על מנהג ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב ועל הגירוש מגוש קטיף

על מנהג ברכת הלבנה במוצאי תשעה באב ועל הגירוש מגוש קטיף

אחד המנהגים המייחדים את מוצאי תשעה באב הוא לברך את ברכת הלבנה ולעשות 'קידוש לבנה', מיד בצאת הצום, אף על פי שבזמן זה עדיין נוהגים מנהגי אבלות מסוימים. בשורות אלו נעמוד על מקור המנהג ועל המשמעות של מנהג זה לימינו.

הרב אהוד אחיטוב | תמוז תשע"ה

אחד המנהגים המייחדים את מוצאי תשעה באב הוא לברך את ברכת הלבנה ולעשות 'קידוש לבנה', מיד בצאת הצום, אף על פי שבזמן זה עדיין נוהגים מנהגי אבלות מסוימים. מפסיקים לנהוג מנהגי אבלות רק למחרת בחצות היום, ולדעת חלק מהפוסקים מפסיקים לנהוג אותם רק במוצאי י' באב. בשורות אלו נעמוד על מקור המנהג ועל המשמעות של מנהג זה לימינו.

ידועה ההלכה שאת ברכת הלבנה צריך לומר בשמחה, כפי שפסק ה'שלחן ערוך' (או"ח סי' תכו סעיף ב): 'אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובגדיו נאים'. על פי עיקרון זה פסק הרמ"א (שו"ע, שם):

אין מקדשין הלבנה קודם תשעה באב ולא קודם יוהכ"פ. ובמוצאי יוהכ"פ מקדשין אותה, דאז שורין בשמחה. אבל לא במוצאי תשעה באב או שאר תענית.

הרמ"א מחלק בין מוצאי יום הכפורים, שבו אנו במצב של שמחה בשל הכפרה, לבין מוצאי תשעה באב, שבו עדיין איננו שרויים בשמחה,[1] אלא באבלות על חורבן הבית. לכן גם במוצאי תשעה באב עדיין אין מקדשים את הלבנה, כי עדיין 'אין שרויין בשמחה' אלא יקדשו אותה לאחר עשירי באב.[2] מסופר על המהרי"ל, אחד מגדולי אשכנז, שהיה ממתין מלקדש את הלבנה אפילו עד מוצאי שבת נחמו,[3] וכך נהג הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.[4] אולם המנהג המקובל כיום ברוב קהילות ישראל הוא להקפיד לברך ולקדש את הלבנה במוצאי תשעה באב, אף על פי שאנו עדיין בתענית ועדיין נוהגים מקצת ממנהגי האבלות. על מנהג זה מעיד 'כף החיים' (סי' תכו ס"ק כט) שכך הוא 'מנהג ירושלים וחברון', ומקורו טהור, כמובא בדברי האר"י הקדוש. 'כף החיים' מביא למנהג זה שתי סיבות: א. 'היות ונולד משיח'. ב. 'וגם כעין נחמה, שאע"פ שאנו עתה בחורבן בע"ה נזכה לקבלת פני משיח בן דוד'. מנהג זה השתרש גם אצל מרבית מיוצאי אשכנז, כמובא בלוח השנה של 'היכל שלמה'.

אולם כתבו הפוסקים שמן הראוי ליטול ידיים לפני קידוש לבנה, כיוון שבכל יום הצום נמנעים מכל רחיצה של תענוג. כמו כן כתבו הפוסקים שכדאי לאכול מעט לפני ברכת הלבנה, כדי שלא לברך את הלבנה בתענית. אך כבר נהגו להקל לאומרה בתענית, כיוון שהקפדה לאכול לפני ברכת הלבנה תגרום לאנשים ללכת לבתיהם, ורובם יפסידו את אמירתה בציבור או שלא יאמרוה כלל.

מנהג זה לברך ולקדש את הלבנה דווקא במוצאי תשעה באב הוא חלק מהציפייה לביאת משיח בן דוד, למרות חורבן בית המקדש. בכל חודש בעת קידוש הלבנה אנו אומרים: 'דוד מלך ישראל חי וקיים', שלוש פעמים.[5] רבינו בחיי בפירושו על הפסוק (בראשית לח ל): 'ויקרא שמו זרח', מסביר שיש קשר בין דוד המלך להתחדשות הלבנה. וזו לשונו:

פרץ על שם הלבנה, ומלכות בית דוד בא מפרץ שהוא כנגד הלבנה... וכשם שהלבנה שוקעת אחר כ"ט יום, כן מלכות בית דוד נפסקה וחרב המקדש בימי צדקיהו שהוא כ"ט דורות לפרץ... הזכירו בחידוש הלבנה... דוד מלך ישראל חי וקיים... והכל ענין אחד ושורש אחד, וזהו שכתוב: (הושע ג, ה) ובקשו את ה' אלהיהם ואת דויד מלכם.

והרמ"א כתב (סי' תכו שם) שלכן מציינים את מלכות דוד בקידוש הלבנה:

ונוהגין לומר דוד מלך ישראל חי וקיים, שמלכותו נמשל ללבנה ועתיד להתחדש כמותה וכנסת ישראל תחזור להתדבק בבעלה שהוא הקב"ה, דוגמת הלבנה המתחדשת עם החמה.

בקשה זו להתחדשות מלכות בית דוד היא תיקון למאיסת עם ישראל במלכות בית דוד, בעת חלוקת המלוכה בימי רחבעם המלך; כמתואר בספר מלכים (א יב, טז):

וישיבו העם את המלך דבר לאמר, מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן-ישי, לאוהליך ישראל, עתה ראה ביתך דוד...

חז"ל רואים בפסוק זה לא רק התרסה כנגד מלכות בית דוד, כפשט הפסוק, כי אם גם כנגד מלכות ה' וכנגד הצורך בבית המקדש. מאיסה זו כבר רמוזה בדבר ה' לשמואל שנים רבות קודם לכן, כשהעם ביקשו מלך משמואל והוא הקפיד עליהם. על כך אומר לו ה' (שמואל א ח, ז):

שמע בקול העם לכל אשר יאמרו אליך, כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם

וביארו חז"ל במדרש (שמואל פרשה יג ד), מדוע המילה 'מאס' חוזרת בפסוק זה:

תני רבי שמעון בן יוחי: אמר לו: בשלשה דברים הן עתידין למאוס במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבניין בית המקדש. אימתי מאסו בשלשתן? בימי רחבעם, הדא הוא דכתיב... מה לנו חלק בדוד - זו מלכות שמים, ולא נחלה בבן ישי - זו מלכות בית דוד, לאהליך ישראל עתה ראה ביתך דוד – זה בנין בית המקדש.

מצב זה מעכב את גאולתם של ישראל, כדברי הנביא הושע (ג, ד):

כי ימים רבים ישבו בני ישראל אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה ואין אפוד ותרפים.[6]

מבאר הרד"ק (הושע ג, ד) שבפסוק זה יש תיאור של עם ישראל שמקיים תורה ומצוות בגלות, אך אין לו יכולת לעבוד את ה' ללא מלכות ומקדש בירושלים. התיקון למצב זה יהיה כשעם ישראל יחזור ויבקש את הדברים שבהם הוא מאס בעבר, כפי שמתנבא הושע (ג, ה):

אחר ישבו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם וְאֵת דוד מלכם ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים.

 חז"ל (מדרש שמואל פרשה יג ד) רואים את סוד גאולתם השלמה של ישראל בכך שיחזרו ויבקשו הן מלכות שמים, הן מלכות בית דוד והן בניין בית המקדש, וישתוקקו להם:

אמר רבי שמעון בן מנסיא אין ישראל רואין סימן ברכה לעולם עד שיחזרו ויבקשו שלשתן, הדא הוא דכתיב אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלהיהם (הושע ג, ה), זו מלכות שמים, ואת דוד מלכם (שם) זו מלכות בית דוד ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים (שם), זה בנין בית המקדש.

ה'אבן עזרא' מוסיף שהמלה 'ישובו' פירושה שיבה לארץ ישראל בימות המשיח, כלשונו: 'אחר ישובו - שישובו במהרה אל ארצם במרוצה פתע פתאום... וכל אלה לעתיד'. כלומר, שיבת ישראל לארץ בימות המשיח היא תחילת תהליך התיקון והשיבה אל מלכות ה', מלכות בית דוד ובית המקדש.[7]

הבקשה להתחדשות מלכות בית דוד שזורה עם שאיפותינו והרגשותינו העולות מידי שנה בתקופה זו, לחזור לכל מרחבי ארצנו הקדושה, כלשון הפיוט: 'תשיבנו אל החבל ואל הנחלה'. בפיוט זה (הנאמר בהושענות של סוכות על ידי קהילות יוצאי אשכנז) מבטאים אנו את כיסופינו לשוב אל כל חבלי הארץ הקדושה, ובכללם יישובי גוש קטיף וצפון השומרון – יחד עם השיבה אל מלכות שמים, מלכות בית דוד ובניין בית המקדש.

דברים אלו נכתבים במלאות עשר שנים לגזרה הקשה שבה נגדע חבל קטיף, חלק מחבלי ארץ חמדה בדרום מערבה של ארץ קדשינו נחלת אבותינו, ונגדעו יישובים בצפון השומרון. לצערנו, את חורבן חבלי ארץ אלו, שזכינו להיות שותפים בבניינם ובהפרחתם כמצוות ה' עלינו, לא הצלחנו למנוע. דימינו בנפשנו שאף אנשים שעבורם המושגים 'נחלת אבות' ו'קדושת הארץ' אינם סיבה מספקת שלא לתת חבלי ארץ ישראל לזרים, אפשר יהיה לשכנע בנימוקים של סכנות ישירות במסירת מקומות אלו לאויבינו. אולם למרות ההשתדלויות המרובות, הרוחניות והמעשיות, נמסרו חלקי ארץ ישראל לזרים, זדים ואנשי חמס. עיננו רואות יום יום ושעה שעה כיצד עזיבת חלקים מארץ ישראל פוגעת בנו לא רק מבחינה רוחנית אלא אף מבחינת ביטחון תושבי המדינה, וניכר הדבר לעין כל. אך 'מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו'.

תפקידנו בתקופה זו להמשיך במשנה מרץ ביישוב ארץ ישראל, כמצוות ה', על פי רצון ה', כפי שנצטווינו בפרשיות מטות, מסעי ודברים; לבוא לרשת ולהוריש את הארץ, לעסוק בבניין הארץ הקדושה וביישובה בכל חלקיה. עלינו להמשיך להשמיע ברמה שהיעד שלנו הוא בניין הארץ לכל מרחביה, ולבקש את גילוי מלכות שמים בהקמת מלכות בית דוד ובבניין בית המקדש. וכן נאמר על ידי הנביא ישעיהו (מ, ט):

על הר גבה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכח קולך מבשרת ירושלם הרימי אל תיראי אמרי לערי יהודה הנה אלהיכם.

יהי רצון, שנזכה להמשך קיום נבואת ירמיהו (לא, כ):

הציבי לך צינים שמי לך תמרורים שתי לבך למסלה דרך הלכתי הלכת שובי בתולת ישראל שבי אל עריך אלה.

נזכה לשוב לכל חלקי הארץ הקדושה, לקיבוץ גלויותינו ולנחמת ירושלים בבניין בית המקדש, במהרה בימינו, אמן.



[1].     מגן אברהם, סי' תכו ס"ק ד; משנה ברורה, סי' תכו ס"ק ח.

[2].     משנ"ב, שם ס"ק י.

[3].     באור הלכה, סי' תכו ד"ה ולא במוצאי תשעה באב.

[4].     עי' בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי, שלא הביא את המנהג לקדש את הלבנה במוצאי תשעה באב.

[5].     רמ"א, שם.

[6].     באופן דומה מבאר גם המצודת דוד, הושע ג, ד, את נבואת הושע בלשונו הקצרה: 'והדברים האלה בשורה טובה לישראל שבימי גלותם לא יפנו לא אל עבודת שרי מעלה ולא אל עבודת כוכבים אף שיהיו חסרים השראת השכינה והמזבח והאורים ותומים'.

[7].     כך גם פירש המצודת דוד: 'אחר ימים רבים ישובו בני ישראל אל ארצם ואז יבקשו את ה''.