מגלות לגאולה

מגלות לגאולה

עומדים אנו לפני ימי בין המצרים בהם אנו מציינים את נפילת ירושלים והמקדש בידי זרים "בית קדשינו ותפארתנו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה". חז"ל מלמדים אותנו שמטרתו ותפקידו של בית המקדש - להיות יסוד ומקור השפעה, רוחנית וגשמית כאחד, לעולם כולו

הרב יגאל הדאיה | גליון 11 תמוז-אב תשנ"ז

 

עומדים אנו לפני ימי בין המצרים בהם אנו מציינים את נפילת ירושלים והמקדש בידי זרים "בית קדשינו ותפארתנו היה לשריפת אש וכל מחמדנו היה לחרבה".

חז"ל מלמדים אותנו שמטרתו ותפקידו של בית המקדש - להיות יסוד ומקור השפעה, רוחנית וגשמית כאחד, לעולם כולו. וכך אמרו חז"ל (תנחומא פר' קדושים פסקא י):

עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי" (קהלת ב). אמר ר' ינאי: אפילו פלפלין נטע שלמה בארץ, וכיצד היה נוטען? אלא שלמה חכם היה, והיה יודע עיקר משתיתו של עולם... "מציון מכלל יופי א-להים הופיע" - מציון נשתכלל כל העולם... אבן השתיה שממנה הושתת העולם. והיה שלמה יודע איזה הוא הגיד שהוא הולך לכוש, ונטע עליו פלפלין, ומיד היו עושין פירות.

שלמה המלך ברוב חכמתו הכיר את "מערכת הצינורות" הרוחנית היוצאת מן המקדש, ממקום אבן השתיה, וסובבת בעולם כולו, וממנה מתברכים פירות העולם כולו. ובחכמה זו הפך את ירושלים ל"בוסתן" שיש בו מכל פירות וירקות העולם, ממש כגן עדן, להודיע ולגלות לכל העולם את מעלתה של ארץ ישראל; שהיא חמדת כל הארצות, היונקת את עיקר שפעו של עולם, ואילו העולם כולו ניזון מן התמצית הנשארת.

ומיום שעברו ישראל בריתו של מקום, ופסקה עבודת המקדש וגלות ישראל גררה בעקבותיה ביטול מקצת ממצוות התלויות בארץ, ונטילת העוצמה מרובן (ששוב אינן נוהגות אלא מדרבנן), גם "פלג א-להים" שוב אינו מלא מים, וארץ ישראל, שהיתה לגאון לכל הארצות, החלה שותה מתמצית השפע בלבד, וכדברי הגמ' (פסחים מב ע"ב): "בתחילה כשהיו מביאים נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנים לתוכן שעורים... ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ...". ועל כן הודיעונו חז"ל (סוטה פ" -ט מי"ב-מי"ג): "המעשרות (שפסקו מלתת), נטלו את שומן הדגן", ו"מיום שחרב ביהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות".

ובדורנו, עם הופעת הקץ המגולה, בעת אשר הרי ישראל חוזרים ליתן פריים, הדריכונו רבותינו כי העיסוק במצוות התלויות בארץ, בביהמ"ד ובשדה, הוא אחד מן הדברים שבכוחם להחיש גאולתנו ולהעלות ארוכה למכאובינו.

זו גם היתה דרכו של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שביום י"ט סיון מלאה שנה להסתלקותו. שאיפתו היתה להחיות את הטיפוס האידיאלי של "איכר יהודי", של "עם שבשדות" מחד גיסא, ומאידך גיסא, לגדל דור של תלמידי חכמים שבכוחם יהיה לפסוק גם בהלכות התלויות בארץ, שהעיסוק בהם הוזנח במשך דורות רבים (מתוך ההקדמה ל"ארץ חמדה").

בתחילת החוברת אנו מביאים את מכתבו של מרן הגר"ש ישראלי זצ"ל בעניין נטיעת עץ כלאיים, בהמשכה, כדרכנו בקודש, את פסקי הלכות ערלה ממרן הראשון לציון הגר"מ אליהו שליט"א. כן בחוברת, מאמר בעניין מעשר עני (לקראת השנה הבעל"ט שהיא שנת מעשר עני), ובעניינים כלליים השייכים לתרו"מ ובשאר עניינים שמצאו מקומם בחוברת זו מסיבות המקום והזמן.

אנו תקוה כי ענייני ההלכה המתפרסמים בחוברות "אמונת עתיך" יהיו גם הם מאותם אבנים טובות שמהם עתיד הקב"ה לבנות את ירושלים.

 

יותר מאשר תמיד זקוק העם כיום לתלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים בהלכה, ל"רבנן דיבנה" היודעים שההצלחה תלויה רק בשיתוף פעולה עם הציבור, והמוכנים לצעוד צעד בצעד עם הציבור בכדי לתמוך אשוריו לבל ימוט, להדריכו ולנהלו על מי מנוחות. בכלל זה, אין ספק שצריכה להעשות עבודה תורנית המקיפה את כל ענפי החיים: הלכות חברה והלכות מדינה, הלכות צבא והלכות עבודת האדמה, לבירור ההלכה ולניתוח הבעיות שהזמן גרמן ופתרונן לאור ההלכה.

 

(מתוך ההקדמה ל"ארץ חמדה" למרן הגר"ש ישראלי זצ"ל)