלה זו, ומהם עולה שבחלק מהמקרים אין אומרים את הכלל "כתותי מיכתת שיעוריה" גם ביחס לאיסורי הנאה כפי שיתבאר לקמן.

 

1. הבחנה בין איסורי הנאה הנשרפים לאיסורי הנאה הנקברים

הבאר היטב בהל' חנוכה (או"ח סי' תרעג ס"ק א ד"ה כשרים) כתב בשם שו"ת שער אפרים (סי' לח) שיש להסתפק בשאלה "אי שרי להדליק נר-חנוכה בחמאה שנתבשלה בקדרה של בשר בן-יומו שנאסרה מחמת שלא היה ששים, ופסק דמותר…".

מדבריו משמע שהשער אפרים התיר בסופו של דבר הדלקת נר חנוכה משמן שנאסר בבשר וחלב, וכן למד הפרי מגדים (יו"ד סי' פז שפתי דעת ס"ק ב ד"ה כתב). והקשה על כך השערי תשובה (סי' תרעג ס"ק א) וכן בפתחי תשובה להל' בשר וחלב (יו"ד סי' פז ס"ק ד) שאמנם השערי אפרים דן להתיר אך בסופו של דבר הוא אסר לעשות כן.

ונראה לבאר את דברי הפמ"ג ולקט הקמח שהם הבינו שהשער אפרים אסר רק הדלקת נר חנוכה בשמן ערלה אך התיר לעשות כן בשומן שנתבשל עם חלב, כשניתן להבחין מההבדלים בלשון השער אפרים (שם) ביחס לכל אחד מהמקרים, כאשר ביחס להדלקה בשמן של ערלה כתב:

"מכל מקום יש לומר,כיון דנר-חנוכה בעי שיעור דהיינו שיתן שמן בנר שידליק כשיעור וכיון דבשר בחלב אסור בהנאה כתותי מיכתת שיעורא, ולכן אסור להדליק בשמן של ערלה גם כן".

לעומת זאת בנוגע להדלקה באיסור בשר וחלב, דבריו הם פחות החלטיים:

"ואפשר לומר דדוקא בשל ערלה שהוא מהנשרפים[7],  אבל בשר בחלב שהוא מהנקברים לא אמרינן כתותי. ואין לומר בזה כל הנקברים לא ישרופו דהתם טעמא משום אפר, מה שאין כן בהדלקת נר חנוכה שאין כאן אפר רק אפר הפתילה והפתילה לא נאסרה בהנאה, מכל מקום יש לאסור... דבשביל ביטול הטעם לא יתבטל הדין... וגם יש לומר דנקברים כששורפו אותם כם כן שייך בהו כתותי...".

אכן גם באיסורי הנאה של גבי בשר בחלב הוא נוטה לאסור, ויתכן שבשל כך נקטו הפמ"ג ולקט הקמח (שהובא בבאר היטב או"ח תרע"ג ס"ק א) את תחילת דבריו בהם הוא מחלק בין הדלקת נר חנוכה בשמן של ערלה שהיא אסורה לבין הדלקת נר חנוכה בבשר בחלב שלדעתם הוא מתיר. וכראיה לכך ניתן להביא מלשון הפמ"ג בהל' חנוכה (או"ח סי' תרע"ג אשל אברהם ס"ק...) שכתב במפורש שהשער אפרים אוסר להדליק נר חנוכה בשמן של ערלה, אך הוא חלק עליו ונוטה להתיר כשאין לו שמן אחר. 

לאור הדברים הנ"ל נראה שפשוט שבשמן של ערלה קיימת המגבלה ש"כתותי מיכתת שיעורא", כיוון שאם קיימת מצווה לשורפו מתוך שהוקש לכלאי הכרם שמצוותם בשריפה, הרי שבשעת הדלקת נר חנוכה אין בו שיעור הדלקה שלחצי שעה כפי שפסק השו"ע (סי' תרע"ב סעי' א-ב), וכיוון שקיי"ל "הדלקה עושה מצווה", הרי שאם לא נתן בה שמן כשיעור ההדלקה פסק השו"ע (סי' תרעה סעי' ב) שצריך להוסיף בה שמן ולחזור להדליקה בלא ברכה, וכיוון שבשמן של ערלה המושג שיעור הדלקה כיוון ש"כתותי מיכתת שיעוריה", כפי שנתבאר לעיל, ממילא לא ניתן להדליק בו נר חנוכה. אלא שהשער אפרים (שם) מעלה אפשרות לחלק בין איסורי הנאה שמצוותם בשריפה, לבין איסורי הנאה שמצוותם בקבורה:

"ואפשר לומר דדווקא בשל ערלה שהוא מהנשרפים [אבל] בשר בחלב שהוא מנקברים לא אמרינן כתותי,  ואין לומר בזה כל הנקברים לא ישרופו, דהתם טעמא משום אפר מה שאין כן בהדלקת נרות חנוכה שאין כאן אפר, רק אפר הפתילה והפתילה לא נאסרה בהנאה...". כלומר, יתכן לומר שדוקא בשמן של ערלה שמצוותו בשריפה קיימת סברא לאסור שכיוון שיש חיוב לשורפו בדוקא לפיכך אומרים "כתותי מיכתת שיעוריה" גם בשעה שעוד לא שרפו אותו. אולם איסורים שמצוותם בקבורה כמו בשר בחלב, שמצוותם בקבורה, יתכן שלגביהם אין מחילים את הכלל "כתותי מיכתת שיעוריה". זאת משום שגם לאחר שייקברו עדיין הם עומדים בשלמותם עד שיירקבו במשך הזמן, ושיעורם עומד בעינו.

כלומר, לפי זה אף אם החמאה שנתבשלה בקדרה בת יומא, נאסרה בהנאה מן התורה, מ"מ כיוון שאין חיוב לשורפה - יתכן להתיר להדליק בה נר חנוכה. אלא שהשער אפרים דוחה זאת בסוף דבריו, ומסקנתו שגם לגבי בישולי בשר בחלב אומרים "כתותי מכתת שיעורא", ואינם כשרים להדלקת נרות חנוכה[8].

אמנם מסקנתו של השער אפרים כפי שכתב בשערי תשובה שאין להדליק נר חנוכה באיסורי הנאה, אף לא באיסורי הנאה שאין חיוב לשורפם, כפי שנראה מסיום דבריו, מדוע אין לחלק בין ערלה לבשר בחלב:

"מכל מקום יש לאסור שאף אם הטעם דאפר לא שייך כאן מ"מ לא בטל הדין דכל הנקברים לא ישרופו כדמוכח בכמה דוכתי דבשביל ביטול הטעם לא יתבטל הדין... וגם יש לומר דנקברים כששורפו אותם גם כן שייך בהו כתותי ע' שם...".

אלא שנראה שביחס להדלקת נר חנוכה בשמן של ערלה דעת השער אפרים היא הרבה יותר החלטית לאסור, מאשר הדלקת נר חנוכה בחמאה שנאסרה מחמת בשר בחלב[9].

יתכן שהבאר היטב (או"ח סי' תרע"ג ס"ק א) והפמ"ג (יו"ד סי' פז שפ"ד ס"ק ב ד"ה כתב) הבינו שאף שהשער אפרים דיבר בנוגע לכל איסורי ההנאה, אך מה שהוא אסר בצורה פשוטה זוהי רק הדלקת נר חנוכה בשמן של ערלה שכיוון שייעודו לשריפה ממילא הוא נחשב כשרוף ואין הדבר נחשב שבשעת הדלקת הנרות יש בהם כמות בכדי שתכלה רגל מן השוק, היות ש"כתותי מיכתת שיעוריה".

 

2. חילוק בין שיעור כזית בד' המינים לשיעור "עד שתכלה רגל מן השוק"

אלא שחלק מן האחרונים חולקים על כך וסוברים שבנר חנוכה אין חיסרון של "כתותי מיכתת שיעוריה". כפי שכתב בשו"ת שב יעקב (ח"א סי' נ בסוף התשובה) שרק במצוות שהשיעור הנדרש לקיומן מתייחס לכמות מוגדרת מעיקר הדין (כמו באתרוג שצריך גודל מינימלי שיהיה לפחות כזית מהלכה למשה מסיני וכדו') - בהן קיים החיסרון הנ"ל באתרוג של איסורי הנאה. טעם הדבר הוא שבמצב כזה יש חשיבות עצמית לעצם הכמות, ממילא בשמן המיועד לשריפה אשר לגביו ההתייחסות היא עפ"י העתיד לקרות ולפיכך מחשיבים שכבר עכשיו אין בו הכמות הדרושה לקיום המצוה שהרי "כתותי מיכתת שיעוריה". אולם בהדלקת נר חנוכה אין מצווה להדליקו בכמות מסויימת אלא מטרת המצווה היא שהשמן יידלק לפרסומי ניסא עד שתכלה רגל מן השוק, וכיוון שאינו נחשב כנהנה מהשמן שהרי "מצוות לא ליהנות ניתנו" שוב אין מניעה שיעשה כן באיסורי הנאה, היות שבפועל השמן דלק חצי שעה עד שתכלה רגל מן השוק.

וכן כתב בשו"ת תורת חסד (או"ח סי' ס ד"ה ומלבד) שהמנהג להקל שאין אומרים "כתותי מיכתת שיעוריה " לענין שמן של איסור לצורך נר חנוכה. וכן נקט בשו"ת מהר"ם שיק (ח"א או"ח סי' יד ד"ה מה שהעיר) "דלשמן ופתילה אין שיעור, ורק לזמן דליקתו, וכל ששורף ודולק זמן ההוא כשר. ולא דמי לדבר דבעי שיעור מצד שיהיה חשוב ומינכר".

אסמכתא לכך הביא שו"ת לב דוד (סי' כב הביא בשם רבו), עפ"י דברי הכס"מ (הל' לולב פ"ח ה"א) שבסנדל המיועד למצוות חליצה אין אומרים "כתותי מיכתת שיעוריה", היות ושיעורו משתנה לפי גודל הרגל של היבם. מתוך זה הוא מקיש למצוות הדלקת נר חנוכה, שכמות השמן משתנה בהתאם לגודל הפתילות, "דהא לשמן והפתילות אין שיעור דהא אם נותן פתילות עבות צריך להרבות שמן לחצי שעה ואם הפתילות דקות א"צ הרבה שמן לחצי שעה וא"כ דמי להא דכתב הכס"מ גבי חליצה אף דצריך לחפות בו רגלו כיון שאין שיעור לרגל לא אמרינן בזה מיכתת שיעורא, הכי נמי גם נר חנוכה".

ראיה לכך מביא בשו"ת לב דוד (שם ד"ה הנה אף) ממה שפסק הרמב"ם (הל' תרומות פי"א הי"ח) ש"מי שאין לו חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן". מוכח שאין אומרים "כתותי מיכתת שיעוריה", ביחס להדלקת נר חנוכה, אף ששמן של תרומה נאסר בהנאה על ישראל בשעת הדלקתו.

גם הגראי"ה קוק זצ"ל בשו"ת אורח משפט (סי' קמג אות א'ד"ה עוד העירותי) דן בשאלה זו ביחס להדלקת נר-חנוכה בשמן של תרומה טמאה, והוא כתב שאין להשוותו לשמן של שאר איסורי הנאה ביחס לדין "כתותי מיכתת שיעוריה", זאת משתי סיבות:

א. "דבנר חנוכה יש אומרים דלא בעי שיעור, ולא שייך כתותי מיכתת שיעוריה בכל דבר שאין צריך שיעור".

ב. "דאפילו צריך שיעור לא שייך בזה כתותי מיכתת שיעוריה. דלא אמרינן הך סברא כי אם בדבר שצריך השיעור מצד עצמו,כמו לולב בעי שיעור כדי לנענע מצד עצמו, אבל בדבר שאין צריך שיעור מצד עצמו, כגון נר חנוכה אין צריך רק שידלק שיעור המבואר שהוא חצי שעה, אך אם הי' אפשר בכל שהוא שיבער חצי שעה ג"כ הי' שפיר דמי".

 

3. "כתותי מיכתת שיעוריה" - הבחנה בין נוזל למוצק

אמנם יש מן הפוסקים שסברו שאין גדרי "כתותי מיכתת שיעוריה" בנר חנוכה היות ששמן הוא דבר שאינו עשוי מקשה אחת. כראיה לכך שבדבר שאין צריך שיעור של חפץ שלם, הגמ' (עירובין פ ע"ב) דנה בשאלת עשיית לחי וקורה בעצים של עיר הנידחת, וז"ל:

"אתמר, רב חייא בר אשי אמר: עושין לחי אשירה ורבי שמעון בן לקיש אמר: עושין קורה אשירה. מאן דאמר קורה - כל שכן לחי, ומאן דאמר לחי - אבל קורה לא, כתותי מכתת שיעוריה".

רש"י (שם ד"ה כל שכן) ביאר שבלחי פשוט יותר שאין את ההגבלה של "כתותי מיכתת שיעוריה" משום "דאין לו שיעור לרחבו ועוביו", לעומת קורה שיש לה שיעור שהרי "צריכה טפח לקבל אריח, ובריאה כדי לקבל אריח", לפיכך קיימת סברא גדולה להחמיר יותר שאם היא מעצי אשירה, "כתותי מיכתת שיעוריה", היות ו"שיעורה לאו שיעורא היא, דכשרופה דמיא".

כך גם כתבו התוס' (שם ד"ה אבל) בהסבר הראשון, "אע"ג דלחי נמי בעי שיעור גובה וגם רוחב משהו מיהא בעי מכל מקום כיון דלא בעי אלא שיעור זוטא לא החמירו בו...".

לפי הסבר זה החיסרון של "כתותי מיכתת שיעורא" נאמר רק כשלצורך קיום המצוה זקוקים לחפץ בעל חשיבות.

אולם התוס' (שם) הביאו הסבר נוסף, ולפיו אין אומרים "כתותי מיכתת שיעורא" במקרים בהם אין צורך בחפץ שלם לקיום המצווה, וז"ל:

"וה"ר אברהם פירש לחי אם היה מדבק הכתיתים בכותל הוי לחי ובלבד שלא יהו ניטלות ברוח...".

לפי הסבר זה בלחי פשוט יותר שאין את המגבלה של "כתותי מיכתת שיעוריה" אע"פ שיש לו שיעור מינימלי, היות ואין צורך שהלחי ייעשה מקשה אחת כי אם אף באופן שידביק הרבה חתיכות על פתח המבוי באופן שלא יהיו ניטלות ברוח. יוצא מדבריו לכאורה שבאותן דברים בהם אין חשיבות שהחפץ יהיה שלם ושיעורו או כמותו הינם פועל יוצא מהצורך בקיום המצוה - במקרה כזה אין אומרים "כתותי מיכתת שיעורא".

עפ"י זה כתב ערוה"ש (או"ח סי' תרע"ג סעי' ה) שאם בלחי אומרים כן כ"ש בשמן שהוא דבר נוזלי שאין שייך לומר שקיים בו החיסרון של "כתותי מיכתת שיעורא".

אמנם בשו"ת אגרות משה (קדשים טהרות סי' כו) דייק מדברי המהרש"א שס"ל שגם בדבר לח אומרים "כתותי מיכתת שיעורא". הדברים מתייחסים לדברי הגמ' (חולין שם) המביאה דרשה הממעטת שאין אפשרות לשחוט ציפור של עיר הנידחת לטהרת המצורע. והקשו התוס' (שם ד"ה למעוטי) הרי גם בלא הדרשה לא היה הדבר מועיל, אף בדיעבד, ז"ל:

"וצ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה אם הוא קרבן כשר כיון דלשרפה קיימא[10]".

וביאר המהרש"א (חולין קמ ע"א תוס' ד"ה למעוטי) שאף "בעבר והקדישה והקריבה למה יהיה קרבן כשר כיוון דלשריפה קיימא וכתותי מיכתת שיעורא".

האגרות משה (שם) תמה בתחילה על דברי המהרש"א וכתב ש"פירוש מהרש"א שהוא מטעם כתותי מיכתת שעורא תמוה מאד מה שייך כתותי מיכתת שעורא בקרבן...הא אף אם נימא שאין הקטרה פחותה מכזית א"צ שיהיה חתיכה אחת של כזית אלא אף אם הן פתיתים מפורדין מצטרפין דלא עדיף מקומץ דהוא מפורד וא"כ אף אם כמיכתת דמי הויא הקטרה בכזית ואף בזריקת הדם אף אם נימא שצריכה שעור אין שייך מיכתת בדבר לח".

האגרות משה אף דוחה השוואת דין זה לאוסרים הדלקת נר חנוכה בשמן של איסורי הנאה, כפי שהביא השערי תשובה (סי' תרעג ס"ק א), משום שלדעתו העובדה שמצד אחד צריך שבשעת ההדלקה צריך שתהיה כמות שמן הראויה להיות דולקת חצי שעה, ומאידך קיימת הלכה ש"כבתה אין זקוק לה" מוכיחה שיש חשיבות לכמות השמן ולא לזמן ההדלקה בפועל. מסיבה זו לדעתו דוקא בנר חנוכה שייך לומר "כתותי מיכתת שיעורא", יותר מאשר בדם המיועד לזריקה או באימורים המיועדים להקטרה. ששם הצורך הוא שבפועל בשעת ההקרבה ייזרק הדם בשיעור רביעית.

אולם בסוף דבריו הוא תולה זאת בשני ההסברים בתוס' (עירובין דף פ' ד"ה אבל) מדוע  ניתן אין חיסרון של "כתותי מיכתת שיעורא" בעשיית לחי מעצים של עיר הנידחת, וז"ל:

"וגם אולי הא דשמן של ערלה לנר חנוכה שאוסר בלקט הקמח נמי הוא דלא כשיטת הר' אברהם דגם בנר חנוכה השעור הוא בשביל שצריך שידלק השעור".

לעומת זאת הסוברים כשיטת רבי אברהם ס"ל שגם בנר חנוכה אין אומרים "כתותי מיכתת שיעורא בנר חנוכה"[11].

מתוך סיום דברי האגרות משה נראה שנוטה לדעת הסוברים שאין אומרים "כתותי מיכתת שיעורא" בדבר שאינו מקשה אחת, בין בשמן בין בדם וכדו' מתוך שכתב ש"עכ"פ יש מקום לתרץ דברי מהרש"א אף שדוחק גדול הוא להחשיב מיכתת שעורא בלח שהם בעצם טפים מפורדים והחבור הוא ע"י הכלי שהוא דבר המותר, אבל כיון שמצינו דלקט הקמח סובר ששייך גם בזה מיכתת שעורא אפשר לפרש גם דברי מהרש"א כן ורק אליבא דתירוץ א' דתוס' כדלעיל"

לאור הדברים לעיל יוצא שלדעת הרבה פוסקים מותר להדליק נר חנוכה בשמן של ערלה אף אם יש לו שמן אחר, משום ש"מצוות לאו ליהנות ניתנו", ואין אומרים בכגון דא "כתותי מיכתת שיעורא".

בנוסף לכל הדברים האמורים לעיל יש לציין שכיוון שהמגבלה של "כתותי מיכתת שיעורא" נאמרה באופן פשוט דוקא על דברים שיש חיוב לאבדם בשריפה, ניתן לצרף כספק נוסף לקולא את דעת הפוסקים שאין חיוב גמור לשרוף פירות ערלה אלא לאבדם על מנת שלא יהיו תקלה לאחרים[12], דבר המהווה סברא נוספת מדוע אין אומרים בערלה כתותי מיכתת שיעורא.

 

מסקנה:

 

א. אין להדליק בשמן של ערלה אם יש לו שמן אחר, כיוון שלדעת הרבה פוסקים קיימת כאן הנאה אסורה מפירות ערלה - שלא לצורך מצווה.

 

ב. אם אין לו שמן אחר מותר להדליק בשמן של ערלה אך לא יברך על הדלקה זו מחמת הספק.

 

ג. כשאין לו שמן אחר יכול להדליק בברכה בשמן שהוא ספק ערלה.

 



[1] הפמ"ג הסתפק האם כשיצא ידי חובה בנר של היתר, אם מותר לו להוסיף נר אחר של איסורי הנאה כערלה וכדו', וכתב שיתכן שהדבר מותר כמו שאם יש הניח שמש ליד נר חנוכה שמותר להשתמש גם בשאר הנרות הוא הדין בנרות שבת. ודחה זאת בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' ה ד"ה ברם נלענ"ד) ש"הרי ריבוי אור חשיב ודאי הנאה, ואם כן איך אפשר ליהנות משמן של ערלה שאסור מהתורה בהנאה...". לעומת נר חנוכה שאיסור ההנאה ממנו הוא גזירה דרבנן, והם התירו להשתמש לאורם כשיש בסמיכות להם נר נוסף. 

[2] באופן פשוט איסורי הנאה מאור של נר אינם מדין תורה אלא מדרבנן עפ"י דברי התוס' (סוכה נג ע"א ד"ה אשה) בביאור הסתירה בין דברי הגמ' (שם) לדברי הגמ' (פסחים כו ע"א) שאמנם "קול מראה וריח אין בהם משום מעילה", אך "איסורא מיהא איכא".

[3] יש לציין שאף שמלשון השו"ע בהל' חנוכה (או"ח סי' תרע"ג סעי' א) ש"כל השמנים והפתילות כשרים לנר חנוכה", ניתן היה לכאורה להביא ראיה שהדבר אפשרי, מתוך שכתב: "כל השמנים", אך כבר כתב הפמ"ג (או"ח סי' תרעג אשל אברהם ס"ק א ד"ה אמר הכותב) שמלשון השו"ע "כל השמנים" אין לדייק שמתיר הדלקה בשמן של איסורי הנאה, כיוון שכוונתו שאותם שמנים שאסרה המשנה (שבת פ"ב מ"א-מ"ב) להדלקת נרות שבת מותרים להדלקת נרות חנוכה, זאת עפ"י לשון הגמ' (שבת לד ע"ב): "שמנים שאסור להדליק בהם בשבת מותר להדליק בהם בחנוכה", וכיוון שהמשנה (שם) לא עסקה כלל בהדלקת שמן של איסורי הנאה לנר שבת, ממילא כשהיא התירה בנרות חנוכה, אין ראיה שהיא התירה איסורי הנאה.

[4] אמנם בשו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' ח עמ' קלד) שאף שהסיק כדבריו מכל מקום דחה ראיית מראה"פ, משום ששם גם האיסור בהנאה שיש בה כילוי הוא איסור דרבנן, לדעת הרבה  ראשונים.

[5] ועי' שו"ת חזון עובדיה (ח"א סי' ח עמ' קלה) שכתב שכן דעת רוב הראשונים. ועי' עוד בשו"ת חזון עובדיה (שם) שכתב שאף לדעת הרז"ה המחמיר במצוות דרבנן, יש הסוברים שאמר כן רק באיסורי הנאה אשר יש לו הנאה ישירה מהאיסור, כגון אכילה שתייה וכדו' או שמיעת קול שופר, עפ"י שער המלך (הל' לולב פ"ח), ולפי דברי החזון עובדיה הנ"ל גם לדעת הרז"ה יש מקום להקל כיוון שאין הוא נהנה באופן ישיר מאיסור ערלה.

[6] יש לציין שהפמ"ג עצמו לא חילק כן בהל' חנוכה (פמ"ג סי' תרע"ג אשל אברהם ס"ק א ד"ה אמר הכותב) שם לא חילק בין יש לו שמן אחר לבין אין לו שמן אחר, אך נראה שכוונתו למקרה זה.

[7]היסוד שיש מצווה לאבד איסור ערלה דוקא בשריפה, מבוסס על דין מבוסס על דין המשנה תמורה (פ"ז מ"ח), זאת מההשוואה לכלאי הכרם שבהם נאמר: "פן תקדש המליאה הזרע אשר תזרע"  ודרשו חז"ל, בספרי (כי תצא פיסקה רל אות ט), "פן תוקד אש" ודרשה זו הובאה גם בגמ' (תמורה לג ע"ב, חולין קטו ע"א קידושין (נו ע"ב), ובירושלמי (כלאים פ"ח ה"א). וכן נראה מלשון המשנה (ערלה פ"ג מ"ד) אודות בגד שצבעו בקליפות ערלה, וכן פת או תבשיל שנתבשלו על ידי ערלה, שנאמר לשון דליקה או הבערה. ועי' רש"י (תמורה לג ע"ב ד"ה את שדרכן), רמב"ם (פיהמ"ש תמורה פ"ז מ"ח), וכן משמע מלשון הרמב"ם (מאכא"ס פט"ז ה"כ, פסוהמ"ק פי"ט ה"י). ועי' לקמן (הע' 12).

 

[8] בנוסף לכך כותב השער אפרים שגם בנוגע לחמאה שנתבשלה בקדירה של בשר יש לאסור משום שכאשר הוא מדליק אותה נחשב הדבר כבישול נוסף של בשר וחלב ולדעתו קיים איסור גם בבישול אחר בישול של בשר וחלב. לעומת זאת דעת הברכ"י (או"ח סי' תרעג ס"ק א) שאין לחוש לבישול בשר וחלב מעיקר הדין שהרי אין זה אלא חומרא, היות שכלל הוא ש"אין בישול אחר בישול". לפיכך לדעתו גם השער-אפרים לא אסר מטעם בישול אחר בישול, כי אם מהטעם שבכל איסורי הנאה אומרים את הכלל "כתותי מכתת שיעורא".

[9] סימוכין לכך ניתן להבין מדברי הברכ"י (או"ח סי' תרעג ס"ק א) שהביא אף הוא את דברי השער אפרים ודן בדבריו, כתב בסוף, "והגם דלא אשתכח באחמתא זו תשוב'ה שלימה, נראה דדעתו לאסור...", וכוונתו לומר שלגבי הדלקה באיסור בשר בחלב, אינם חד משמעיים לאיסור, אלא "נראה דדעתו לאסור".

 

[10] האג"מ מציין שם שאכן יש שגרסו בתוס' "דלהריגה קיימא", אך לדעתו מובנת יותר גי' המהרש"א "דלשריפה קיימא".

[11] לפי אפשרות זו, ההלכה ש"כבתה אין זקוק לה" אינה נובעת מחשיבות של כמות שמן אחת, כי אם שעיקר התקנה של פרסום הנס הייתה שתיעשה "רק הדלקה אחת לקיים בה המצוה ולא שיעשה בשתי פעמים".

[12]כן כתב ערוה"ש (יו"ד סי' רצו סעי' ב וסעי' טו) אף לגבי כלאי הכרם אף שלגביהם יש דרשה מפורשת, וכ"ש בערלה שלמדים את חיוב שריפתה מכלאי הכרם. וכן כתבו בשו"ת חלקת יעקב (יו"ד סי' קפו אות ג-ד), שו"ת קול מבשר (ח"א סי' ע ד"ה תנן). ועי' שו"ת חת"ס (או"ח סי' קפ ד"ה שבתי וראיתי, יו"ד סוף סי' רפו) שממקום אחד משמע שנוטה שיש חיוב שריפה ובמקום אחר לא, ועי' שו"ת שרידי אש (ח"א סי' מב), אבי עזרי (מאכא"ס פ"י ה"ט ד"ה הנה לעיל).