בימים ההם בזמן הזה

בימים ההם בזמן הזה

היחיד, לאחר שנעשה לו נס, מברך ומודה על נס אף אם היה ללא שנוי דרכי הטבע, כיוון שהתעורר מבטו על ההשגחה, שבדרך הטבע היה מתחייב בשעת הסכנה, ועתה ניצל בהשגחה המיוחדת להצילו

הרב דורון ותיקין |

 בחיוב ההודאה על נסים ניתן להבחין בשלוש רמות:

א. על נסים גלויים שמשנים את דרכי הטבע, מברך בעל הנס: "שעשה לי נס במקום הזה".

ב. הנהגת הבריאה היא נס - "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומפרש ערוה"ש (או"ח סי' ריט סעי' ג) שהמתבונן בחיי הקיום של עם ישראל, חש שהם נס בדרך הטבע. על הנסים האלו מודים בברכת ההודאה: "ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים".

ג. "ויש עוד מין שלישי והוא ממוצע בין הנסיות ובין הטבעיות, והיינו שהענין הולך בטבע אבל יוצא מעט מגדר הטבע אל טבע הנסיות. לדוגמא: העובר ארחות ימים וזהו טבע אמנם כאשר יקומו רוחות וסערות, קשה ע"פ הטבע שתנצל הספינה, ומ"מ אינה יוצאה מגדר הטבע לגמרי, כמובן. וכ"ש הולכי מדבריות והחולה שתקפה עליו מחלתו. ולכן לברך לשון נס א"א ורק נותן תודה פרטית להש"י על הדבר הזה מפני חטאיו. והצלתו הוא גמולת טובה מהש"י אף לחייבים." (ערוה"ש שם סעי'ד)

הרי שהיחיד לאחר שנעשה לו נס מברך ומודה על נס אף אם היה ללא שנוי דרכי הטבע, כיוון שהתעורר מבטו על ההשגחה, שבדרך הטבע היה מתחייב בשעת הסכנה, ועתה ניצל בהשגחה המיוחדת להצילו. להכרה זו דרושה הסתגלות אמונית וענווה כדי להבחין בגמילות החסד וההצלה.

ציבור שנעשה לו נס חייב להודות שנאמר: "הללו את ה' כל גויים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו", ומסבירה הגמ' (פסחים קיח ע"ב‎) את הלימוד: הגויים מודים על גבורות ונפלאות שעשה עימם. אנו, שגבר עלינו חסדו, ק"ו שחייבים להודות. שלושה הסברים לק"ו: 1. הגויים מודים על נסים שנעשו לישראל בעבר, כיוון שראו אותם. כ"ש אנחנו שנעשו לנו הנסים (רש"י). 2. הגויים מודים על נסים שנעשו בעולם בכלל, כ"ש אנו שנעשו לנו נסים (רשב"ם). 3. הנצי"ב לומד משיטת הגמ' להודות על נסים שקרו בעבר. אבל לפי גירסת השאילתות הלימוד הוא מנסים שנעשים לגויים עכשיו, היינו נסים שבדרך הטבע -הקיום של העולם, וכ"ש אנו שנעשו איתנו נסים גלויים. אבל עיקר החיוב בשעת הנס. חיוב לדורות הוא חיוב חדש מדרבנן.

הברייתא (שבת כא ע"ב) בתארה את נס החנוכה, וקביעת ההודאה לדורות כותבת: "לשנה אחרת קבעום". מדוע לא קבעו מיידית הודאה לדורות?

ייתכן ששרשרת הנסים ושטף המאורעות של מציאת הפח ודליקת המנורה שמונה ימים תוך כדי סערת הקרבות, חייבה הודאה מיידית בשעת הנסים, כפי שעשו בחנוכת המזבח. אבל לא היה חיוב הודאה לדורות מדרבנן, רק כשראו את גודל ההצלה בשנה שאחרי כן.

הרב קוק (עין אי"ה שם) מפרש:

"ראו שהשמירה הזאת שמיד ה' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, ע"כ קבעום."

עיקר הקביעה לדורות, לפי"ז, היתה בגלל שמנצחון החשמונאים ומציאת הפח חל מפנה במאבק נגד ההתייוונות לדורות. המשך פעולת הנס לעתיד קובע את חיוב ההודאה לדורות ולא רק הרושם של העבר.

ואף אנו, בימים אלו, ממשיכים לראות את יד ה' בגבורת הרוח של דורנו במסירות נפש ובגבורת מלחמה על ארץ קדשנו. כפי שמבאר הרצי"ה קוק זצ"ל (לנתיבות ישראל א עמ' קפב-ד) את הנס הגדול שבהקמת מדינת ישראל. גבורת רוח של מדינאות בלקיחת האחריות, אחת היא עם ההתיישבות בכל חלקי הארץ, עם גבורת המלחמה של חיילי ישראל בגבולות ובשמירה על חיי התושבים. הכל נס אחד שמאחד ומאפיין את התקופה ועליו אומרים אנו הלל, ומודים לה' על כל החסד והטוב שגמל איתנו.

ומחיוב ההודאה לספר ולפרט: כשנסעו ילדי כפר דרום לבית ספרם, ניסה רוצח לפגוע בהם. והגנו עליהם חיילנו כחומה, ובגופם הצילו את הילדים. שני חיילים נפצעו - ונברכם ברפו"ש מן השמים בתוך שאר חולי ישראל. והחיל אלכסי אשר נייקוב הי"ד מסר נפשו תוך סערת הקרב למות מות קדושים, להגן על חיינו ועל ההתיישבות בגוש קטיף.

טרם סימנו והתגלגלה לנו בשורה נוספת על הפיגוע בירושלים בו ניצלו בס"ד חיי רבים.

למשפחת נייקוב נספר שמסירות הנפש של בנם וחבריו הצילה את חיי ילדינו. מסירותם של חיילי צה"ל מחזקת ובונה את ההתיישבות, ובזכותה זכינו לנס ההצלה; "בנחמת ציון וירושלים תנוחמו".

לילדי כפר דרום נאמר כי גבורת הרוח עומדת לכם בקיום הנסי של היום-יום, ומתעוררת להושיעכם בנסים של "הסוג השלישי". אמנם היחיד מודה "הגומל לחייבים טובות", כיוון שייתכן שהוא חייב, אבל בציבור ובהתיישבות החשבון הוא כללי, ולכן המשיכו במימוש ההבטחה האלוקית ליצחק, הנאמרת לו בחבל עזה: "וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה' ".