מצוות ישוב ארץ ישראל - האם צריכה כוונה?

מצוות ישוב ארץ ישראל - האם צריכה כוונה?

אדם יישב את הארץ אך לא עשה זאת מתוך כוונה למצווה, האם נחשב לו יישוב הארץ למצווה?

הרב יעקב אריאל שליט"א | ה' טבת תשע"ו

נחלקו הפוסקים האם מצוות צריכות כונה, האם אדם המקיים מצוה צריך להתכוין לעשותה לשם מצוה ולא באקראי כמתעסק בעלמא. להלכה הובאו שתי הדעות בשולחן ערוך (או"ח סי' ס') והוכרעה ההלכה שמצוות צריכות כונה, וכל העושה מצוה ואינו מתכוין לעשותה לשם מצוה מן התורה, לא יצא ידי חובתו.

השאלה המתעוררת במאמר זה היא: האם גם מצות ישוב א"י טעונה כונה, או שיוצאים ידי חובת ישוב הארץ גם ללא כונה לשם מצוה. שאלה זו תלויה במהותה של מצות ישוב הארץ.

א. שיטת הרמב"ם

הרמב"ם אינו מונה מצוה זה בין תרי"ג המצוות, אך רואה כחובה את הישיבה בארץ ובאיסור לצאת ממנה לעולם ומרבה לדבר בשבחה של הארץ, במעלותיה הרוחניות ובמצות אהבתה (הל' מלכים פ"ה). ובהסבר דעתו נאמרו דעות שונות:

א. המגילת-אסתר סובר שאין זו מצוה לדורות ובעת הגלות בטלה המצוה עד עת קץ ופקודה. ולפי דעתו בזמן שנוהגת המצוה אין כל הבדל בינה לכל מצוה אחרת ואם כל המצוות צריכות כונה אף ישוב א"י טעונה כונה.

אלא שהרמב"ם בפ"ו מהל' חמץ ומצה פוסק שמצוות אין צריכות כונה. אך כבר הסביר בדעתו המ"מ, כדי לתרץ סתירה בפסקיו, שבהל' שופר הוא מצריך כונה לתקיעת שופר, שיש לחלק בין מצוות אקטיביות למצוות פסיביות, אכילת מצה הנעשית באופן אקטיבי אינה טעונה כונה, כי עצם המעשה כשלעצמו מספיק, אך לשמיעת קול שופר שהיא פסיבית יש צורך בכונה. (עי' מ"מ, הל' שופר פ"ב ה"ד).

ולפי זה יש להבדיל בין הדר בחו"ל העולה לארץ, העושה את המצוה באופן אקטיבי ואינו טעון כונה לשם מצוה, לבין מי שנולד בארץ המקיים את המצוה באופן פסיבי שאינו יוצא אלא אם כן כיון לשם מצוה.

לעומתו, הכסף-משנה (שם) מיישב את פסקי הרמב"ם הסותרים, עפ"י פירושם של רש"י והר"ן (ר"ה כ"ח ע"א), שיש לחלק בין מצוה שיש בה הנאה לשופר שאין בו הנאה. מצוה שיש בה הנאה אינה טעונה כונה. מצוה שאין בה הנאה טעונה כונה. לפי חילוק זה, מי שנהנה מישובה של א"י אינו צריך כונה, אך מי שאינו נהנה מישובה, אם לא יתכוין לשם מצוה לא יצא ידי חובתו.

ואפ"ל בדעת הרמב"ם שרק במצוות שההנאה היא חלק מהותי של המצוה, כגון אכילת מצה, יוצא י"ח גם בלי כונה, וכמו שמצינו לענין מתעסק בחלבים ועריות שכן נהנה. משא"כ א"י צ"ע אם ההנאה היא חלק מהותי של המצוה. עי' עמוד הימיני למו"ר הגר"ש ישראלי סי' כ"ב אות ה' שישיבת א"י צריכה להיות ברווחה ולא בצער. (ואולי יש לדמותו לסוכה במידה ידועה). וא"כ ההנאה היא חלק מהותי של המצוה. ועי' סוף כתובות "ר' אמי ור' אסי קיימי משמשא לטולא", ופרש"י שם. 

ואולי משום כך אמרו חז"ל שא"י נקנית ביסורים (ברכות ד') שהמתיסר בא"י חייב להתכוין יותר ממי שאינו מתיסר בה ולכן זיקתו אל הארץ וחיבתו את קדושתה גדולים יותר. ובכך היא נקנית לו.

ב. האבני נזר (יו"ד סי' תנ"ד ה'-ז') מפרש שלרמב"ם מצות ישוב א"י מסתעפת ממצות החרמת ז' עממין. לדעתו יש להסתפק אם מצוה זו צריכה כונה. יתכן שבמצוות שאין עשייתן עיקר המצוה, אלא התוצאות הנוצרות מן המעשה אין צורך בכונה ולכן מצות "החרם תחרימם" שעיקר המצוה היא התוצאה של מחיית ז' העממין אינה טעונה כונה, וממילא מצות ישוב הארץ, המסתעפת ממנה, אינה טעונה כונה.

ואכן מסתבר שמצוות שבין אדם לחבירו יוצאים ידי חובתן גם ללא כונה, משום שעיקרן אינן עצם המעשה, אלא התועלת המופקת לחבר מן המעשה, ולכן האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני צדיק גמור (ב"ב י' ע"ב) [וכן כתב בס' "זרע-אברהם" (סי' ס"ב, אות ב') עיי"ש].

(וכעי"ז כ' בס' אם הבנים שמחה שישוב הארץ ע"י עוברי עבירה אינו מבטל את המצוה כי מצוה זו היא בתוצאה, והתוצאה אינה יכולה להתבטל בגלל העבירה). 

ג. פאת-השולחן הסביר בדעת הרמב"ם שמצות ישוב א"י אינה מן התורה אלא מדרבנן, מצוות דרבנן אינן צריכות כונה (מגן אברהם, סי' ס' ס"ק ג' בשם הרדב"ז). אמנם לדעת המשנה-ברורה (שם ס"ק י') גם מצוות דרבנן צריכות כונה.

ד. בספר "בית-הלוי" (ח"ב סי' נ' בסופו) מפרש בדעת הרמב"ם שאין מצות ישוב א"י מצוה מצד עצמה, ולכן לא מנאה בתרי"ג המצוות, אלא בגלל המצוות התלויות בה שהיושב בה מקיים אותן. וכעין ראיה לדבריו יש להביא ממס' סוטה (דף י"ד ע"א) "למה נתאוה משה ליכנס לא"י וכי לאכול מפריה... אלא כך אמר משה, הרבה מצוות נצטוו ישראל אין מתקיימין אלא בארץ-ישראל". וא"כ אין מצות ישוב הארץ אלא הכשר מצוה ומסתבר שהכשר מצוה אינו טעון כונה.

בדעת הרמב"ם לא נוכל, איפוא, להסיק מסקנה ברורה בדבר שאלתנו ומספק בודאי יש להחמיר ולהתכוין לשם מצוה, שהרי הכונה במצוות היא מן התורה. (עי' שדי-חמד, כרך ד').

ה. עוד י"ל בדעת הרמב"ם שאין צורך לצוות על ישיבת א"י. שהרי גם ללא מצוה יש לכל עם מקום משלו. א"י היא גם זכות ולא רק חובה. ומצד הזכות שבה אין מה לצוות עליה, שאין צורך לצוות על אדם שיגור בבית דוקא, שהרי בודאי שאדם יכול לדור תחת כיפת השמים ללא בית משלו. אלא שבחירת המקום המיוחד לישראל נעשתה ע"י הקב"ה ומשום כך בא"י נוספה גם חובה, שהיא לא סתם מקום לדור בו, אלא מזבח כפרה ולכן אסור לצאת ממנה. אך אם אפשר למנותה במצות עשה מפורשת מהתורה משום שעל עצם רצונו של עם למקום משלו אין צורך לצוות.

ולפי"ז י"ל שאיסור יציאה מן הארץ הוא בגדר מאיסה בארץ חמדה. שאם הקב"ה בחר לנו את נחלתנו מן הסתם יש לנחלה זו סגולות מיוחדות ורצון ה' שנדור בה, והעובר על רצון ה' כופר בטובתו ומואס בבחירתו. וא"כ יש כאן פגם באמונה אך לא ביטול מצות עשה מיוחדת.

ולפי"ז היוצא ע"מ לחזור אינו עובר עבירה.

ופשוט לו להרמב"ם שא"י היא מקומו של עם ישראל עד שפסק (הל' מלכים פ"ה ה"א) "איזוהי מלחמת מצוה? זו מלחמת ז' עממין ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". ובפי' המשניות סוטה סוף פ"ח כתב: "ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחליפם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם". מבוארים הדברים שפלישת נוכרים לא"י מחייבת הדיפתם והיא הנקראת מלחמת מצוה. (ועין חוות בנימין למו"ר הגר"ש ישראלי ח"א ב' סי' ט"ו מחלוקת בינו לבין הגר"ש גורן אם מלחמה מחוץ לא"י היא מלחמת מצוה או מלחמת רשות). 

ולפי"ז י"ל שדוקא לשיטת הרמב"ם ישיבת א"י צריכה כונה, כי בלי כונה אין בכך שום מצוה, שהרי כל עם יושב בארצו גם ללא מצוה, וע"כ א"י מקודשת מכל הארצות רק ע"י שהדר בה מתכוין לשם מצוה. אך כשאינו מתכוין לשם מצוה אין בינו ובין גוי הדר בארצו שום הבדל חלילה.

ועיין ספורנו (דברים ל"א כ"א) שכתב: "ואינם מצפים ליכנס לא"י כדי לעובדני, כמו שהוא מכוון מאתי, כאומרו: בעבור ישמרו חוקיו. אבל מצפים אותה להטביע נפשם המתאוה ויימשך מזה כל הרע שניבא באומרו: וישמן ישורון ויבעט".

ב. דעת הרמב"ן 

הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם מצות עשה ד' מונה בין תרי"ג המצוות גם את מצות ישוב ארץ-ישראל. אלא שלדעתו שני חלקים למצוה זו: א. ישוב הארץ, כיבושה מזרים והפרחת שממותיה. ב. ישיבת הארץ.

ובספרו מלחמות ה' למס' ר"ה (פרק ג') דעתו של הרמב"ן לפסוק שמצוות צריכות כונה, משום שר' זירא סובר כך "ואיהו עדיף למיפסק כותיה דאוירא דא"י אחכמיה טפי", וכן ריש לקיש דעתו כך "ודר"ל עדיפא דגברא רבה דבא"י היה". בין במצוות התלויות במעשה ובין התלויות בדיבור, בכל מקרה מצוות צריכות כונה. ולפי"ז מצוה זו על כל חלקיה, בין חלקה הפסיבי (למי שנולד בארץ) ובין חלקה האקטיבי טעונה המצוה כונה.

מיהו יש מקום לפקפק ולומר שמכיון שמצות ישוב א"י כוללת את כל חיי האדם, בכל עיסוקיו ומעשיו, בין בהיותו ער ובין בהיותו ישן, תמיד עליו להיות בארץ ולא לעוזבה, דוקא מרוב חשיבותה והתמדתה אין היא צריכה כונה שהרי בהכרח כשהוא ישן אינו יכול לכוין וכשהוא מתעסק בעלמא אינו מכוין, ובכלל לא ניתנה תורה למלאכי השרת וא"א שכל רגע ורגע הוא יכוין כונת המצוה, לכן מראש פטרה אותו התורה מכונה ולא דמי למצות תפילין, למשל, שבודאי צריכה כונה אף שכל רגע שהתפילין בראשו מקיים המצוה. דבתפילין מספיקה כונה בהתחלה, וכל המעשה נמשך מכח ההתחלה. ועין שאג"א (שו"ת סי' ל"ח) שפסק שיש לכוין בתפילין כל אימת שנזכר בהן, אך בישיבת א"י אין התחלה למצוה (למי שנולד בא"י) ואין לה הפסק אלא מצוה תמידית היא, מרוב חשיבותה זאת אולי פטורה היא מכונה. (ואולי מסיבה זו אין ברכה על מצות הישיבה בארץ, דאימתי יברך?)

אלא שאם כן יש להבחין בין שני חלקי המצוה. במצות הישיבה שאדם מקיימה בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו, באכילתו ובלימודו ובכל עיסוקו אי אפשר לדרוש מן האדם כונה. אך במצות הישוב שהיא פעילות שיש לה התחלה ויש לה סוף מצד האדם, שא"א שאדם ילחם ויבנה ויטע ללא הפוגה. כל פעם הוא מתחיל את עבודתו ומפסיקה, א"כ בכל פעם כשמתחיל אחרי הפסקה חייב לכוין. ויתכן אולי שחלק זה של המצוה עיקרו אינו עצם המעשה, אלא התוצאות שהארץ תהיה כבושה ומיושבת, ולפי מה שכתבנו לעיל חלק זה פטור מכונה וכנ"ל. וצ"ע.

עי' פנ"י (כתובות קי"א א' ד"ה שם אמר ר' אבא כל הדר בא"י שרוי בלא עוון), נראה דהיינו דוקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א"י שהיא מקום קדושה, מה שא"כ מי שדר שם דרך מקרה, או מפני שהיא מקום מולדתו, או משום טעם פירותיה, ומכ"ש מי שמבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ. 

ג. צירוף של עושה ומתכוין

ואני מסתפק, אם נניח שישוב הארץ טעון כונה, אם אפשר לצרף מעשה של אדם, עם כונתו של אחר.

הרשב"א בחידושיו לחולין (י"ב ע"א) חידש בשם רבו, רבנו יונה "שכל דבר שאפשר לעשותו ע"י שליח הוי עמידה על גביו כונת העושה ומדין שליחות, אך דבר שא"א לעשותו ע"י שליח אף עמידת בן דעת על גביו לא מהני..."

ואין לומר שיש לחלק בין כונת המצוה שהיא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מן המעשה, לבין כונת לשמה שהיא יכולה להיות נפרדת מן המעשה, ולכן מועיל צירוף של מעשה האחד עם כונת העומד על גביו, שהרשב"א דן שם גם על שחיטה, ובשחיטה הכונה היא חלק בלתי נפרד מן המעשה, ואינה כונת לשמה.

אמנם יתכן שלא אמר הרשב"א שאפשר לצרף מעשה של אחד עם כונה של אחר, במקום שיש שליחות, אלא בדינים אבל לא במצוות. וגט, חליצה ושחיטה אינם מצוות לדעת כמה מהראשונים אלא דינים בלבד, שהתורה רק נתנה עצה כיצד להפקיע איסורים מסוימים ע"י עשיית אחד מן המעשים האלו, והיתר זה נוגע לעולם כולו. אך במצוות שענינם שלמותו האישית של כל אדם ואדם א"א לצרף מעשה של אחד עם כונה של האחר. וברור שגט אינו מצוה, חוץ ממי שזינתה אשתו. וחליצה לפי חקירת החכם-צבי (בסי' א') אינה מצוה. ושחיטה אף היא לכמה מהראשונים אינה מצוה, אלא הכשר בלבד (ע"י פרי-מגדים פתיחה להל' שחיטה שפירש כן בדעת רש"י ביצה כ"ה).

אך מהרשב"א בחידושיו ליבמות (דף ק"ג ע"א) משמע שחולק על החכם-צבי וסובר שחליצה היא מצוה ולא דין, שכן כתב שם: "בסנדל של תקרובת עכו"ם... אם חלצה חליצתה כשרה... ואי משום איסורי הנאה, מצוות לאו ליהנות ניתנו, ואי משום שניתרת לעלמא בכך, מכל מקום עיכובה משום מצוה דרמיא עליה היא ומצוה לאו ליהנות ניתנה". בדברים אלו מבואר שחליצה היא מצוה וכל הזיקה של היבמה נובעת מהצורך לקיים מצוה זו, ואילו להחכם-צבי, הדברים הפוכים, כל החליצה אינה אלא עצה לשחרר את היבמה מזיקתה, אך הזיקה אינה תלויה במצות חליצה.

וא"כ גם במצוות אישיות סובר הרשב"א שמצטרפת כונה של אחד עם המעשה של העושה, ויתכן משום שכל ישראל ערבין זה בזה. ושאלתנו במקומה עומדת: אם מצות ישוב א"י ניתנת לקיום ע"י צירוף של מעשה האדם עם כונת האחר.

והדבר תלוי איפוא אם מצוה זו ניתנת לקיום ע"י שליחות. וזה פשיטא שלדור בארץ היא מצוה שבגופו ואין בה שליחות, אך החלק האחר במצוה והוא הפרחת שממותיה וגירוש הזרים מתוכה יש להסתפק אם שייכת כאן שליחות. ונראה שחלק זה של המצוה אינו מצוה אישית, אלא כלל-ישראלית וכן מה שכאו"א עושה בישובה של א"י עולה ממילא על שם הכלל כולו ומועילה שליחות. אך מהרמב"ם בהל' תרומות לא משמע כן, שכן כ' שם בקונה קרקע מעכו"ם שאין זה ככיבוש יחיד משום שאין קנין, משמע דבלא"ה היה זה בגדר כיבוש יחיד וקנין קרקע בא"י הוא מעשה פרטי שאינו נזקף על שם הכלל. וכן מש"כ שם שלכן חילק יהושע את א"י לשבטים כדי שלא יהיה כיבוש יחיד. אלא כל שבט בשליחות מפורשת של יהושע כבש את חלקו. משמע דבלאו הכי היה כיבוש כל שבט בגדר כיבוש יחיד. (ועי' מאור ושמש, פרשת קדושים, בענין ערלה).

מיהו י"ל שהרמב"ם לשיטתו שאינו מונה את ישוב הארץ וכיבושה למצוה בפנ"ע, לכן הקונה קרקע בא"י אינו מקיים בכך כיבוש ואע"פ שיש מצוה בקונה שדה בא"י כמו שפסק בפ"ו מהל' שבת אולם כיבוש אין בכך, ולכן בלי שליחות מפורשת אין המעשה מתייחס לכלל ישראל. אך הרמב"ן שמונה את כיבוש הארץ למצוה בפנ"ע אפ"ל דזה הגדר כשאחד מישראל כובש חלק מא"י אין הוא עושה זאת לעצמו אלא לכלל ישראל. ואכן מסתבר שמלחמה מצוה, כמו שכ' הרמב"ן ביחס לכיבוש א"י, היא ע"י הכלל כולו ומה שיחיד עושה אינו בגדר מלחמה. וא"כ עיקר תוכנה של המצוה הוא כללי, וכן שלמלחמה לא כאו"א יוצא, שהרי יש חולים וקטנים וזקנים ועוד פטורים וכן יש חזיתות שונות ולא תמיד כולם נלחמים וכובשים וכידוע בגדרי המלחמות. נהי דאין זה בגדר שליחות, אך הוא בגדר תועלת הכלל. ועיקרי המצוה היא התוצאה שא"י תיושב ע"י עם ישראל וכנ"ל, א"כ דמי לשליחות מבחינה זאת שמצטרפת הכונה של האחד עם מעשה האחר.

 

ובפרט כשהמצוה היא כללית ומוטלת על כל הציבור, בכך שחלק מהציבור עושה וחלק מהציבור מכוין נחשב הציבור כולו כאיש אחד העושה ומכוין. (ועמש"כ בזה מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל).

וראיה לכך שמצות ישובה של הארץ אינו בגדר מצוה אישית המוטלת על כל או"א, דאל"כ האיך מצאנו ידינו ורגלינו לפטור ת"ח שתורתם אומנותם מישוב הארץ והפרחת שממותיה, ואיך יששכר וזבולון יכלו להשתתף יחד ומי פטר את יששכר מישוב א"י והרי מצוה אישית אין לה פטור מצד לימוד תורה? אלא ע"כ זוהי מצוה שניתן לקיימה ע"י אחרים והעיקר שהארץ תיושב ע"י ישראלים א"כ שייכת בזה שותפות ות"ח פטורים. וממילא מועילה הצטרפות כונת חלק מהציבור עם מעשיו של חלק אחר.

ד. גבול המצוה

ועוד צ"ע בגדר המצוה, מה הגבול עד היכן יחייב אדם לטרוח בה? וכי כל עוד יש אבן לסקל וקוץ לעקור אינו יוצא י"ח? אלא ודאי טבע הדברים הוא שאין אפשרות לקיים מצוה ע"י איש אחד בדור אחד, וכל אחד עושה כיכולתו אחד המרבה ואחד הממעיט ואין לה שיעור לא למטה ולא למעלה, ויתכן שמשו"ה ת"ח פטורים או שדי להם אם יעשו מקצת באופן שלא יפריעו מלימודם, ובמק"א הארכנו להוכיח שמצוה שאינה עוברת ג"כ ת"ח פטורים. (עי' באהלה של תורה ח"א סי' צו).

ובזה תיושב קושיה אחרת. דקשה היושב בא"י יפטר מכל המצוות בתורה שהרי עוסק במצוה פטור מן המצוה? ואם כל היום יסקל אבניה יפטר מק"ש ותפלה ותפילין וכל התורה תיעקר ח"ו? אלא ודאי מכיון שמצוה זו אינה עוברת, ולא עליך המלאכה לגמור, נדחית היא מפני מצוה עוברת. או כמו שכתבנו קודם לכן אין זו מצוה פרטית-אישית ל"ש בזה פטור של עוסק במצוה (וכעי"ז כ' מו"ר הגר"ש ישראלי בארץ חמדה לגבי מלחמת מצוה, דמלחמה כללית אין בה פטור של עוסק במצוה דאין זו מצוה אישית). מיהו י"ל עוד דכיון שכל עיקרה של א"י להרמב"ן הוא משום שכל המצוות בתורה תלויות בה, א"כ א"א שישובה יפטור את האדם מן המצוות, להיפך ישובה מחייב את האדם בקיום המצוות. ובזה יש לישב קושיתנו הקודמת מדוע פטורים ת"ח מעסק ישובה, וי"ל כנ"ל דעיקר ישובה להחכים בה ולהתעלות בה, ולא יתכן שישובה יגרום דוקא שלא יעסקו בתורה, היתכן, א"י בלי תורה?! ועי' חת"ס (סוכה ל"ו) שהשוה את מצות ישוב א"י להנחת תפילין ומשמע לכאורה שהעוסק במצות ישוב א"י פטור ממצוות אחרות. אך אין להניח שהחת"ס התכוין לכך. שא"כ דוקא בא"י תתבטלנה מצוות רבות, והתורה עצמה מזהירתנו על מצוות רבות שיש לעשות דוקא בארץ. ואין להסיק הלכה מדברי דרוש. ויתכן שהחת"ס התכוין לא לעצם הנחת תפילין שהיא בודאי שאינה נדחית מפני ישוב א"י. (אדרבה עי' קידושין ל"ח ב' "קיים מצוה זו שבזכותה תיכנס לארץ"). אלא כונתו להמשך הנחת תפילין עליו במשך כל היום, אך לא להנחתם הראשונה. 

עכ"פ מכיון שהוכחנו שמצוה זו מתקיימת ע"י כלל ישראל בשיתוף כל עם ישראל מהני כונת אלו להצטרף עם מעשי אלו, ואדרבה כך נאה וכך יאה שת"ח העוסקים בתורה ותורתם זכות הכלל היא, יהיו שותפים עם אחיהם העוסקים בישוב הארץ שישובם זכות הכלל הוא ע"י שיחשבו עליהם, ישתתפו עמהם ברוחם ובכונותיהם הקדושות יעלו את המעשים הארציים, למעלה בקודש.

ולזה התכוונו רבנן דיבנה (ברכות י"ז א') "אני בריה וחברי בריה אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה... שנינו אחד המרבה והממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים".