תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים

תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים

נשאלת השאלה האם ישנה חובת הפרשת תרו"מ בגבולות עו"מ שלא נתקדשו בקדושה שניה (כגון אזורי גוש קטיף, אזור כזיב וצפונה), והאם יש לברך על הפרשה זו?

הרב יהודה הלוי עמיחי | כסליו-טבת תש"ס גליון 32

 

א. הצגת השאלה

ארץ ישראל נתקדשה פעמיים, האחת בימות יהושע והשניה בעליית עזרא. הקדושה הראשונה בטלה ועל מעמד הקדושה השניה נחלקו בגמרא (יבמות פב ע"ב) האם גם היא בטלה, ובמהרה תהיה קדושה שלישית או שקדושה שניה - לא בטלה. נשאלת השאלה האם ישנה חובת הפרשת תרו"מ בגבולות עו"מ שלא נתקדשו בקדושה שניה (כגון אזורי גוש קטיף, אזור כזיב וצפונה), והאם יש לברך על הפרשה זו?

 

ב. מבוא

הגמ' (חולין ו ע"ב) אומרת:

"העיד  רבי יהושע בן זרוז,  בן חמיו של רבי מאיר, לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית  שאן (ולא עישר), והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו".

בית שאן לא נכבשה על ידי עולי בבל, והיא בגבולות עו"מ, ובכל זאת רבי התיר לאכול מירקה ללא הפרשת תרו"מ. הגמ' דנה על מעשהו של רבי, ואומרת:

"אמר  ר'  שמעון  בן  אליקים משום  ר'  אלעזר  בן  פדת שאמר משום ר' אלעזר בן שמוע, הרבה  כרכים  כבשום  עולי  מצרים  ולא  כבשום  עולי בבל, וקסבר  קדושה  ראשונה  קדשה  לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא,  והניחום  כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית".

משמע מכאן שעולי בבל הניחו ערים אלו בלא כיבוש, לכן לא חלה עליהם קדושה שניה ולא חובת הפרשת תרו"מ, ומשום כך רבי יכול היה לפטור את בית שאן מהפרשת תרו"מ.

 

ג. ירק פטור מתרו"מ

רש"י (חולין ו ע"ב) מבאר שרבי התיר בבית שאן רק את הירק שחיובו בתרו"מ מדרבנן ולא דגן תירוש ויצהר. לדעת רש"י, אנו מתייחסים לגבולות עולי מצרים כאל חו"ל, ומותר אפי' לחרוש ולזרוע בשביעית.

אעפ"כ, נראה מדברי רש"י שיש חיוב מעשר עני בגבולות עו"מ בשביעית, שהרי על כך סמכו עניים בשביעית, וא"כ בוודאי גם בשאר השנים חל חיוב מעשר עני, ומדוע התיר רבי אכילה ללא הפרשת תרו"מ?

נראה שיש להסביר את דברי רש"י שהחיוב להפריש לשו"פ ומעשר עני בחו"ל ובגבולות עולי מצרים, הוא בדברים שבארץ ישראל החיוב הוא מדאורייתא (כגון דגן תירוש ויצהר בתרו"מ), אבל מעשר עני שנוהג בארץ מדרבנן (כגון ירק), - אין חיוב אפילו מדרבנן. הסתמכות העניים היא על קבלתם מעשר עני מהפירות שהחיוב בארץ ישראל הוא מדאורייתא.

התוס' (חולין שם ד"ה והתיר) מביאים ראיה לדעת רש"י שפטורים מתרו"מ בחו"ל מדברי הגמרא (ע"ז נח ע"ב) שרבי יוחנן התיר פירות בבצרה ללא הפרשת תרו"מ.

 

מאידך התוס' הקשו על שיטת רש"י, שמצאנו בכמה מקומות בש"ס שחייבו ירק במעשרות אפילו בחו"ל. נראה שאפשר ליישב את רש"י מקושיות הראשונים במספר דרכים:

 

1.  מחלוקת סוגיות

אפשר להסביר את דברי רש"י  שהייתה אמנם מחלוקת בשאלת הפרשת תרו"מ מירק ופירות שגדלו בעו"מ, והלכה היא כדעתו של רבי  ורבי יוחנן שהם הנהיגו הלכה למעשה שלא להפריש תרו"מ מירק ופירות, וגדולה הנהגה מעשית מדיון בגמ'[1].

 

2. חומרת חכמים

אפשר לומר שרק חסידים ואנשי מעשה היו מפרישים גם בגבולות עו"מ, אולם מעיקר הדין - פטור, וכן כתב רב נטרונאי גאון[2]:

"בודאי לא נהגא תרומה בזמן הזה, וליכא מצות הפרשת תרומה בחו"ל, אילא רבנן ראשונים שאנו אומרים הלכה מפיהן היו מחמירין על עצמן בכל דבריהם... וכן מצינו לענין מתנות עניים (חולין קלד ע"ב) לוי זרע בכישר, לא היו עניים למשקל לקט ואתא לקמיה דרב ששת וכולה, ובישר כלום חיבת בלקט שכחה ופאה, הא מעשים בכל השנים וכל הדורות הללו שאין מתנות עניים לא בבבל ולא בשאר ארצות, אילא לוי רצה להחמיר על עצמו, לפיכך אין לנו ללמוד מרבותינו הראשונים כמות דברים אילו".

ונראה שיש להביא מקור לדברי רב נטרונאי גאון מדברי רבי יוחנן בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) "רבותינו שבגולה היו מפרישין תרומה ומעשרות עד שבאו הרובין ובטלו אותן" דהיינו היה זה מנהג חכמים, ולא שהורו כן הלכה למעשה.

 

3. מנהג המקום

הרב קוק (זבחי ראי"ה חולין ו ע"ב, תוד"ה והתיר) שואל על התוס' מדוע מסתמכים על דברי הירושלמי לפטור מתרו"מ בחו"ל, כנגד סוגיות בבבלי שמהן משמע שישנה חובת הפרשת תרו"מ בחו"ל? ותירץ שהפרישו תרו"מ בבית שני כי ישראל קיבלו על עצמם חובת הפרשת תרו"מ ולא מעיקר הדין. לכן הרי זה ככל מנהגי איסור שבמקום שנהגו אין לבטל, אבל אם נהגו זאת מתוך טעות - בטל המנהג. רבי פטר את בית שאן מכיוון שנהגו מתוך טעות, כי חשבו שהיא חלק מא"י (כיבוש שני) אבל שאר מקומות שלא נהגו מתוך טעות המשיכו להפריש. לפי זה, אפשר ליישב את רש"י, ואכן היו מקומות שנהגו להפריש תרו"מ אעפ"י שהיו פטורים מעיקר הדין.

 

ד. סיכום השיטות הפוטרות

העולה ששיטת רש"י איננה שיטה דחויה,  וכן הביא המאירי (חולין ו ע"ב ד"ה כבוש) בשם רש"י. גם ר"י בתוס' (ד"ה והתיר) כתב שירק בחו"ל פטור מתרו"מ.

 

ה. ירק חייב בתרו"מ

ר"ת (חולין ו ע"ב) כתב שאמנם בחו"ל חייב בתרו"מ אף בירק, ורבי התיר בבית שאן את הדמאי בלבד. כן סוברים גם הרמב"ן, ריטב"א, תוס' רי"ח (ברכות לו ע"א), ועוד.

עיקר ראיית ר"ת שבירק של חו"ל חייב בתרו"מ היא  מדברי המשנה (דמאי פ"א ה"ג) "מכזיב ולהלן פטור מן הדמאי" משמע שבטבל וודאי - חייב אפילו מכזיב[3].

ר"ת הוכיח את שיטתו שהסוגיא בחולין היא בדמאי ולכן רבי התיר את בית שאן, שהרי הגמ' שאלה שמא ר"מ נתן עיניו והפריש במקום אחר, ודין זה שייך רק בדמאי, ובטבל וודאי - אסור לעשות כן. אבל ראיה זו צריכה עיון כפי שכתב בשעה"מ (פ"ד מהל' תרומות הט"ז) שדעת התוס' (גיטין לא ע"א, בכורות כז ע"א) שאפילו בוודאי אפשר להפריש במחשבה, וא"כ אין ראיה שהסוגיא עוסקת בדמאי, אלא אפילו בוודאי רבי פטר את בית שאן. (ועיין בהערות לריטב"א חולין ו ע"ב הערה 231).

דעת ר"ת היא שבעו"מ חייב להפריש מפירות שהם טבל וודאי אבל מפירות דמאי פטור.

 

ו. הקלו במינים מסויימים

הרשב"א (חולין ד"ה והתיר) כתב שלגבי גידולי חו"ל יש לחלק בין המינים, ישנם מינים שבהם חייבו תרו"מ, מינים אלו מנויים בירושלמי (דמאי פ"ב ה"א) כמינים חשובים ויש חשש שבאו מארץ ישראל; לכן חייבו בהם הפרשת תרו"מ, אבל שאר המינים שאינם חשובים פטורים מתרו"מ. כיסוד זה מובא גם בר"ש (דמאי פ"א מ"ג).

 

ז. הקלו במקומות רחוקים מכבוש עו"ב

מדברי הרש"ס (דמאי פ"א ה"א, ה"ג) עולה שכל מקום הרחוק מכבוש עו"ב (כגון כזיב) הרי הוא פטור מתרו"מ אפילו בטבל וודאי. לעומת זאת, במקום הקרוב לעולי בבל - חייב בתרו"מ, וכן משמע ברא"ש (דמאי פ"א ה"א, ה"ג), וכן נראה מדברי התוס' (קידושין לו ע"ב ד"ה כל). אין לנו הגדרה ברורה מהו מקום קרוב ומהו מקום רחוק, אבל ברור שכזיב היא מהמקומות הרחוקים שהרי פטורים אפילו מטבל וודאי. ולכאורה דבר זה צ"ע, שכן כזיב היא קצה כבוש עו"ב וסמוכה לעו"מ, ומדוע בעו"מ יהיו חייבים ואילו בכזיב יהיו פטורים?

נראה שזה מה שהביא את  הר"ש (דמאי פ"א מ"ג) לתרץ שני תרוצים על השאלה מדוע המשנה (ידים פ"ד מ"ג) מחייבת במעשרות במצרים ובסוריא ואילו בכזיב פטורים?

1. מצרים וסוריא קרובים לארץ ישראל יותר מכזיב[4].

2. אין למדים ממעשה ישן (מעשה נביאים).

ברור שהתרוץ השני של הר"ש הוא דחוק, מדוע שלא נלמד ממעשה ישן? אלא שהתרוץ הראשון קשה יותר, שכן כאמור כזיב הוא קצה כיבוש עולי בבל, ואין להגדירו כמקום רחוק יותר מצידון וצור, ואם בכזיב פטורים מדוע במצרים וסוריא חייבים?

עכ"פ, לדעת הר"ש למסקנה אין לחייב תרו"מ בגבולות עו"מ, אלא הדבר תלוי בקירבה או בריחוק מכבוש עולי בבל.

הר"ן (חולין ז ע"א) כתב סברה דומה לסברת הר"ש, אלא שהסביר שהחילוק בין המקומות איננו לפי הקרבה אלא לפי מידת הקשר עם ארץ ישראל; יש מקומות שהם קרובים אבל אין להם קשר עם ארץ ישראל, ולכן פטורים מתרו"מ, וישנם מקומות רחוקים יותר שחייבים. על פי דברי הר"ן אפשר להסביר שכזיב היתה קרובה לארץ אבל לא היה לה קשר עם ארץ ישראל, ולכן פטרוה מתרו"מ.

 

ח. דעת הרמב"ם

הרמב"ם פסק (תרומות פ"א ה"ה):

"כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלה קדושתן, שקידשה ראשונה לפי שהיתה מפני הכבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא. כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ - קדשוה קדושה שניה העומדת לעולם, לשעתה ולעתיד לבוא, והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו, ולא פטרום מן התרומה, והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית. ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותן המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל, והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות".

 

אפשר לבאר את דברי הרמב"ם "והניחו אותן המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו"בשני אופנים:

1. הניחו את גבולות עו"מ במעמד ההלכתי שהיה להם לאחר חורבן הבית הראשון, ולכן פטורים מתרו"מ. 

2.  הניחו את גבולות עו"מ כמו שהיו קודם החורבן, וחייבו בתרו"מ כפי שהיה קודם חורבן הבית.

 

1. עו"מ פטורים מתרו"מ.

המהר"י קורקוס (תרומות פ"א ה"ה) מבאר, לדעת הרמב"ם, שכל אזור עולי מצרים פטור מתרו"מ. ומבאר המהרי"ק:

"כדי שכשילכו שם העניים בשביעית, שלא ימצאו בארצם לשו"פ, יתנו להם די צורכם שכיון שכל השנים הם פטורים מן המעשרות - לא יימנעו מליתן לעניים כל מחסורם בשביעית".

ועיין בכפו"פ (פ"ה ד"ה ולפי מה שהתבאר נאמר) שהביא גי' בדברי הרמב"ם: "ולא פטרום מן התרומה והמעשרות אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית". גם הסמ"ג (עשין קלג), התשב"ץ (ח"ג סי' קצה, ר) סוברים שבגבולות עו"מ פטורים מתרו"מ.

לפי המהרי"ק, יש לומר שבית שאן אינה אלא דוגמא, אבל כל גבולות עו"מ פטורים מתרו"מ.

בתורת הארץ (ח"ב פ"ב אות לג ד"ה ועלה) הביא שדעת הב"י היא שעו"מ פטורים מתרו"מ, והראיה שלא הזכיר את דינם של כבושי עו"מ, והשמיט את היתרו של רבי, וכן מפורש באבקת רוכל (סי' י) שאין חיוב הפרשת תרו"מ סביבות ארץ ישראל, ולכן בית שאן פטורה מתרו"מ.

 

2. עו"מ חייבים בתרו"מ

הרשב"א והרמב"ן הבינו מדברי הרמב"ם שרבי פטר רק את בית שאן ואשקלון, אבל שאר המקומות של עו"מ חייבים בתרו"מ, והניחו את החיוב כפי שהיה קודם לחורבן בית שני[5], לפי שיטה זו עו"מ חייבים בטבל וודאי, ופטרו בדמאי (כשיטת ר"ת), וכן כתב הרמב"ם בפירושו (דמאי פ"א מ"ג). לפי הסבר זה פטרו מקומות מסויימים בלבד אפילו מטבל וודאי בגלל סיבות שונות (כגון קירבה ליישוב וכדו'). לכן פטרו את בית שאן אפי' מטבל וודאי, כי ישראל לא היו מצויים שם בתקופת בית שני, והיו רחוקים מעיקר הישוב[6].

 

3. סיכום שיטת הרמב"ם

לגבי הפטור בבית שאן, הרמב"ם לא הבחין בין ירק לבין דגן תירוש ויצהר, לכן כתבו הרדב"ז והכס"מ, שלרמב"ם פטור לגמרי, כי חיוב תרו"מ בזמן הזה הוא מדרבנן אפילו בדגן תירוש ויצהר.

הראב"ד חולק וסובר שרבי התיר בבית שאן רק את מעשר הירק ולא מעשר דגן תרוש ויצהר.

לדעת המהר"י קורקוס הפטור של בית שאן הוא דוגמא לפטור של כל גבולות עו"מ, ולפי"ז הפטור הוא בכל הגידולים.

לדעת הרשב"א והרמב"ן אליבא דהרמב"ם בית שאן שונה משאר גבולות עו"מ, ובהם חייבים בתרו"מ[7].

 

ט. סיכום השיטות

לאור המובא לעיל עולה שבפנינו מחלוקת ראשונים לענין הפרשת תרו"מ בשטחי עולי מצרים.

א.יש הפוטרים בכל המינים[8].

ב.יש הפוטרים בירק ופירות אילן ומחייבים בדגן תירוש ויצהר[9].

ג.יש הפוטרים רק בדמאי ומחייבים בטבל וודאי, ובמקומות מסויימים בלבד פטור אפילו מודאי[10].

 

י. המנהג בארץ ישראל

הכפתור ופרח (פ"ה ד"ה נמצא) מביא את המנהג שהיה בארץ ישראל בתקופתו[11], וז"ל:

"נמצא בזמן הזה בטבריה דגן תירוש ויצהר דאורייתא, ופירות האילן וירק דרבנן ובברכה הכל, ובית שאן דגן תירוש ויצהר דרבנן ובברכה, ופירות אילן וירק פטור מכלום, וכן פטור מן הדמאי, ופטור הלוקח. ואפילו הכי אנו נוהגין בו היום בחסד עליון בפירות אילן וירק כמו שהיו נוהגין שם קודם שרבי התירו, ורבותינו ז"ל הם שקובעים הלכות במה שהם עושים, לא אנו, אבל אין אנו מברכים על הפרשת פירות אילן וירק, וכן הדין בכל מקום שנודע מכבוש שני, או שנודע מכבוש ראשון לחוד כל אחד לפי משפטו".

הכפו"פ סובר שתרו"מ בעו"מ הוא מדרבנן ולכן עלינו ללכת לקולא כדעת רש"י ולפטור ירק מכל וכל, אולם המנהג הוא להפריש ולהחמיר כדעת ר"ת, אולם לענין ברכות, חל הכלל שכל ספק ברכות לקולא, לכן אין מברכים על הפרשת תרו"מ בעו"מ.

דברי הכפו"פ צ"ע שהרי הרדב"ז (שו"ת ח"ב סי' תרמב) הביא בשם הכפתור ופרח שאנו מקילים בספק ברכות רק כאשר הספק הוא בברכה עצמה, אבל כאשר יש ספק על המעשה, המחמיר - יכול לברך, וכלל זה הובא בברכ"י (סי' תרמג). ראיה לדבר, שאנו מברכים על הנחת תפילין למרות שיש מחלוקות גדולות בסדר הפרשיות, ואין אומרים ספק ברכות להקל. כן הביא הרדב"ז (ח"ב סי' תרסה) לענין קריאת מגילה בפורים, שהיחיד מברך, למרות שנחלקו האם יחיד צריך לברך על קריאת המגילה, כיון שהמחלוקת אינה בברכה. לפי"ז המפריש בגבול עו"מ יכול לכאורה לברך על ההפרשה!

ואמנם מצאנו כמה דוגמאות הסותרות לכלל הזה, עי' רמ"א (סי' יח סעי' א) שהלובש בגד יום בלילה - לא לברך, למרות שהמחלוקת אינה בברכה אלא בעצם המעשה, וכמו כן לענין תפילין בחול המועד כתב הט"ז (סי' לא ס"ק ב) שאפילו המניח לא יברך, ועיין עוד שד"ח (מערכת ברכות סי' א אות יח ס"ק ב).

אלא שנראה לומר על פי דברי החיד"א (יעיר אוזן מערכת ב אות כט) שאם המנהג הוא כדברי המיקל והעושה רוצה להחמיר אין לו לברך, אפילו שהמחלוקת היא בגוף המצווה. וא"כ כאן הכפו"פ הבין שהמנהג היה לא להפריש, ולכן אין לברך על כך.

מכיוון שהמנהג הוא יסוד גדול בדין, ובייחוד בהלכות ברכות, ובפנינו עדות על המנהג בארץ ישראל המתאים עם הכלל של ספק ברכות להקל - לכן למעשה יש להפריש בכל המינים, אך יברך רק בהפרשת דגן תירוש ויצהר ואילו בירקות ופירות - לא יברך.

 

יא. ספק עולי מצרים או בבל

יש להסתפק מה הדין במקומות שישנו ספק אם הם מגבולות עו"מ או מגבולות עו"ב. לענין הפרשה כבר אמרנו שיש להפריש, והספק הוא לענין הברכה.

לכאורה יש כאן ספק ספקא להחמיר ולהצריך ברכה, שהרי ספק אם המקום מגבולות עו"ב, ואפילו אם המקום הוא  מגבולות עו"מ הרי יש דעות רבות הסוברות שחייבים להפריש תרו"מ.

אלא שנחלקו האחרונים האם מברכים בספק ספקא: יש אומרים שמברכים אף בכה"ג (לבוש או"ח סי' יח ס"ב, לח"מ ברכות פ"ד ה"ו) ויש אומרים שאין מברכים אפילו בס"ס (חיי אדם כלל ה סי' ו בנשמת אדם, מ"ב סי' רטו ס"ק כ), ובשד"ח (מערכת ברכות סי' א אות יח ס"ק י) כתב שפשטה הוראה שאפילו אם  יש  ספק ספקא לחיוב ברכה אין מברכים, ואפילו יותר  ספקות ג"כ אין מברכים. לכן נראה שלענין ירק אפילו במקומות המסופקים - אין לברך.

 

יב. סיכום

1. דגן תירוש ויצהר הבא מגבולות עו"מ צריך להפריש בברכה.

2. מירקות ופירות אילן  שגדלו בגבולות עו"מ מפריש ללא ברכה.

3. במקומות המסופקים אם הם בגבולות עו"מ או עולי בבל, ינהגו כדין יבולים שגדלו בגבולות עולי מצרים.



[1] עי' תורת הארץ (ח"ב פ"ב אות לג ד"ה ואין) שהמחייבים תרו"מ בגבולות עו"מ סוברים שקדושה ראשונה קדשה לע"ל, והפוטרים - שבטלה.

[2] תשובות רב נטרונאי גאון מכת"י (הוצאת אופק, יו"ד סי' רפא עמ' 421), וכן הובא בפו"פ (פט"ו) בשם רב צמח בר מר פלטוי בשם גאוני פומבדיתא, כן הופיע בעיטור (אות פ, ח"א עז ע"ג-עד), מהר"י קורקוס (בכורים פ"ה ה"ז).

[3] ואמנם עי' תוס' (חולין שם בסוף דבריו) שאין לחלק בין דמאי לוודאי וכ"כ ר"ש, רא"ש, רש"ס (דמאי פ"א ה"א, ה"ג). ועי' מעדני ארץ (פ"א ה"ה אות ד ד"ה והנלע"ד) שהציע פרוש חדש בירושלמי, אבל הראשונים הסבירו כפשטותו שאפילו טבל וודאי מכזיב ואילך פטור.

[4] לפי הסבר זה כזיב המופיע במשנה בדמאי איננו אותו כזיב המופיע במשנה שביעית (פ"ו) שהוא קצה גבול עו"ב.

[5] ועיין באריכות במעדני ארץ (תרומות פ"א ה"ה אות ב ד"ה אבל נראה) שהרבה להקשות על דברי המהרי"ק.

[6] עיין מעדני ארץ (שם ד"ה עכ"פ) שהביא ראיה מתשובות הרדב"ז (ח"ד סי' ל), אולם ברמב"ן ורשב"א (חולין ו ע"ב) הדברים מבוארים, שהרמב"ם פטר רק מקומות מסויימים.

[7] עיין בדברי המאירי שהתקשה בדברי הרמב"ם, מכיוון שלא הסביר ככס"מ ורדב"ז.

[8] רמב"ם על פי מהר"י קורקוס (לעיל ח1), תשובות הגאונים (לעיל ג2), סמ"ג (עשין קלג), תשב"ץ (ח"ג סי' קצה), ראה (לעיל ט1), מרן על פי תורת הארץ וכן משמע באבק"ר (לעיל ח1).

[9] רש"י (לעיל ג), ר"י (תוס' חולין ו ע"ב ד"ה והתירו), כפו"פ (לקמן יא), אבקת רוכל.

[10] ר"ת, רמב"ן, ריטב"א (לעיל אות ה), וכן דעת הרמב"ם על פי  פרוש הרשב"א, רמב"ן (לעיל ח2), מעדני ארץ (פ"א ה"ה אות ב).

[11] תחילת האלף השישי (כמאתיים חמישים שנה אחר הרמב"ם).