טיולי שורשים בחוץ לארץ

טיולי שורשים בחוץ לארץ

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אא"כ חזק שם הרעב". נשאלת השאלה, מהו המקור לדברי הרמב"ם שאסור לישראל לצאת מהארץ?

הרב יהודה הלוי עמיחי | אב-אלול תשנ"ח גליון 24

 

הגמ' (ע"ז יג ע"א) אומרת שכוהן יכול לרדת לחו"ל, ולהיטמא בטומאת ארץ העמים, כדי לדון עם הגויים להציל את ממונו מידם. על כך הביאה הגמ' ברייתא, וז"ל:

ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה. א"ר יהודה: אימתי - בזמן שאין מוצא ללמוד תורה; אבל בזמן שמוצא ללמוד - אינו מטמא. רבי יוסי אומר: אפילו בזמן שמוצא ללמוד - יטמא, לפי שאין אדם זוכה ללמוד מכל אדם.

אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף הכהן שהלך אחר רבו לצידן ללמוד תורה.

מפשטות לשון הגמרא משמע שהיא עוסקת רק בכוהנים, ובשאלה אם יכולים לצאת לחו"ל משום קדושת הכוהן וטומאת ארץ העמים.

 

א. שיטת התוספות

התוס' (שם ד"ה ללמוד) כתב שההיתר לצאת ע"מ ללמוד תורה ולשאת אישה הוא רק כשבדעתו לחזור לא"י. והראיה לכך מהמסופר בגמ' (כתובות קיא ע"א) באדם שאחיו מת בחו"ל, שאל את ר' חנינא האם לרדת לחו"ל לייבם? וענהו: "זה נשא אשה עובדת כוכבים ומת, ברוך המקום שהרגו, וזה ירד אחריו לחוץ לארץ?". מכאן שאפילו לשאת אשה לא התירו אא"כ בדעתו לחזור. עוד הוסיף התוס' שהיתר זה הוא רק בשתי מצוות חשובות כלימוד תורה ונשיאת אישה.

כאמור, הגמ' בעבודה זרה עוסקת באיסור יציאת כוהן לחו"ל משום טומאת ארץ העמים, והברייתא (שם) התירה לכוהן לצאת לשתי מטרות: נשיאת אישה ות"ת, אלא שהתוס' הוסיפו מגבלה נוספת, והיא, שהיציאה לחו"ל תהיה לזמן מוקצב. לעומת זאת, בגמרא בכתובות לא מובא שיש איסור לישראל לצאת לחו"ל, וכל מה שלמדנו שם הוא שאסור להשתקע בחו"ל. ואף שבגמ' מסופר על יציאתו של ישראל למטרת קיום מצוות ייבום, שהיא כנשיאת אישה, מ"מ מדברי התוס' למדנו שהקפידא של ר' חנינא נבעה מכך שרצה להשתקע בחו"ל. לפי זה נראה אליבא דתוס' שלכוהן מותר לצאת לזמן מוגבל רק לנשיאת אשה ות"ת 1. בישראל לא מצאנו איסור יציאה לחו"ל ולכן מותר לצאת לכל מטרה ובלבד שלא ישתקע שם וכן למד הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' קמז).

 

ב. שיטת הרמב"ם

 כתב הרמב"ם (מלכים פ"ה ה"ט):

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ; וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחו"ל אסור, אא"כ חזק שם הרעב".

משמע שכל יהודי, אפילו שאינו כהן, אסור לו לצאת לחו"ל, ולא התירו אלא לשלושה צרכים ובאופן זמני.

נשאלת השאלה, מהו המקור לדברי הרמב"ם שאסור לישראל לצאת מהארץ ולא הותרה היציאה אלא לשלושת הדברים האמורים?

 

ג. מחלוקת הרמב"ם והתוספות

הירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א) מביא את הסיפור על האיש שרצה לייבם את אשת אחיו בחו"ל, בהקשר להיתר לגלח במועד למי שבא ממדינת הים, וז"ל:

"תני בשם רבי יהודה: הבא ממדינת הים, אסור לו לגלח. רבי יודה כדעתיה, דרבי יודה אמר: אסור לפרש לים הגדול.

מעתה, כהן שיצא חוץ לארץ, הואיל ויצא שלא ברצון חכמים, יהא אסור לו לגלח. חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל: מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה, לחלוץ או ליבם? א"ל: אחיו של אותו האיש יצא - ברוך המקום שנגפו, ואת מבקש לעשות כיוצא בו?! ... שמעון בר בא אתא לגביה רבי חנינא, א"ל: כתוב לי חדא איגרא דאיקר ניפוק לפרנסתי לארעא ברייתא (ביקש מכתב המלצה שתקל על פרנסתו בחו"ל). אמר לו: למחר אני הולך אצל אבותיך (אסתלק מהעולם). יהו אומרים נטיעה אחת של חמדה שהיתה לנו בארץ ישראל, התרת לה לצאת לחוץ לארץ".

הגר"א (ביאור לשו"ע או"ח סי' תקלא ס"ק ד) כותב:

"... וגם משמע הירושלמי דאין איסור לצאת לחו"ל אלא בכהן דווקא וכן שמעון בר בא כהן הוה כמש"כ בעובדא דבנתיה דמר שמואל פוק איטפיל וכו' אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא משמע כן".

מדברי הגר"א אנו לומדים שהירושלמי מדבר על כוהן בלבד, והסיפור שמובא בירושלמי במי ששאל את ר' חנינא האם מותר לצאת לחו"ל כדי לייבם - גם הוא עוסק בכוהן.

אפשר לומר שהתוס' הבין שאף שבגמ' בכתובות מובא הסיפור הנ"ל בשינוי לשון ולמרות שלא מוזכר שמדובר בכוהן, למדנו מדברי הירושלמי שאיירי בכוהן. לפי זה מובן אליבא דתוס' שאין שום איסור לישראל לצאת לחו"ל אם אינו משתקע שם וכדלעיל. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ם יש מחלוקת בין הבבלי לבין הירושלמי וכפי שמציין הגר"א: "אבל בגמ' שלנו סוף כתובות לא משמע כן"; כלומר שהגמ' בכתובות מביאה את הסיפור במי ששאל את ר' חנינא ולא מציינת שמדובר בכוהן, ומזה למד הרמב"ם שגם בישראל יש איסור לצאת מלבד צורך מצווה חשובה כגון נשיאת אישה ייבום, ת"ת וכדו'.

 

ד. הבדל בין יציאת כוהנים וישראלים

לשיטת הרמב"ם התירו לישראל לצאת על מנת לחזור במקרה של נשיאת אישה, ת"ת וסחורה. ברור שהעיסוק בסחורה הוא מדברי הרשות, ונשאלת השאלה: א"כ, מה חידוש יש בת"ת ונשיאת אישה? שהרי התוס' החשיבם כמצוות מאוד חשובות ולצורך אלו בלבד התירו לצאת, ואם לשיטת הרמב"ם לדבר רשות התירו לזמן, כ"ש שלצורך מצוות חשובות הדבר מותר?

 עוד יש להוסיף ולשאול מדוע הרמב"ם פיצל בין היתר משום תלמוד תורה, נשיאת אישה והצלת ממון מעכו"ם לבין היתר המסחר, שהרי כתב (הלכות מלכים פ"ה ה"ט):

אסור לצאת מא"י לחו"ל לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה.

עוד יש להוסיף ולהקשות: מדוע לגבי כוהן הרמב"ם הזכיר נשיאת אישה ותלמוד תורה כסיבות המתירות את היציאה לחו"ל, ולא הזכיר היתר יציאה משום סחורה?

נראה שיש לבאר בשיטת הרמב"ם שאיסורי יציאת כוהן ויציאת ישראל חלוקים בנימוקיהם: יציאת כוהן אסורה משום שהוא מטמא את עצמו, ואילו יציאת ישראל את הארץ יש בה חילול השם, שעוזב מקום שעיני ד' בו כל הזמן למקום שתחת שרים[1] .

א"כ, כאשר יוצא לצורך מסויים, כגון סחורה, אין בכך זלזול בקב"ה שהרי היציאה אינה מכיוון שאינו רוצה להיות תחת השגחתו יתברך, אלא מכיוון שרוצה לעשות פעולה מסוימת ולחזור. לעומת זאת, בכוהנים הטעם הוא משום טומאה, ולכן לא התירו לצאת לסחורה. ומ"מ כיוון שאיסור הטומאה הוא רק מדרבנן - לכן התירו חכמים לצורך מצווה, כאשר יש הכרח לצאת כדי לקיים את המצווה; למשל בת"ת, אין כל אדם זוכה ללמוד בכל מקום וכן על זו הדרך לגבי נשיאת אישה (ועי' מאירי ע"ז יג ע"א ד"ה אעפ"י).

נראה שלכך רמז הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט) בכותבו תחילה את ההיתרים: נשיאת אישה ות"ת, ורק לבסוף הוסיף: "וכן יוצא הוא לסחורה" כי היתר זה אינו קיים ביציאת כוהן לחו"ל.

יש להוסיף שלפי ההלכה (או"ח סי' תקלא סעי' ד) מותר לישראל לצאת לא רק לפרנסתו אלא אפילו להרווחה, כמבואר בגמ' (מו"ק יד ע"א וברש"י שם), ולאור מה שהסברנו מובן שהתירו בכל צורך כיוון שאין בכך כפירה בהשגחת הקב"ה, ולא נאסר אלא על היוצא לשוט מחוץ לארץ ישראל ולטייל בעולם.

 

ה. יציאה לקברי צדיקים

לגבי יציאת ישראלים להשתטח על קברי צדיקים - נחלקו גדולי עולם. בספר שדה הארץ (ח"ג אבהע"ז סי' יא) כתב שאם יוצא על מנת לחזור ולא יתבטל מלימודו - מותר לו לצאת לחו"ל על מנת להשתטח על קברי צדיקים. ובספר שדה חמד (אסיפת דינים, מערכת א"י אות א) כתב שראה הרבה מתבטלים מת"ת בהליכתם, ולכן אין ראוי לנהוג כן.

מרן הרב קוק זצ"ל (משפט כהן סי' קמז) כתב על דברים אלו:

אולי י"ל שעל קברי אבותיו ורבותיו, אף שהם קטנים במעלה נגד צדיקי אה"ק הקבורים שם, מ"מ אולי מתוך דקריבא דעתייהו יותר לגבי', א"כ יותר ירבו בתפילה, נמצא שיש בזה מצוה יותר גדולה. מ"מ אין הדבר ברור כלל לענ"ד לומר, שלא תספיק אהבת אבות העולם ישני חברון עד שנצרך לצאת ע"ז מא"י לחו"ל. ומה טובו דברי הגאון המחבר שליט"א (שדה חמד, זצ"ל) דבת"ח, דמתבטל מת"ת - המניעה טובה, והכל לשם שמים.

הדיון בפוסקים הוא האם ישנה תועלת בהשתטחות על קברי צדיקים בחו"ל, האם ע"י כך האדם מתקרב אל הקב"ה ושם מתקבלות תפילותיו. אולם נסיעה שעיקרה לנופש ובדרך אגב גם הולכים לבקר קברי צדיקים, בוודאי לא הותרה ע"י הפוסקים.

 

ו. נסיעה למחנות השמדה

כפי שהבאנו, יש מקום להתיר לצאת מארץ ישראל על מנת ללמוד תורה כשאין לו מי שילמדנו בארץ ישראל, וא"כ יש לדון לגבי נסיעות למחנות ההשמדה, שבהם מלמדים על ההסטוריה היהודית ושנאת הגויים את עם ישראל, האם אפשר להגדירם כתלמוד תורה.

ונראה שאם הדבר יביא לידי תלמוד תורה גדול יותר אזי ודאי יש להתיר, ואולי אפילו אם הנסיעה לא תביא לידי תלמוד תורה נוסף אולם תביא את הנער לידי קשר אמיץ יותר לארץ ישראל ולעם ישראל, יש ג"כ מקום להתיר מבחינה הלכתית. ואמנם יש לבחון האם אי אפשר ללמוד ולקלוט ערכים אלו בלא נסיעה לחו"ל.

אם כן, תשאל השאלה: הרי גם בטיול יכול אדם לראות את נפלאות הבורא ולהגיע מכך לאהבת הבורא, כמבואר ברמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב), ואעפ"כ לא התירו לצאת מארץ ישראל לטייל ולראות את העולם, אלא לשאת אישה וללמוד תורה.

אלא שיש לבחון מהי מטרתו העיקרית בנסיעה לחו"ל. כאשר אדם יוצא כדי ללמוד הסטוריה יהודית ולהפנים את הערך של בחירת הקב"ה בנו מכל העמים - אזי יש מקום להתיר לצאת לחו"ל. אולם אם יוצא כשהעיקר הנאת העין ובדרך אגב גם יגיע אולי לאהבת הבורא ויראתו - זאת לא התירו.

 

ז. מידת חסידות

עד כאן דברנו על המישור ההלכתי; אולם הרמב"ם הביא בהלכותיו גם מעשי חכמים בחיבת ארץ ישראל, על כך שהיו מנשקים אבניה ומתגלגלין על עפרה, וכן על מחלון וכליון שהיו שני גדולי הדור, ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כליה למקום, ולמרות שהיה מותר להם לצאת לא נהגו במידת חסידות (רמב"ם מלכים פ"ה ה"ט-יב). מכאן אנו לומדים שאפילו כאשר מותרת היציאה לחו"ל מהבחינה ההלכתית, יש להימנע מיציאה ממידת חסידות. ולמדנו שכיון ששקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות, החמירו מאוד ביציאה ממנה[2].

גדולי החכמים היו משתדלים שלא לצאת ממנה כלל, אפילו לצרכים שלכו"ע מותר לצאת. כידוע מרן הרב קוק זצ"ל הקפיד על כך מאוד, ועד שהסכים לצאת היה חוכך בדעתו מאוד מאוד, וכן נאמן ביתו הגרי"מ חרל"פ זצ"ל מספר במכתביו לבנו (מכתבי מרום עמ' קא-קה) שנאבק קשות להסתלק מהנסיעה לארה"ב, שהיתה לטובת ועד הישיבות ומפעל התורה, וכל זאת על מנת ש"לא לעזוב את אויר דארץ ישראל המחי' אותי אפילו לרגע". למדנו שאפילו כשהיתה נסיעה לתועלת רבה לעולם התורה לא רצה הגרי"מ חרל"פ זצ"ל לצאת מקדושת ארץ ישראל (ואוי לעינינו שאנו רואים ת"ח היוצאים מא"י עבור כל בקשה ומשימה).

 

ח. סיכום

1. להלכה קיי"ל לפי הבבלי (כתובות קיא ע"א) שיש איסור גם  לישראלים לצאת לחו"ל לטיול, ולא התירו אלא לצרכים מסוימים (כגון: נישואין, ת"ת, סחורה) ובלבד שיהא לזמן קצר. רמב"ם (מלכים פ"א ה"ט), שו"ע (סי' תקלא סעי' ד).

2. נחלקו האחרונים האם מותר לצאת להשתטח על קברי צדיקים בחו"ל.

3. יש מקום להתיר לנסוע לראות את מחנות ההשמדה בחו"ל כאשר הנסיעה נועדה ללמד אהבת העם והארץ, ואין אפשרות ללמוד תכנים אלו בארץ ישראל.

4. יש להדר ולהשתדל להימנע מכל יציאה מגבולות א"י, אפילו לדברים המותרים מבחינה הלכתית.

5. כוהנים לא יצאו לחו"ל אלא לצורך מצווה (כגון נישואין או ת"ת) אך לא לסחורה וכל שכן לטיול.[3]



[1] רמב"ן (ויקרא יח כה), רשב"א (חדושי אגדות תענית י ע"א); דרשות הר"ן (דרוש ד עמ' נד), שו"ת מהריט"ץ (סי' פה). ועי' בחוות בנימין (עמ' תשכה ד"ה וטעמא) כעין נימוק זה, נמוקים נוספים, יש שביארו משום חובת הישיבה בארץ, ויש משום שמפקיע עצמו מהמצוות (עיין רשב"ם ב"ב צא ע"א, ד"ה אין יוצאין, עינים למשפט אות י), ובספר משפט הארץ (פי"א סעי' יד) כתב שירבו יושבי הארץ שמעלת תפילתם גדולה מאוד.

[2] ועי' מהרי"ט קידושין לא ע"א שאף שלדעתו מותר לצאת לחו"ל באופן זמני לכל צורך (אות א), מ"מ רבנן היו נפרדים מחבריהם בעכו משום מידת חסידות, ועי' דרשות הר"ן דרוש ה עמ' סז, שבא"י הצדיקים יכולים להתעלות יותר, ואולי משום כך הצדיקים הקפידו יותר.

[3] המהרי"ט בחידושיו בסוף כתובות סובר שלישראל מותר להשתקע בחו"ל על מנת לשאת אישה, ובכך חולק על דברי התוס', אולם מאידך מסכים המהרי"ט עם התוס' שישראל יכול לצאת אפילו לדבר רשות, כשדעתו לחזור.