אהבת חינם לארץ

אהבת חינם לארץ

ישנה השפעה מחטא המרגלים לחורבן הבית ושאר הצרות שארעו בט' באב

הרב דורון ותקין | תמוז-אב תשס"ב

הגמרא (תענית כט ע"א) דורשת מהפסוק: "ויבכו העם בלילה ההוא", אמר הקב"ה: " אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות". מפרשת הגמרא ש"מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". היינו שאותו היום שבו חטאו ישראל בחטא המרגלים חרב הבית בראשונה ובשניה. ישנה השפעה מחטא המרגלים לחורבן הבית ושאר הצרות שארעו בט' באב. זאת אומרת שמה שחטאו בחטא המרגלים לא גרם את חורבן הבית וגלות ישראל (שהרי בית ראשון ושני חרבו בגלל חטאי ישראל הידועים), אלא היום (התאריך) גורם מפני מה שארע בו בראשונה.

מפרש המהר"ל (נצח ישראל פ"ח) שהיה צריך להיות רצף בין יציאת מצרים וכניסת ישראל לארץ, הרצף נשבר בחטא המרגלים. לשבירת הרצף ישנן שתי השלכות: הראשונה - שהמפעל האלוקי של בחירת ישראל ביציאת מצרים והמשכו כניסתם לארץ, הוא היחס האידיאלי אל הארץ. כמו שבחירת ישראל הוא סגולה שאין לה הפסק לעולם, מפני שהיא יצירה אלוקית כך  הכניסה לארץ הייתה צריכה להיות המשך המהלך האלוקי אילולי חטאו. החטא גרם שברית הארץ הייתה אמנם, אבל לאחר שהופסק הרצף מיציאת מצרים. אילו היו נכנסים מיד היה הקשר הזה ללא ניתוק לעולם, היה נבנה בית המקדש ולא חרב לעולם.  השניה - הקשר הטבעי לארץ, מפני שמקומם הטבעי של ישראל בארץ. אבל "בהווה אמינא" שאולי לא יכנסו לארץ נפגמה הטבעיות ונוצרה אפשרות - אמנם רק תיאורטית - שאולי אפשר בלי הארץ. התעורר צורך לבדוק וללמוד על טוב הארץ ולבחון את מחויבותנו אליה. מבחינת ישראל הייתה כאן נפילה לדורות מפני שהכניסה לארץ היא מקומנו הטבעי, מקומנו היחידי.

אפשרות זו אפילו שהייתה במחשבה, פגמה את היחס המוחלט של ישראל לארץ, וממנה נולדו אחר כך האפשרויות של חורבן הבית ויציאה לגלות, כי אילולי חטא זה לא  היה נחרב הבית ולא היו יוצאים לגלות.

מסביר הרב צבי יהודה (שיחות לפרשת שלח סדרה ראשונה סע' 4) במה חטא זה גרם פגם לדורות:

"בדבריהם של המרגלים מתגלה חוסר הבנה לקשר המהותי בין עם ישראל וארץ ישראל. הם מתייחסים אל העם שיושב שם "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא". בלי להתייחס אל הארץ וחיוניותה לעם ישראל.אבל יהושע וכלב אומרים"עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה", ומתייחסים אל הארץ עצמה, ואל ההכרח האלוקי שעם ישראל ישב בה, המחייב לעלות אליה ולרשת אותה, בין אם אין שם גויים, בין אם יש שם גויים באופן ארעי.

וזה חוסר הבנה ואמונה, בעצם עניין עם ישראל ותורה במציאות. של קדוש החיים, וקדוש הארציות, הגורם מאיסת ארץ חמדה לכל העם כולו. וגזירת עונש לכל הדור".

 

בחירת הארץ קודמת לבחירת ישראל[1], היא יצירה אלוקית "הוא אמר ויהי", בחירה זו עומדת כביכול בפני עצמה, יש לה ראשוניות יסודית לכל מה שנוגע לקדושת מעשה בראשית, הארץ בקדושתה האלוקית – היא יסוד המציאות  שהוא קדושת ישראל. זהו קשר חיים – חיוניות מהארץ לישראל ומישראל לארץ.

 

המחשבה, שאפשר להתייחס לארץ בנפרד מהעם, אומרת שעם ישראל בשביל צרכיו בא לארץ כאמצעי - לקיומו או למעמדו הרוחני. נוצרת מערכת יחסים של אמצעי או מטרה, אבל לא כיסוד או כחיבור עצמי מקורי. לכן עלתה לבני ישראל "הווה אמינא" כאילו יש מקום לבחון ולראות את הארץ בטרם כניסתנו אליה. כאילו יש אפשרות שאם משהו לא מסתדר אולי לא ניכנס, או ניכנס לפי מה שאנחנו מבינים במערכת הזו – על דעת הכי. במקום להיכנס לארץ על דעת היצירה והיעוד האלוקי של הארץ לעם כמו יציאת מצרים.

המרגלים בחנו האם אפשר לגבור על הגויים שנמצאים כאן, הם לא התייחסו לעיקר הארץ שאליה מביא אותנו ה'. הניסיון לבחון את הקשר לארץ לפי יכולתנו ללחום בגויים ולהורישם היה "זעזוע ביסוד המציאות בעובדה האלוקית"[2], וגרם הפסקה בשרשרת הדורות, הדור ההוא מת ללא כניסה לארץ ורק הדור שבא אחריו נכנס. אבל הפגם נשאר בשבירת הרצף והפיכת ההוה אמינא למעקב בחיבור נצחי לארץ.

המלחמה וההתיישבות על הארץ היא תיקון חטא המרגלים, מפני שהארץ היא היעוד האלוקי לעם. לכן המלחמה וההתיישבות מוסיפים חיות לעם גם בשעה שנאבקים על הארץ. זוהי אהבת "חינם" שמתקנת את הבכיה של "חינם".

 

נראה שיסוד זה הוא הכח להתגבר על הפחד ומבוכת הזמן, העיסוק במצוות התלויות בארץ הוא כמו העיסוק בארץ עצמה ובהתיישבות המעשית בה –  ניגש לארץ מצידה האלוקי. בכך מרוממים את הרוח ובונים כוחות חדשים בתקופות קשות.

 

בבניין ירושלים ננוחם וכל המתאבלים עליה יזכו לראות בבניה בביאת גואל צדק במהרה.



[1] עי' להשלמת הדברים, שיחות הרצ"י לפרשת שלח, סדרה שניה סעי' 13-15.

[2] שם סע' 14.