מצוות ישיבת א"י -מצווה עצמית או אמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ? (חלק שני)

מצוות ישיבת א"י -מצווה עצמית או אמצעי לקיום מצוות התלויות בארץ? (חלק שני)

המאמר עוסק במצוות יישוב ארץ ישראל (חלק שני)

הרב יעקב זיסברג | אייר-סיוון תשס"ב

 

התשב"ץ (זהר הרקיע מצווה עו, ובתשובותיו ח"ג סי' רפח) פסק שמצוות ישיבת ארץ ישראל היא מצוות עשה, כזקנו הרמב"ן. אבל הוא חידש, שדין "הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין" ומצוות הדירה, הם משום המצוות היתרות בהעלאה, ומשום הפסד אותן מצוות ביציאה מהארץ - "דתרי ענייני נינהו, קדושת שכינה וקדושת מצוות...". כלומר, קדושת שכינה היא רק בא"י ולא בעבר הירדן המזרחי. וזהו שאמר יהושע לשנים וחצי השבטים (יהושע כב יט) "ואך אם טמאה ארץ אחזתכם" כמו שפירש רש"י (שם), שנקראת כן משום שאין בה שכינה, אבל קדושת המצוות היא גם בעבר הירדן המזרחי. "וחיוב העלאה (=הכל מעלין לא"י) הוא מפני קדושת מצוות ושם הוא מצוות הדירה בלבד"[1]; "וההוצאה משם (=מא"י) היא משום שמפקיע עצמו מן המצוות כדמוכחא ההיא דעבדים"[2]. לכן, דין עבר הירדן שווה לדין יהודה ולגליל רק לעניין דירה, אבל קדושת שכינה, מעלת קבורה וכל יתר מעלות א"י [כגון: להיבנות בא"י למי שלא זכה לכך בחו"ל (יבמות סד ע"א), הדר בא"י עונותיו נמחלין (כתובות קיא ע"א), אוירא דא"י מחכים (ב"ב קנח ע"ב), ונבואה ששורה רק  בא"י (מו"ק כה ע"א)] - כל זה אינו בעבר הירדן. ולכן, בגלל שדין הכל מעלין תלוי בקדושת המצוות – מעלין מחו"ל לעבר הירדן, אבל לא מעבר הירדן לא"י דמשום תוספת קדושה לא כייפינן[3].

לענ"ד, רוב רבותינו בצרפת ובאשכנז סוברים שמצוות ישיבת א"י היא אמצעי לקיום המצות התלויות בארץ. שיטתם תתבאר במאמר אחר.

 

 

ז. ההבדלים בין השיטות

 

להלן ההבדלים בין שתי השיטות:

 

 1) מצוות ישיבת א"י - רבי אשתורי הפרחי  מספר על טעות שרווחה בזמנו כתוצאה מהשיטה הסוברת כי מצוות ישיבת א"י היא אמצעי (הכשר) לקיום המצוות התלויות בארץ: "הנה היום נמצאים פה עמנו אנשים מקרוב באו, מוחזקים ביודעים, מניאים לב נשים ועמי ארצות לשבת שם (= בבית שאן), ואומרים להם ש(בית שאן) אינו ארץ ישראל במוחלט אלא חוצה לארץ" (כפתור ופרח פרק ז[4]). הסיבה, רבי פטר את בית שאן מתרומות ומעשרות (חולין ז ע"ב) ולכן היו אנשים שחשבו שהגר  בבית שאן גר בחוצה לארץ. להוציא מדעה זו, עשה  הכפתור ופרח מעשה  וקבע את דירתו בבית שאן "להודיע לבני האדם שהיא א"י, אף על פי שאינה מכיבוש שני".

 

2). דין "הכל מעלין לא"י" (כתובות קי ע"ב) – להיכן מעלין בא"י? לסוברים כי מצוות ישיבת א"י היא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ - מעלין לגבולות עולי בבל בלבד, גבולות מצומצמים הנמצאים בין עכו לאשקלון, כיוון שאת מצוות ישיבת א"י מקיימים רק במקומות אלה. לסוברים  שמצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית מדאורייתא - מעלין גם לגבולות עולי מצרים, כי את מצוות ישיבת א"י מקיימים גם במקומות אלה[5].

 

3) היתר המכירה בשנת השמיטה - מרן הראי"ה קוק המשיך וביסס את היתר המכירה בשנת תרס"ג (1903), לפי מה שנהגו גדולי ישראל לפניו בשמיטת תרמ"ט. חלק מגדולי ישראל התנגדו  להיתר המכירה. בין המתנגדים החריפים להיתר המכירה היה הרידב"ז[6] שכתב קונטרס בשם "קונטרס השמיטה". אחת מטענותיו היתה, כיצד מוכרים את קרקע א"י לגוי, הרי במכירה זו אנו מפקיעים את הארץ מקדושתה ומבטלים את מצוות ישיבת א"י? [7] תשובת מרן הרא"יה[8]: מצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה של א"י ולא מאפשרות קיום המצוות התלויות בארץ, ולכן המכירה מפקיעה רק את חובת הקיום של המצוות התלויות בארץ, אך לא את קדושתה העצמית של א"י.

 

4) אדם העולה לא"י וידוע שהוא איננו שומר מצוות, בין מצוות התלויות בארץ ובין מצוות אחרות, האם הוא מקיים  את מצוות ישיבת א"י ? לדעת ה"כפתור ופרח" הוא מקיים כי היא מצווה עצמית. לשיטת רבנו חיים הכהן ואחרים הוא אינו מקיים אותה.  הוכחה ל"כפתור ופרח" הביא הגרצי"ה קוק[9] ממדרש איכה (פרשה ג סעיף ז): "אמר (הקב"ה), הלואי יהיו ישראל עמי (בא"י) ואפילו מכעיסים אותי". בילקוט שמעוני (איכה רמז תתרלח) הלשון: "'בית ישראל יושבים על אדמתם ויטמאו אותה' (יחזקאל לו יז) - אמר הקב"ה, הלואי יהוון בני עמי בא"י אף על פי שמטמאין אותה". מבואר שהיותם של ישראל בא"י היא מצווה למרות שמקניטים ומטמאים אותה. נראה שהטעם הוא שהיא מצווה עצמית ואינה נפסדת כשאין מקיימים מצוות על ידי הדרים בה. אמנם, כשמקניטים ומטמאין את הארץ, גורמים עיכובים וסיבוכים בגילוי שכינתו בפועל, כי בא"י ישנה השגחה ישירה על ידי הקב"ה והוא נקרא "אלוקי הארץ" (רמב"ן ויקרא יח כה). מכל מקום, עיכובים אלה אינם מבטלים את עצם המצווה והקדושה של א"י[10].

 

5) איסור היציאה מא"י לחו"ל – לסוברים שמצוות ישיבת א"י היא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ, איסור היציאה לחו"ל הוא מדרבנן, מכיוון שלרוב הפוסקים מצוות התלויות בארץ בזמן הזה הן מדרבנן[11]. גם לפוסקים הסוברים שמצוות התלויות בארץ בזמן הזה הן מדאורייתא[12] - לא מצאנו שהאיסור של הפקעה ממצוות התלויות בארץ הוא מהתורה אלא נראה שהוא מדרבנן[13]. לעומת זאת, לסוברים  שמצוות ישיבת א"י היא עצמית מדאורייתא, ביציאה מן הארץ מבטל מצוות עשה דאורייתא של ישיבת א"י[14]. ויש שכתבו[15] שמהתורה לא מצינו איסור מפורש ליציאה לחו"ל וחכמים הם שאסרוה, שהרי לא נאסר אלא לשוב מא"י למצרים ולשבת שם.

 

 

ח. מה נפסק להלכה?

 

(1)  בתקופת הראשונים

 

מחלוקת זו  באה לידי ביטוי בימי הכפתור ופרח, שעלה לא"י בשנת ה' ע"ג (1313). הוא לא קבע את מגוריו בערים הראשיות הנודעות בא"י כמו ירושלים, אלא בעיירה קטנה, בית שאן. שתי סיבות לבחירת העיר בית שאן נמצאות בספרו: א. לברוח מהמחלוקות שהיו בערים הגדולות; ב. ללמד שגם אדם הגר במקום שלא כבשו עולי בבל - מקיים את מצות ישיבת א"י.

בהקדמתו הוא כותב:

בפלגות אדמת ישראל בחסד עליון עברתי, עיירותיה מדינותיה וכרכיה רובם דרכתי... בבית שאן אשר למנשה אשר בו לחבר את ישיבתי בחרתי. יושבת על מים רבים מי מנוחות, ארץ חמדה מבורכה ושבעת שמחות, כגן ה' תוציא צמחה ולגן עדן פתחה. דירת הכרכים לשבת בצער עזבתי, עם שיושביהם בחסידותם עונותם ממעטים, ידעתי ידעתי גם בגדולות ללכת בהם לא נסתי, ובנפלאות ממני לא שאלה נפשי, ואליהם ליבי לא הטה, ולאפוקי נפשאי מפלוגתא.

מהקדמתו עולה כי כדי להתרכז בכתיבת ספרו, ומשום שישיבת כרכים קשה, והמחלוקות שם מצויות, קבע את מקום מגוריו בבית שאן.

 

תשובה נוספת עולה מהפרק השביעי בספר בו הוא דן על העיר בית שאן. בפרק זה הוא מלקט את כל הפסוקים ומאמרי חז"ל בתלמוד ובמדרשים העוסקים בבית שאן. בתחילת דבריו הוא כותב:

על בית שאן להודיע לבני אדם שהוא א"י, ושהנודר בנזיר יכול לישב בו[16]. וכיוצא בזה בשאר הדינים, אינו צריך לבשר אלא לסוסים וגמלים[17]. אבל מה אעשה, הנה היום נמצאים פה אנשים מקרוב באו, מוחזקים ביודעים, מניאים לב נשים ועמי ארצות לשבת שם, ואומרים שאינו ארץ ישראל במוחלט אלא חוצה לארץ. ואילו אמרו שיש חילוק בחיוב תבואת ארצו מזולתו החרשתי. על כן להאריך בזה הוצרכתי להחיות לב נדכאים.

 

כבר הזכרנו, שעל סמך היתרו של רבי את בית שאן, טענו "אנשים מקרוב באו", כלומר רבנים עולים מצרפת או אשכנז[18], שכל מקום בא"י שאין מקיימים בו את המצוות התלויות בארץ - היושב שם גר בחו"ל ולא בא"י. המון העם, נשים ועמי ארצות קיבלו דעה זו ולא התיישבו בבית שאן. התפיסה ההלכתית העומדת בדבריהם של רבנים עולים אלה היא, שמצוות ישיבת א"י היא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ, ובמקום שאין נוהגות המצוות התלויות בארץ אין נוהגת מצוות ישיבת א"י. כנגד שיטה זו יוצא בחריפות הכפתור ופרח כאן ובפרק י, הפרק הארוך ביותר בספרו (ראה לעיל סעיפים ג-ד). הוא מוכיח שמצוות ישיבת א"י נוהגת גם במקומות שאין נוהגות המצוות התלויות בארץ. לכן, כדי להשפיע על הציבור עשה מעשה רב והתיישב בבית שאן, ללמד ולהראות שהיושב שם מקיים את מצוות ישיבת א"י.

 

לאחר שהאריך במעלות העיר בית שאן (שם) הוא מסיים את דבריו:

"ומה שרדפתי אחרי זאת החקירה, לא מפני שזיכני האל לשבת בו, אלא שלא למעט גבולות נחלתינו ממיעוט ודיעה ומרצון, ושלא להקל במצוותיה. ולאחר זמן מרובה באו הנה (=לבית שאן) האנשים ההם וחזרו בהם"[19].

סופו של הויכוח התורני שהתחיל בצרפת ואשכנז והמשיך בא"י היה, שאותם רבנים הודו לבעל הכפתור ופרח שמצוות ישיבת א"י היא מצווה עצמית והם עצמם התיישבו בבית שאן.

 

(2) בתקופת האחרונים

 

יש מהאחרונים הסוברים שמצוות ישיבת א"י היא אמצעי לקיום המצוות התלויות בארץ. המנחת חינוך (מצווה צד) מחדש שאיסור "לא תחנם" נוהג רק במקומות שהחזיקו עולי בבל "כי מה שלא החזיקו עולי גולה אינו קדוש". לפיכך, מותר למכור שדה לנוכרי ממקום שכבשו עולי מצרים ולא כבשו  עולי בבל. הנחתו היא שאיסור "לא תחנם" נוהג רק במקומות שקדושת הארץ נוהגת לכל מצוותיה.  נראה שלדעתו כך הדין גם ביחס למצוות ישיבת א"י[20]. כך סוברים גם: שו"ת בית שלמה (הרב שלמה אטינגא, ח"ב יו"ד סימן צד); רידב"ז (ספר פאת השולחן עם פירוש בית רידב"ז, הלכות שביעית פ"ד סע' יג); שו"ת אהל משה (הרב משה צוויג, ח"ב סי' כג);  ספר ארץ חמדה (הרב שאול ישראלי ספר א שער א ט עמ' מה).

 

מאידך, רוב גדולי האחרונים פסקו להלכה ככפתור ופרח.

הרמב"ם (הלכות סנהדרין פ"ד ה"ו) כתב: "אין סומכין זקנים בחוצה לארץ...וכל א"י שהחזיקו בה עולי מצרים ראויה לסמיכה".  הרדב"ז כתב על דבריו אלו - "אף על פי שלא החזיקו בה עולי בבל...וכן לענין הדר בא"י ולענין הנקבר ולשאר קדושת א"י דינם שווה וכבר האריך בזה בעל ספר כפתור ופרח עיין שם". המהרי"ט (חלק יו"ד סי' כח) כתב - "דעיקר הטעם הוא משום קדושת א"י ומצוות ישיבתה הוא אפילו בזמן הזה בחורבנה".

החתם סופר (שו"ת, יו"ד סי' רלג) כתב: "לא משום מצוות התלויות בא"י וירושלים כופין אלא משום קדושתה עצמה... ואפילו בחורבנה". הגר"י עמדין האריך בכך, וכתב[21]: "גזירת מלך הוא עלינו ואינה צריכה טעם. מה גם שהטעם גלוי כי היא נחלת ה' אשר בחר לשכנו ולשבת בניו עליה". הגאון אריה ליב צינץ (ספר אילת אהבים על מסכת כתובות קיב ע"א ד"ה ובזה) כתב: "לענין דירה בא"י אין לחלק בין מה שהחזיקו עולי מצרים לבין מה שהחזיקו עולי בבל, אע"ג דקדושה ראשונה בטלה ושניה לא בטלה... דאין חילוק רק לענין תרומות ומעשרות אבל בשאר דברים שתלויין בקדושה שיש בעצמות הארץ אין חילוק". הגר"י מקוטנא (שו"ת ישועות מלכו, יו"ד סי' סו) כתב: "ולעניין הלכה, כבר כתב בספר כפתור ופרח... ואין ספק להרהר אחר דבריו". והשל"ה (שער האותיות, אות קדושה בתחילתו): "א"י מקודשת מעין קדושת גן עדן ואף עתה בחורבנה... הוא בקדושתה". ובספר חכמת אדם (שערי צדק, הרב אברהם דאנציג, שער משפטי הארץ פרק יא סע' א: "קדושת הארץ אף על פי שלעניין תרומות ומעשרות בטלה קדושתה ואינו חייב אלא מדרבנן, מ"מ לענין גוף קדושתה... אלא היא מקודשת ועומדת מיום שנבראה... ועיין בכפתור ופרח שמאריך בזה". מרן הראי"ה קוק (מבוא לשבת הארץ סע' טו) כתב: "וכן בספר כפתור ופרח (פ"י) האריך בטוב טעם לבאר שקדושת א"י היא מעלה בפני עצמה חוץ מקדושת המצוות התלויות בארץ". גם הגאון חזון איש (שביעית ג יט) כתב - "הא דהפליגו חז"ל (כתובות קי ב) במעלת ישיבת הארץ נראה אף באותה שלא קידש עזרא וכן כתב הרדב"ז (שם) בשם הכפתור ופרח". הרב טוקצ'ינסקי (ספר א"י פרק כו סע' ז) כתב: "אבל בנוגע למעלות א"י וחשיבותה...גם כל המקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל יש בהם כל אותה החשיבות, וכל אותן המעלות וכמו שבאר בכפתור ופרח". וכן פסקו: ספר פאת השולחן (סי' ג סוף ס"ק כב), ספר תבואות הארץ (הרב יהוסף שוורץ, עמ' טז כ, אלא שכתב זאת כסברת עצמו), שו"ת ארץ טובה (הרב טוביה יהודה טביומי, ח"א סימן נה), ספר תולדות זאב על מסכת שבת (הרב חיים שרגא פרנק, קונטרס בירור הלכה במעלת ומצוות ישובה של א"י, סע' כד דף עה), שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' מח פרק יב, בתחילתו), ספר משנת יוסף (הרב י' ליברמן, שביעית ח"ב קונטרס ביאור גבולות הארץ סע' ד עמ' קכ-קכא) ואחרונים נוספים.

 

ט. שיטה שלישית - חיבת הארץ

 

שיטה שלישית  נמצאת בדברי הריטב"א והרב קרשקאש וידאל. היא ממוצעת בין שיטת ה"כפתור ופרח" והרמב"ן לבין התשב"ץ ורבותינו בצרפת ובאשכנז. שיטה זו סוברת ש"חיבת הארץ" בלבד קיימת לאחר החורבן.

שיטת הריטב"א

 

הריטב"א בחידושיו למסכת כתובות (קי ע"ב)[22] פירש את המשנה "הכל מעלין לא"י": "פירוש ואפילו לאחר החורבן דאכתי איכא חיבת הארץ וכדאיתא בגמרא. ומיהו שמעתי מרבינו דדוקא שיש שם ישוב א"י ושאין סכנה בדרכים ושאינו צריך לעבור ים שהוא בחזקת סכנה". מבואר שדין "הכל מעלין לא"י" נוהג בימינו בגלל "חיבת הארץ". "רבינו" הוא הרא"ה, רבו המובהק של הריטב"א, ומשמע שגם הרא"ה סובר כן.

מקור נוסף לשיטתו הם דבריו במסכת  ר"ה (לב ע"ב). הריטב"א הביא גם הוא את קושיית הראשונים (לעיל סעיף ב 4) על שיטת הרי"ף הסובר שאין מתירין שבות במקום מצווה, מלוקח בית בא"י שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת; ותירץ: "שאני ישוב א"י שאינה מצווה לשעתה אלא קיימת לעולם  והיא  תועלת לכל  ישראל שלא תשתקע ארץ  קדושה ביד ערלים וכמו שחששו לזה בהרבה מקומות כדאיתא בגיטין (ח ע"ב)". מזה שהביא את תירוץ הרמב"ן[23] משמע שסובר שמצוות ישיבת א"י נובעת מקדושתה[24].

כיוון שבחידושיו למסכת כתובות (קי ע"ב) השתמש בביטוי  "חיבת הארץ" ולא "קדושת הארץ", צריך להבין מה פירוש הביטוי "חיבת הארץ" ומה הן ההשלכות המעשיות מכך ש"חיבת הארץ" אינה בטלה. בחידושיו מצאנו: א. שההלכות במסכת כתובות ולפיהן הכל מעלין לא"י – האיש כופה את אשתו והעבד את אדונו – נוהגות בימינו; ב. התירו בשבת אמירה לנכרי כדי לקנות קרקע בא"י (גיטין ח ע"ב). מהי דעת הריטב"א ביחס למצוות ישיבת א"י - האם לדעתו נוהגת היא גם לאחר החורבן? הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג נג) כתב שדין המשנה "הכל מעלין לא"י" נובע ממצוות ישיבת א"י. לפיכך מי שפוסק הלכות אלו סובר שהיא מצווה מהתורה. לעומת זאת, הרמב"ם פסק הלכות אלו (הל' אישות פי"ג ה"כ, הל' עבדים פ"ח ה"ט, ובתשובותיו מהדורת בלאו סימן שס"ה, מהדורת פריימן סימן ק"פ) ואע"פ כן, לדעת אחרונים רבים הוא סובר שמצוות ישיבת א"י היא דרבנן.

אפשרות אחת להסביר את דבריו היא, ש"חיבת הארץ" מקבילה  ל"קדושת הארץ" והריטב"א סובר כרמב"ן שגם לאחר החורבן נוהגת מצוות ישיבת א"י אלא שנקט במונח "חיבת הארץ" ללמד שלאחר החורבן יש עניין מיוחד לקיים את מצוות ישיבת א"י בחיבה מיוחדת, למרות הקשיים הרבים הקיימים לאנשים הדרים בה[25]. הקושי בהסבר זה הוא שמשמעות הלשון "חיבה" היא פחותה מ"קדושה".

מסתבר יותר שהמונח "חיבת הארץ" שונה מ"קדושת הארץ" והוא בגדר מעלה ולא מצווה. לעיל (סעיף ג) הובא בשם האבני נזר[26] שבישיבת א"י ישנם שלשה עניינים: 1. מצוות הישיבה בא"י; 2. מצוות התלויות בארץ; 3. לדור במקום מקודש לשכינה כמו שהאבות גרו בא"י לפני שנכבשה. הריטב"א סובר, שגם אם מצוות ישיבת א"י אינה נוהגת, די בשיקול של מגורים במקום מקודש – שהרי "חיבת הארץ לא בטלה" – כדי לכפות את האישה לעלות עם בעלה ולדור בא"י.

לסיכום, הנתונים המצויים בידינו אינם מספיקים כדי לקבוע בודאות אם לדעת הריטב"א מצוות ישיבת א"י היא מהתורה. אבל מהמקורות לעיל משמע כי לדעתו דין "הכל מעלין לא"י" נוהג בימינו בגלל "חיבת הארץ" וחיבה זו קיימת גם בגבולות עולי מצרים. לפיכך, היושב בבית שאן או בתחום עולי מצרים גר בא"י.

 

שיטת הרב קרשקאש וידאל (תלמיד הרא"ה)

 

גם הרב קרשקאש וידאל, תלמיד הרא"ה, בחידושיו לגיטין (ב ע"א ד"ה מאשקלון) השתמש בביטוי "חיבת הארץ"[27]. הוא דן האם עכו נכבשה על ידי עולי בבל. זו לשונו:

"אבל עכו ודאי מכיבוש שני היתה, וכדאמרינן בשלהי כתובות (קיב ע"א) רבי אבא מנשק כיפי דעכו, אלמא בקדושתה היתה. ואם לא כבשוה לא היתה קדושה דהא קיימא לן (חגיגה ג ע"ב) דקדושה ראשונה שקידש יהושע קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא. ויש לפרש דאי משום הא לא איריא, דאפשר דלא כבשוה, ואעפ"י שבטלה קדושתה, חיבת הארץ לא בטלה[28], דאי לא תימא הכי...למאן דאמר קדושה שניה קדשה לשעתה ולא ולא קדשה לעת"ל עכשיו שהארץ חריבה מי איכא למימר [דכיוון] דאינה קדושה דחיבתה נמי בטלה ? הא ודאי אינו נראה. ואע"פ שיש לחלק ולומר, שעכשיו שהכל  חרבה אע"פ שבטלה קדושתה חיבתה לא בטלה, אבל בכבוש שני (=כשעדיין היה כיבוש שני בתוקפו) כיוון דמקצת הארץ כבושה והיא קדושה, מה שלא כבשו  שאינו קדוש, בטלה נמי חיבתו, שאינו חביב אלא הקדוש, אבל עכשיו בעונותינו שאינה קדושה כלל ליכא למימר דחיבת כל הארץ בטלה ואכתי במקומה עומדת. ואעפ"י שיש לומר כן  אינו נראה שיש חילוק בזה... לפיכך צריך לומר שעכו לא היתה בכיבוש שני ואע"פ כן חיבתה לא בטלה".

מבואר, שלמרות שבטלה "קדושת הארץ" עם החורבן - "חיבת הארץ לא בטלה". "חיבה" זו לא נתבארה בדבריו. נראה כהסבר ה"אבני נזר" לעיל, שהכוונה היא לגור במקום מקודש. היה מקום לחלק ולומר, שבזמן שחלק מהארץ נתקדש כמו בזמן בית שני, אזי  מה שלא נתקדש - בטלה חיבתו לגמרי, כי מהראוי לחבב רק את המקום הקדוש. אבל מסקנתו היא, שחילוק זה אינו להלכה ו"חיבת הארץ" נהגה גם בימי בית שני בגבולות עולי מצרים. לכן מקום שנכבש על ידי עולי מצרים למרות שלא נכבש על ידי עולי בבל [כגון עכו] - חיבתו לא בטלה.

לדעתו, "חיבת הארץ" הוא עניין יחסי. ישנה עדיפות לישיבה במקום מקודש יותר (תחום עולי בבל) ממקום שנכבש על ידי עולי מצרים בלבד. אבל אדם היושב בתחום עולי מצרים, כגון עכו או בית שאן, אינו יושב בחו"ל אלא הוא גר בא"י כיוון ש"חיבת הארץ" לא בטלה[29].

 

 

י. שיטת מרן הבית יוסף

 

מרן הבית יוסף כתב בתשובה[30]:

שמתחילה היו סוברים כי בית שאן היה א"י להיות סמוכה לה, וכבשוה עולי מצרים עם היות שלא כבשוה עולי בבל. קא סברי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. והיו נוהגים במעשרות שם על פי טעותם והיתה בזה חומרא דאתי לידי קולא כי הדר שם יחשוב שהוא דר בא"י והדבר לא כן, ולכן חזר רבי ותיקן היותה חוץ לארץ ובזה תהיה קולא הבאה לידי חומרא כי הדר שם בחושבו שהוא א"י לא ילך לא"י. ומנהגם בתחלה היה בטעות כי אילו היו יודעים כי בית שאן היה בחוץ לארץ והיו נוהגים להחמיר בה בענין המעשרות להיותה סמוכה לא"י לא היה מקום לרבי להתיר להם מטעם עדותו של רבי יהושע ולומר "כי מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו". דהא קיימא לן דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם.

יש שלמדו מכאן[31] שדעת מרן היא שמקום שנכבש על ידי עולי מצרים ולא נתיישבו בו עולי בבל – דינו כחוץ לארץ.

 

אבל אין הכרח לומר כן[32]  כיוון שבהמשך התשובה התייחס מרן  לבית שאן:

נמצא כי עם היות בית שאן נחשבת מגבול א"י דכתיב ביהושע (יז יא) "ויהי למנשה ביששכר בית שאן ובנותיה" ובספר שופטים (א כז)…  ובספר שמואל (א לא י)… ובערובין (יא ע"א) "גן עדן, אמר רבי שמעון בן לקיש, אם בא"י היא בית שאן…" ובכתובות (קיב ע"א) "תנו רבנן: מברכותיה של א"י בית סאה עושה שבעים כורין דתניא ר"מ אומר…". ועם כל זה תחשב כחוץ לארץ דאמרינן בפרק קמא דחולין (ז א) על בית שאן "הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל...".

 

 משמע מדבריו כאן שאין רצונו לומר שבית שאן דינה כחוץ לארץ. שהרי  בגמרות שהביא מבואר שגם לאחר חורבן בית שני, בית שאן הוא א"י. אלא נראה שכוונתו, שביחס לתרומות ומעשרות בגלל ש"רבי פטר בית שאן", היא נחשבת כחוץ לארץ ופטורה מהם לגמרי[33].

את לשון הבית יוסף (בפיסקה הראשונה) "כי הדר שם בחושבו שהוא א"י לא ילך לא"י" יש לפרש שהבית יוסף סובר  שהאיסור לצאת מא"י לחוץ לארץ הוא גם מתחום עולי בבל לתחום עולי מצרים, בגלל המצוות התלויות בארץ שמקיימים שם. אבל גם לדעתו, אדם שגר בתחום עולי מצרים מקיים את מצוות ישיבת א"י. או שלמרות שאין איסור על יציאה מכיבוש עולי בבל לכיבוש עולי מצרים - אעפ"כ  יש עניין ותועלת לעלות מכיבוש עולי מצרים לכיבוש עולי בבל מפני תוספת הקדושה שיש בה בגלל המצוות התלויות בארץ[34]. לכן כתב מרן שאם יחשבו שבית שאן שווה בקדושתה למקום שקידש עזרא יתעכבו בבית שאן ולא יעלו למקומות אחרים בא"י וזוהי קולא. אבל כשידעו שבית שאן אין קדושתה ממש כקדושת מקום כיבוש עולי בבל, ישתדלו לעלות למקום כיבוש עזרא[35].

 



[1] שו"ת (ח"ג סימן ר). לדעתו, מה שהאשה כופה את בעלה והעבד את רבו לעלות, אע"פ שאין להם קניינים ולא שייך בהם חיוב מצוות התלויות בארץ, הוא משום שמ"מ יש תוספת איסורים ואזהרות בא"י והשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ועבד כאשה. ראה: א"י בספרות התשובות (הרב י' שציפאנסקי ח"א עמ' קפ הערה 128).

[2] שם (סימן קצח) כוונתו לכתובות (קי ע"ב "הכל מעלין" – לאתויי עבדים, ולגיטין מג ע"ב במשנה "המוכר את עבדו לעכו"ם או לחו"ל יצא לחירות"); ומפרש התשב"ץ, שטעם המוכר עבדו לחו"ל כטעם המוכרו לנכרים, שקנסוהו חכמים מפני שהפקיעו מן המצוות (רש"י במשנה שם), והוא הדין כאן, שהוא מפקיע מהמצוות היתרות שקיומן בא"י.   וכן כתב בשו"ת (ח"א סימן כא) שהמוכר עבדו לחו"ל יצא לחירות משום קנס "לפי שהוא מפקיעו מן המצוות".

[3] בהמשך דבריו כתב  שם: "ועוד דגזרו טומאה על ארץ העמים, ומשום הכי מעלין מחו"ל לא"י, וכל ג' ארצות (= יהודה, הגליל ועבר הירדן) שווין לזה (=שגם בעבה"י המזרחי אין טומאת ארץ העמים) אע"פ שאין עבה"י שווה לא"י לענין שכינה וקבורה ולהבנות וכו' ולא גליל ליהודה לענין עיבור שנה והבאת העומר וכו' ומשום הכי המוכר עבדו לסוריא  יצא לחירות, שהוציאו ממקום טהרה למקום טומאה, והוא הדין לענין נישואין" –ועניין זה אינו משום תוספת קדושה אלא גם כן תוספת מצווה, דמצווה טפי לדור במקום טהור.

[4] מהדורת לונץ (עמ' קכא), מהדורת ביהמ"ד להלכה בהתיישבות (עמ' קלט).

[5] הבדל נוסף, האם מותר לצאת בא"י מגבולות עולי בבל לגבולות עולי מצרים, כגון מעפולה לנהריה? ראה עינים למשפט (הרב י' אריאלי בבא בתרא צא ע"א ד"ה אין יוצאין) ואכמ"ל.

ראוי לציין ששיטתם של אותם "אנשים מקרוב באו מוחזקים ביודעים" שטענו כי בית שאן אינה ארץ ישראל משום שרבי פטר את בית שאן מתרומות ומעשרות, ולדעתם  דין "הכל מעלין לא"י" אינו בתחום עולי מצרים – היא שיטת בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז בלבד. לעומת זאת, התשב"ץ – למרות ששיטתו העקרונית היא כמו של בעלי התוספות (לעיל סעיף ו) – סובר שגם בתחום עולי מצרים מקיימים את מצוות ישיבת א"י. להלן דבריו (שו"ת ח"ג סי' ר): "כיוון דחיוב העלאה זו (="הכל מעלין לא"י")  למצוות דירה אינו אלא מפני המצוות הנוהגות בה, ואותם המצוות...נוהגות בזמן הזה...מדרבנן (בגלל) דקדושת עזרא בטלה, אם כן מה בין חוצה לארץ לא"י...שהרי גם בחוצה לארץ יש חיוב מעשר דרבנן? …והיה אפשר לומר שמצוות דירה היא במקומות שחייבה בהם תורה מעשרות ואע"פ שנפטרו בביטול קדושתה. אבל בזה תירץ ר"ת, שבחו"ל פטור מיהא מדמאי ובהא עדיפא א"י מינא וכדתנן (דמאי פ"א מ"ג): 'מכזיב ולהלן דפטור מדמאי'. וכן נמי איכא קולא אחריתי דתרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש כדאיתא התם (בכורות  כז ע"א). אבל הגאונים תירצו בזה תירוץ יותר מרווח לסלק קושיא זו. כי רבנן דבבל חומרא בעלמא היו מחמירין בעצמן, שאע"פ ששרויין במקום טומאה ולא היתה להם טהרה...היו מפרישין תרומה... ומכל זה נלמוד שאין דין חו"ל שוה לדין א"י. ועוד, דגזרו טומאה על ארץ העמים (שבת טו ע"א) ומשום הכי מעלין מחו"ל לא"י, וכל שלש הארצות שוין לזה...". מפורש בדבריו ש"מצוות דירה היא במקומות שחייבה בהם תורה מעשרות ואע"פ שנפטרו בביטול קדושתה" לפיכך אין הבדל בין מקום שהוא בתחום עולי מצרים או בתחום עולי בבל כי גם בתחום עולי מצרים "חייבה בהם תורה מעשרות", בגלל שהיה ראוי לקיום המצוות התלויות בארץ. כך גם מבואר מהטעם בסוף דבריו "ועוד, דגזרו טומאה על ארץ העמים" ואילו בתחום עולי מצרים לא גזרו. זו גם מסקנתם של  הריטב"א והרב קרשקאש וידאל, הסוברים  שלמרות ש"קדושת הארץ" בטלה "חיבת הארץ" לא בטלה. לדעתם דין "הכל מעלין לא"י" הוא בתחומי עולי מצרים, משום שהיושב בתחום עולי מצרים אינו גר בחו"ל אלא בא"י. ראה להלן סעיף ט.

[6] ספר פאת השולחן עם פירוש בית רידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי, ירושלים תרע"ב, סי' ד סע' יג עמ' נז).

[7] הוא מסביר שם את דבריו: "ובפרט שכבר כתב התשב"ץ... דכל עיקר מצוות להיות בא"י הוא אך משום מצוות התלויות בארץ ולא בשביל שאר הקדושה שיש בא"י".

[8] מבוא לשבת הארץ (סעיף טו) ראה עוד: אגרות ראי"ה (ח"ב אגרת תקנ"ה).

[9] הרב צבי יהודה קוק, הפוסק (ניסן תשי"א) סימן תתתקפז.

[10] כל זה בתנאי שמאמין, כי אם אינו מאמין במצווה לא שייכת אצלו מצווה. הערת הרב אביגדור נבנצל שליט"א.

[11] רמב"ם (הל' תרומות פ"א הלכה כו). ספר התרומה (הלכות א"י) ועוד.

[12] ראב"ד (שם). רש"י (יבמות פב ע"א) ועוד.

[13] עינים למשפט (הרב י' אריאלי, בבא בתרא צא ע"א ד"ה אין יוצאין). ראה עוד: שו"ת צמח צדק (סימן צב); ויואל משה (מאמר ישוב א"י סי' עא עמ' רסח-רע, שמו ס"ק ז).

[14] רמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג נג) ובהשמטות לספר המצוות (מ"ע ד).

[15] ספר קרן אורה (הרב יצחק מקרלין, מועד קטן (יד ע"א). ראה עוד שדי חמד  (מהדורת בית הסופר, כללים ח"א מערכת א אות רמו, עמ' 65).

[16] כי אין נזירות נוהגת אלא בא"י משום טומאת ארץ העמים. לכן מי שנדר נזירות בחו"ל מחייבין אותו לעלות לא"י ולנהוג שם נזירותו. ראה: נזיר (פ"ג מ"ו רבי עובדיה מברטנורא).

[17] מליצה על פי הבבלי פסחים (ג ע"ב).

[18] מי היו "אותם אנשים מוחזקים ביודעים"? היו ששיערו שכנראה הם בעלי התוספות בצרפת ובאשכנז, וזאת ע"פ שמות הרבנים הנמצאים ב"כפתור ופרח" כגון רבי ברוך ורבי מתתיה, שהם שמות מצרפת או מאשכנז. מכל מקום אלו השערות בלבד, וידיעות ברורות אין לנו. אין אנו יודעים על גדולי ישראל שעלו מן הגולה. לאחר כשלון העלייה של המהר"ם מרוטנברג והתוצאות הטראגיות שהיו בעקבותיה, פסקו עליות של גדולי ישראל. 

[19] הסכים וקיבל את דעתו גם הרב מתתיה, חכם צרפתי או אשכנזי (ראה בהערה הקודמת): "והסכים על ידינו ה"ר מתתיה ז"ל" – כפתור ופרח (מהדורת בית המדרש עמ' רנב, מהדורת לונץ עמ' רכז).

[20] לדעתו, נוהגת מצוות ישיבת א"י בזה"ז. ראה: מנחת חינוך (בסופו) מצוות עשה שמנה הרמב"ן (מצווה ד).

[21] מור וקציעה (סימן שז קונטרס גדר ישוב א"י, מהדורת מכון ירושלים תשנ"ו, עמ' שלג).

[22] ובשיטה מקובצת שם.

[23] סיום דבריו בכל הדיון בשיטת הרי"ף,  "וזו מרגלית שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל".

[24] בשיטה מקובצת (בבא מציעא כב ע"א ד"ה וכן ירדן) מובא: "והריטב"א כתב וזו לשונו: והנכון כמו שפירש בירושלמי (פ"ד ה"ד) דהא לעניין קדושת א"י היא, שהירדן מתחומי א"י והכתוב תלה התחום בו בין שנטל מארץ העמים ונתנו לא"י או להיפך,. וכדכתיב (דברים ג יז) 'והערבה והירדן וגבול'". מפורש שהוא משתמש במונח "קדושת הארץ". אבל אין זו ראיה כיוון שהרשב"א (שם) כתב: "בירושלמי פירשוה לעניין קדושת הארץ…", עיין בדבריו. לפי זה, זו שיטת הירושלמי ולא דברי הריטב"א או הרשב"א.

[25] הרב חיים שטיינר.

[26] שו"ת (יו"ד סי' תנד סע' לג).

[27] הרב אליהו ליכטנשטין, מהדיר חידושי הריטב"א לגיטין, מהדורת מוסד הרב קוק, הוכיח (בהקדמה) כי חלק מהחידושים למסכת גיטין המיוחסים לריטב"א, אינם שלו אלא של רבי קרשקאש וידאל תלמיד הרא"ה (שהיה רבו המובהק) והרשב"א. מסיבה זו יחסו ראשונים (כמו הנימוקי יוסף) ואחרונים את הספר לריטב"א, כי שניהם למדו בבית מדרשם של הרא"ה והרשב"א ולכן סיגנונם דומה, מה עוד ששניהם מצטטים את הרא"ה והרשב"א. כת"י גדול של חידושים על רוב מסכת גיטין יוחס בטעות לריטב"א ונדפס בשמו, אך מחברם הוא רבנו קרשקאש וידאל. הרב אליהו ליכטנשטין הדפיס אותם כספר בפני עצמו בחידושי הריטב"א לגיטין, ומשם הועתקו.

[28] והשמיט את המשך דברי הרמב"ן לענין "ישיבתה ודירתה".

[29] ראה עוד: הרב יעקב אריאל, "חבל ימית וחוף עזה – לחיוב המצוות התלויות בארץ", (תחומין ב תשמ"א עמ' 380-379).

[30] שו"ת אבקת רוכל (סי' י) התשובה עוסקת בשאלה "על מה שנהגו ישראל בזה"ז בחו"ל שאינם מפרישים המתנות של  הכהונה ששוחטים להם, האם יפה הם עושים"? בתוך המו"מ ההלכתי נמצאים הדברים שלהלן.  

[31] ספר א"י (הרב טוקצי'נסקי, פרק כו סי' ז סע' ג) הוא תירץ: "שאני בית שאן וחברותיה שלא קידשון כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית".

[32] ספר ברוך צורי (הרב שלמה בלומנקרנץ, קונטרס עדי עד, סע' יט).

[33] כל זה אם נאמר שרבי פטרה לגמרי, כמו שהסביר הרשב"א וכך הבין והסביר מרן ה"כסף משנה" את שיטת הרמב"ם בהלכות תרומות פ"א ה"ה. אבל אפשר גם להסביר את דבריו, שבית שאן היא א"י כמו כל המקומות שכבשו עולי מצרים ולמרות זאת היא נקראת לפעמים "חוצה לארץ" כביטוי מושאל "מפני איזה מום שמצאו באותו חלק", שנתבטלו בה מצוות התלויות בארץ. וכוונתו "חוצה לארץ של כבוש שני" (ראה לעיל סעיף ד).

[34] או מדאורייתא או מדרבנן, תלוי בשיטות השונות. שיטת מרן הב"י (ביו"ד סימן של"א) שהיא דרבנן.

[35] סברא כזו כתב החזון איש מעצמו (שביעית סי' ג אות יט ד"ה ונראה עיין שם בדבריו).