הירא ורך הלבב

הירא ורך הלבב

דבר מוסכם הוא שמלחמתנו כיום מלחמת מצוה היא: אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.

הרה"ג יעקב אריאל |
דבר מוסכם הוא שמלחמתנו כיום מלחמת מצוה היא, אם לדעת הרמב"ן משום מצוות ישיבת הארץ, ואם לדעת הרמב"ם משום שהיא באה להושיע את ישראל מיד צר[1]. בין למר ובין למר חלה עלינו המצוה שנצטווינו בשעת מלחמה: 

אל ירך לבבכם, אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם[2]. 

אמנם נחלקו הראשונים בפירושו של פסוק זה. לדעת הרמב"ם[3] זוהי מצוה; אך לדעת הרמב"ן[4] אין כאן מצוה אלא הבטחה, וא"כ לדעתו מותר להתיירא מפני האויב לכאורה. אולם נראה שאפילו לדעת הרמב"ן יש איסור להתיירא ולפחד. הרי התורה עומדת ומצווה את הכהן, משוח המלחמה, לעמוד לפני היציאה לקרב ולעודד את רוח העם שאין לו ממה לירא ולחשוש. וכן ציותה התורה להעמיד שוטרים ולהחזיר את כל הירא ורך הלבב מעורכי המלחמה "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו"[5]. על כורחך עליך לומר שאין כאן מחלוקת כלל באיסור הפחד, אלא שלדעת הרמב"ן התורה לא ציוותה את האדם הפרטי שלא יפחד, כי אי אפשר למנוע אינסטינקטים הפועלים באופן ספונטני ללא שליטת האדם עליהם. ניתן רק לצוות על האמצעים שיש לנקוט בהם כדי למנוע את הפחד. לכן לדעתו עיקר המצוה מוטלת על הציבור ומוסדותיו למנוע את אנשי המלחמה מכל פחד שהוא, אם על ידי מינוי משוח מלחמה, שמחובתו לעודד את העם ולהבטיחם שאם יבטחו בה' לא יאונה להם רע, ואם על ידי מינוי שוטרים שתפקידם להרחיק את הפחדנים מן החזית. 

גם הרמב"ם חש כנראה בטענה זו שאין אפשרות לצוות על אינסטינקטים טבעיים, ומשום כך דקדק בלשונו וכתב[6]: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו, עובר בלא תעשה". כלומר, הפחד הטבעי כשלעצמו לא נחשב עדיין לעבירה, אך כשהאדם לא זו בלבד שלא מנסה להתגבר על פחדו אלא שהוא חושב ומהרהר ומבהיל את עצמו גם הפחד הטבעי נחשב לאיסור. 

במקום אחר[7] אומר הרמב"ם שעל איסור זה עובר "כל מי שייסוג אחור ויברח". משמעות הדברים מורה אמנם על בריחה מן המערכה מתוך פחד ולא על נסיגה מתוכננת על סמך החלטה מיושבת. אולם כפי שראינו, בנוסף למצוה האישית לחיילים לא לפחד, יש גם חובה ציבורית על השלטונות האחראים לניהול הביטחון והמדיניות לעודד את העם ולחזק את בטחונו, וודאי שחובה עליהם לא להירתע מפני לחצים וחששות שונים. (אמנם יש להבחין בין פחד לחשש סביר ומוצדק, אולם מחלק מהנימוקים המועלים על ידי מדינאים מסויימים ואנשי תקשורת מתקבל הרושם שגורם הפאניקה הוא אחד מנסיונות השכנוע שלהם, הן את עצמם והן את אחרים. לכן יש להדגיש את האיסור המפורש בתורה להתחשב בגורם זה, בפרט לגבי אנשי ציבור).
 
אין באיסור זה התעלמות משיקולים ריאלים, אמיתיים ואובייקטיבים. אין כאן שום היתר להזיות דמיוניות, הימורים מסוכנים ואשליות שווא. יש כאן דרישה לראיה מאוזנת שקולה ואחראית, המונעת ע"י מוטיבציה אידיאליסטית. 

לעם ישראל יש יעודים ועליו למלא את יעדיו, קיומו בארצו הוא אחד מהם. יש גם הבטחה אלוקית לכך. יש להביא אותם בחשבון השיקולים. אמונה בצדקת הדרך מהווה גורם בעל משקל בהצלחתו של מאבק, לכן אסור להגזים בראיית שחורות וחד צדדיות הגורמת לדמורליזציה ולהעדר מוטיבציה להשגת יעדים אלו. 




-------------------------------------------------------------------------------- 

* חלק ממאמר שאמור להתפרסם בקרוב ב"ספר מאמרים" של הרה"ג יעקב אריאל, בעריכת והוצאת מכון התורה והארץ. הבאנו מובאה זו בהקשר למאמרים שהודפסו לעיל על המלחמה, איסור הפחד ושיקול הדעת הפרטי והציבורי. 

[1] רמב"ם (הל' מלכים פ"ה הל' א). 

[2] דברים (כ ג). וראה מאמרנו "נטישת רמת גן בימי מלחמת המפרץ" (שו"ת "באהלה של תורה" ח"א סי' ז). 

[3] ספר המצוות (לא-תעשה נח); הל' מלכים (פ"ז הט"ו). 

[4] בהשגותיו לספר המצוות שם. מיהו בפירושו לתורה (דברים כ ז) פירש פסוק זה כאזהרה וכדעת הרמב"ם.
 
[5] דברים (כ ח). ועי' השגת הרמב"ן בספר המצוות שם. ובפירוש הרמב"ן על התורה כאן הביא את פירוש הבה"ג שפירש פסוק זה כאזהרה. ובהשגותיו לספר המצוות בסוף מצוות ל"ת (מצוה י) מנה לאו זה בין הלאוין לדעתו. 

[6] הל' מלכים (פ"ז הל' ט"ז), וכן דייק מלשונו הגר"י פערלא בספר המצוות לרס"ג (ל"ת קכח). ענין זה - שאין התורה מצווה על רגשות טבעיים - בא לידי ביטוי בכמה מקומות על ידי רבותינו, כגון: בפירושם למצוות "ואהבת לרעך כמוך", שאמרו: "דעלך סאני לחברך לא תעביד" (שבת לא ע"א), שלא התכוונו לצמצם בכך את מצוות התורה, אלא אדרבה, מכיוון שלא נתן לצוות על רגשי האהבה תורגמו הדברים לשפת המעשה המחייבת. וכן מצוות "ואהבת את ה' א-להיך" נתפרשה על ידיהם שיהא שם שמים מתאהב על ידך (יומא פו ע"א) או לחובת מסירות הנפש בשלוש העבירות החמורות (פסחים כה ע"א-ע"ב). מאידך, מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך" נתפרשה על ידיהם שבשנאה שבלב הכתוב מדבר (ערכין טז ע"ב). מיהו, עי' פירוש הרמב"ן על התורה (ויקרא יט יז) שהכוונה היא שלא יכבוש האדם את השנאה בלבו אלא יוכיח את עמיתו למה עשה לו כך וכך. ועי' מלבי"ם (סוף פר' כי תצא) שכתב שאין אפשרות לחייב על השכחה, לכן יש חובה להזכיר בפה. 

והנה הרמב"ם (הל' גזילה פ"א ה"ט) כתב שכל החומד רכוש חבירו והפציר בו עד שלקחו ממנו - עובר ב'לא תחמוד', אך אינו לוקה משום שאין כאן מעשה. כלומר, לדעתו עצם החמדה הוא האיסור אלא שהתנאי לגמר העבירה היא הוצאתה לפועל. זאת אומרת שהתורה אמנם מצווה על רגשות טבעיים, אלא שכל עוד התגבר האדם על רגשותיו ולא הוציאם לפועל לא עבר עבירה (ועי' שמונה פרקים להרמב"ם, פרק ו, על החסיד ועל הכובש את יצרו. ועי' הל' גזילה שם הל' י, שהחומד בלבו עובר מיד משום "לא תתאווה"). 

לפי זה גם את מצוות "לא תירא מהם" ניתן לפרש באופן דומה, שהנבהל עובר רק לכשהבהיל (והראב"ד נחלק על הרמב"ם בהל' גזילה וסובר שב'לא תחמוד' האיסור המעשה ולא המחשבה, וכמו כן נחלק עליו שמנין המצוות שבתחילת ספר משנה תורה (לא תעשה נח) שאיסור הפחד במלחמה הוא הבטחה ולא אזהרה. וייתכן לומר שלשיטתם נחלקו גם במצוות שמחה: עי' הל' חגיגה פ"א ה"א). 

לעומת זאת, הראב"ע (הארוך, שמות כ יג) סובר שעל ידי חינוך עצמי ממושך מסוגל האדם לרסן את רגשותיו הטבעיים, עי"ש. ועי' מה שכתבנו בשו"ת "באהלה של תורה" (ח"א סי' ו אות ד). 

[7] ספר המצוות (לאוין נח).