צפית לישועה?

צפית לישועה?

"בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפו"ר צפית לישועה…"(דברי רבא במסכת שבת)

הרב גבריאל קדוש | אלול תש"ס-תשרי תשס"א

 

עם ישראל מאז ועולם ציפה לבניינה של ירושלים, הוא הדגיש זאת מאד בתפילותיו, בהלכות הקשורות לחורבן הבית הפרוסות על פני כל השנה במנהגי אבלות וזיכרון בשמחות, ובמיוחד בין י"ז בתמוז לט' באב.

 

ידועים דברי רבא במסכת שבת (שבת לא ע"א) "בשעה שמכניסין  אדם  לדין  אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים  לתורה  עסקת  בפו"ר  צפית  לישועה…".

 

מה כלול בדבריו של רבא? מהי משמעותה המעשית של הדרישה מהאדם לצפות לישועה?

האם אנו מצווים על צפייה לישועה מהבחינה הנפשית-פנימית של האדם בלבד, או שמה צפייה זו מחייבת גם פעולה מעשית מצדנו? ועוד יש לשאול על דברי רבא – שלכאורה מצאנו בדברי המדרש שדרישה זו מופנית דווקא לנביאים ולא לכל אדם!  ז"ל המדרש (פסיקתא דרב כהנא, נספחים אות ה):

 "קול צופיך נשאו קול (ישעיהו, נב, ח) ר' עקי' או' אין צופיך אלא הנביאים שהם מצפים לישועת ישר' שאע"פ שאמרו להם דברי תוכחות חזרו ובשרו אותן בשורות ונחמות".

וא"כ מדוע כל אדם נתבע לצפות לישועה?

 

נראה שיש קשר בין תפקידם של הנביאים לגרום לישראל להיות ראויים לגאולה ולהחדיר בהם את בטחון הישועה יחד עם תפקידם של ישראל לצפייה לקיום דברי הנביאים, כדברי הרד"ק (שם)

"צופה נתתיך - למה אתה שותק, הלא כצופה שמעמידים על המגדלים לראות אם יבאו גייסות לעיר יתקע בשופר להזהיר את העם שיתכנסו ויתחזקו – כן  נתתיך להזהירם להשמר מן הפורענות שלא אביאנו עליהם".

הנביאים הם מורי הדרך לכולנו, לצפות ולעבוד למען גאולתם של ישראל, וכשם שהנביאים למרות כל הנפילות והתוכחות, בכל זאת לא "הרימו ידים" מוודאות גאולתם של ישראל, אלא חזרו ובשרו אותן בשורות ונחמות, כן התביעה מכולנו  שלמרות הקשיים והתוכחות נמשיך  ונפעל למען ישועתם השלמה של ישראל.  וכל אחד מאתנו נתבע על כך "בשעה שמכניסין אדם לדין – אומרים לו… צפית לישועה?".

עניין זה הובא בדברי הרב קוק זצ"ל (מתוך ההד, הובאו באוצרות ראי"ה עמוד 887) והוא מלמדנו שהצפיה כוללת – מחד, צפיה והסתכלות רוחנית עמוקה לשאוף לשלמותם וכבודם של ישראל בעולם, ומאידך עבודה מעשית לקרב יעודים אלו. וזו לשונו (שם):

"ביחס לתקוה המפעמת בלב כל יהודי מדור דור לישועה ולגאולה השתמשו חז"ל בבטוי "צפיה". ולא "קוית" צפיה היא מגזרת צפה. תפקיד הצופה להשתמש בכל מאורע שהוא להזהיר על תקלה ולעורר למפעל של ישועה. וכך עלינו להשתמש בכל המאורעות שבעולם, שעל ידם תוכל לבוא או לצמוח תשועה לישראל".

בהמשך הדברים מדגיש הרב  זצ"ל את האחריות הנתבעת מכל אדם לא "להרדם בשמירה" של צפיית הישועה, וגם אם כלפי חוץ נראה שתהליך הישועה עומד במקום ואין הוא מתקדם, בכל אופן נתבעים אנו לעמוד על המשמר האקטיבי של פעילות למען הגאולה ולשים את בטחוננו בבואה של ישועה זו, וז"ל: "שימת-עין תדירית, גם באין שום יחש של הכרה גלויה חיצונית אל הישועה, כמו שהמצפה עומד על המשמר ימים על שנה, ולא יעזוב עמדתו גם באין לפניו דבר מחודש".

 

יש בדברי הרב האלו זירוז גדול שלא לזלזל בשום מעשה ואפילו בדברים שלכאורה נראים פעוטים בעניינה של הישועה, חייבים אנו לדבוק בהם ולא לעזוב אותם, הוא גם מדגיש כי  צפיית הישועה היא דבר שנובע מקישורו וחיבורו של האדם לכלל, לא שייך לצפות לישועת ישראל  אם לא מחוברים לכלל, אם לא מבינים  את ערכו המיוחד של כלל ישראל.

 

השילוב של ציפייה מעשית וציפייה בלב אין בו סתירה אלא השלמה, ודווקא מתוך גודל ציפיית הלב כך תגדל הציפייה במעשים.

ביטוי לציפייה זו נמצא בזוהר בפירוש על הפסוק "קול צופייך נשאו קול יחדיו ירננו" (ישעיה נב, ח); מבאר הזוהר (זוהר חלק ב דף נה ע"ב ):

 "רבי יהודה הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, והוה קארי כתיב (ישעיה נב ח) קול צופיך נשאו קול יחדיו ירננו, קול צופיך, מאן אינון צופיך, אלא אלין אינון דמצפאן אימתי ירחם קודשא בריך הוא למבני ביתיה, (האנשים המצפים לבניין בית המקדש הם הצופים, הם צופים לבניין בית המקדש). וכיצד נעשית צפייה זו? ממשיך הזוהר וכותב: "נשאו קול, ישאו קול מבעי ליה, מאי נשאו קול, אלא כל בר נש דבכי וארים קליה על חרבן ביתיה דקודשא בריך הוא, זכי למה דכתיב לבתר, יחדיו ירננו, וזכי למחמי ליה בישובא בחדוותא. בשוב ה' ציון, (כל אדם שבוכה ונושא קולו על חורבן ביתו של הקב"ה זוכה למה שכתוב בהמשך "יחדיו ירננו" וזוכה שיראו לו בישובה בשמחה, בשוב ה' ציון".

נמצאנו למדים שהצפייה לישועה היא זו שפועלת את הישועה עצמה ולכן זוכה המצפה לישועה לראות בשוב ה' ציון.

 

הציפיה המלאה תגרום לצפיה תמידית, תעורר את הפעולה, ותביא להשלמת ישועתם של ישראל. מי ייתן שתשוקתנו ופועלנו לבניין ציון וירושלים תהא לנו לישועה לבניין השלם של ארצנו וערי אלוקינו.