תורת ארץ ישראל במפעל חייו של הרב מ. צ. נריה זצ"ל

תורת ארץ ישראל במפעל חייו של הרב מ. צ. נריה זצ"ל

היום יט' בכסליו נציין את פטירתו של הרב משה צבי נריה זצ"ל, פרק זה שימש כנר לרגליו של הרב נריה בכל דרכו, הן במאמריו, הן בשיחותיו והן במפעלו החינוכי הגדול

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | מתוך אמונת עיתך טבת-שבט תשנ"ו

 

פתיחה

במלאת שנה לפטירתו של מרן הרב קוק זצ"ל, באלול תרצ"ו, הוציאה ההנהלה הארצית של "בני  עקיבא" חוברת צנועה בשם "משנת הרב". בחוברת - עשרה פרקים ממשנתו של מרן הרב זצ"ל, מלוקטים מכתביו שכבר היו אז בדפוס. (כידוע, רוב כתביו של הרב הודפסו רק לאחר מכן). למרות המבחר הדל, יחסית, שהיה לפני העורך - משמשת חוברת זו עד היום כאחד הליקוטים המוצלחים של משנת הרב.

במקום צנוע ונסתר צויין: "ערוך ומסודר ע"י: נריה". (בימים ההם שימש, מי שהיה לימים הרב מ. צ. נריה זצ"ל, כחבר ההנהלה הארצית של "בני עקיבא"). בראש החוברת ראה העורך להעמיד את הפרק: תורת ארץ ישראל.

דומה שפרק זה שימש כנר לרגליו של הרב נריה בכל דרכו, הן במאמריו, הן בשיחותיו והן במפעלו החינוכי הגדול.

 

א. חינוך הדור הצעיר

הדור הצעיר - "דור המלא סערות ותהפוכות, דור הנבילה והפריחה - לו אנו צריכים לתת סם חיים דוקא מתורת ארץ ישראל" ("משנת הרב", תורת א"י).

הרב מ. צ. נריה זצ"ל קלט את המסר החינוכי העולה מרעיון זה. הנוער בארץ ישראל - תוסס. הוא נקרע בין משימות שונות, ואף קוטביות. הוא צומח על רקע של הגירה ועקירה ממסורות עתיקות יומין תוך כדי מאבקים לאומיים וקיומיים. יש להבין לנפשו של הדור. אי אפשר להחזירו לצורות הגלותיות. יש להגיש לו את התורה - אותה תורה נצחית, ללא כל שינוי ותמורה - בקנקן חדש, תוצרת  הארץ. תלמיד ישיבה בן הארץ צריך להיות לבוש כבן הארץ, שותף למפעל הגדול של יישוב הארץ ובטחונה. סגנון דיבורו - כשל יתר בני הארץ. ועם זאת - לומד תורה בשקידה, ברצינות, מתוך יראת שמים ויראת חטא. לזה מסוגלת רק תורת ארץ ישראל.

בהתמסרות אין קץ, בגישה פדגוגית מקורית, בסבלנות אדירה וביכולת הקשבה לנפש הנוער, ובעיקר ביצירת חוויות רוחניות, בשירה וזמרה בשבת ובמועד, וע"י פעילות חברתית - ניגש הרב מ. צ. נריה זצ"ל לבנות את עולם התורה הארץ­-ישראלי.

היה שגור בפיו המשפט: "אנו רוצים לגדל צבר בלי קוצים". ואכן הוא הצליח בכך למעלה מן המשוער, יותר מכפי שהוא שיער לעצמו בתחילת דרכו.

 

ב. הרעיון הדתי-לאומי

תורת חו"ל אינה מכרת, רק לדאוג בעד הנפש הפרטית... לא כן היא תורת א"י, היא דואגת בעד  הכלל ("משנת הרב" שם).

האווירה החלוצית ששררה בארץ לפני קום המדינה, העמידה את ערך הלאום בראש. הנוער האיכותי ראה כבוד לעצמו להצטרף להכשרה, להתיישבות, לפלמ"ח, לפעילות העליה וכו'. נושאי  הדגל החלוצי היו ברובם חילוניים. לנוער הדתי היה דימוי עצמי שפוף. רבים ממנו נסחפו אחרי תנועות הנוער החילוניות. הנגע פשה בכל המגזרים: בציבור המכונה "חרדי" ובזה המכונה "מזרחי". לא היה בית אשר לא היה שם מת.

הרב נריה זצ"ל - אז בחור ישיבה צעיר שהצליח להחלץ בנס מרוסיה הקומוניסטית - הוא ראה כבר שם כיצד רעיונות אידיאליסטיים כובשים את לב הנוער. וכשהגיע ארצה וראה את האווירה, לא  יכול היה לשבת רק בישיבה וללמוד תורה. הוא ראה הכרח לעצמו לתת מענה תורני למצוקתו של  הנוער הדתי ב"בני עקיבא", ולהראות לו שכל מה שהוא מחפש נמצא בתורתנו.

כך נכנס לעבודה החינוכית בתנועת הנוער הדתית שהחלה אז את צעדיה הראשונים. כיתר תנועות הנוער החלוציות, חינכה גם "בני עקיבא" את חניכיה להתיישבות ולהגנה, אולם היה צורך להדגיש את הייחוד הדתי של החלוציות.

הרב נריה עיגן את הפעילות הלאומית במקורות תורניים, ברוחה של משנת מורו ורבו הגדול, הראי"ה זצ"ל: ההתיישבות היא מצוות יישוב ארץ-ישראל. ההגנה היא הצלת עם ישראל. כאן הוא גילה כשרונות רבים שהיו בו: ספרות, שירה, למדנות, כושר אירגון וכשרון חברתי מיוחד.

הוא חיבר את הימנון התנועה ואת שירי התנועה. הוא כתב מאמרים, נשא הרצאות, אירגן סמינריונים  למדריכים והקים חוגים תורניים. מחוג כזה יצא גם הרעיון להקים את ישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה.

 

ג. תורה ומדינה

עם קום המדינה נוצרו כמה אסכולות: היתה אסכולה חילונית קיצונית ששללה כל זיקה בין  המדינה לתורה. במקביל, היתה אסכולה דתית שהגיעה למסקנה דומה מן הקצה השני, ושללה כל  זיקה בין התורה למדינה. ובאמצע נותרה הציונית הדתית שהיתה זקוקה למי שיורה לה את הדרך, כיצד לשלב את הממלכתיות הישראלית החדשה בתוך המסגרת התורנית.

הרב נריה נחלץ להסברה רעיונית. לרבים זכורים הדי הפולמוס הנוקב בינו לבין פרופ' לייבוביץ' בנושא זה; כאשר האחרון העלה את הטענה שאין אפשרות למזג בין התורה למדינה. הרב נריה הוכיח את ההיפך. את מאמריו לימדנו בחוגי התנועה, והם שימשו לנו קילורין לעיניים.

במשך הזמן הוא הפך להיות השופר הגדול של הציבור הדתי בכל מקום בו ניסו לנתק את הקשר בין התורה לבין המדינה והחיים המודרניים.

 

מאמריו נכתבו בכישרון ובשפה ברורה, לא מתוך התנצלות או התקפה אלא מתוך הסברה רצינית ומעמיקה, ועם זאת, בלשון קולחת ומובנת לכל.

 

ד. המהפך החינוכי

אולם אין ספק שזכותו העיקרית היתה בבלימת הסחף של הנוער הדתי, ובהקמתו של דור שלם שמיזג מדינה ותורה, מדע ואמונה, ארץ וקדושה.

הסחף גרם משבר קשה בכל המגזרים הדתיים, גם בישיבות הירושלמיות הוותיקות פשה הנגע. בחורים רבים נשרו מעולמה של התורה, כי קסם להם העולם החילוני. הפיכת ישיבת "בני עקיבא" בכפר הרא"ה לרשת ארצית של ישיבות ואולפנות - בלמה את הסחף, ועצרה את ההידרדרות בכל המחנות.

הוא אמר לי פעם, שהפסיק לכתוב מאמרים, כי לדעתו התשובה האמיתית לשאלת הדור היא בעוד ישיבה ועוד ישיבה, ולא בעוד מאמר ועוד ספר.

גם העולם החרדי חייב תודה לרב נריה זצ"ל על הצלתו משבר סוחף. העובדה שבציבור הדתי-לאומי החל מהפך, גרמה לזקיפת קומתו של כל הציבור הדתי על כל מגזריו. בנוסף לכך, חלק מבוגרי הישיבות התיכוניות הגיעו לישיבות הגבוהות, ותפסו מיד מעמד מכובד  בזכות הלהט האידיאליסטי שלהם. הם הרי לא באו מרקע תורני, אלא הגיעו בכוחות עצמם ללימוד תורה, ולכן רצינותם ושקידתם היו גבוהות ועשו רושם רב.

דחיפה זו מלמטה, של בוגרי הישיבות שכוונו להמשיך בהתפתחותם התורנית - היא שהביאה להקמת ישיבות ההסדר.

 

ה. יום העצמאות ויום ירושלים

סידור יום העצמאות, שערך תחילה בעילום שם, הוא דוגמא נאה לעיגון המדינה וסמליה במקורותינו התורניים, ולהענקת חוויה דתית וכיוון רעיוני-אמוני לכל מהלך תקופתנו.

שח לי ראש ישיבה חשוב מעולם הישיבות החרדי, שהעריך מאוד את פעלו החינוכי של הרב נריה, שעל הסידור הזה - אינו יכול לסלוח לו, כי בזכותו יום העצמאות קיבל בציבור גוון דתי. עניתי לו, שהיא הנותנת! זאת בדיוק היתה מגמתו של הרב נריה, שיום העצמאות לא יהיה רק יום של מצעדים, מחולות, פיקניקים ומנגלים, אלא יום תפילה והודיה לה'.

גם יום ירושלים זכה לתוכנו הרוחני, הרבה בזכותו. המנהג שהנהיג, שכל ישיבות בני עקיבא יעלו לתפילת ותיקין ליד הכותל - הפך להיות נחלת רבים אחרים, העולים אף הם ירושלימה להצטרף לתפילה מרגשת זו.

 

ו. ארץ ישראל השלמה

"וזרח השמש ובא השמש". באותה עת, אחרי הניצחון במלחמת ששת-הימים, כששקעה שמשה של החלוציות החילונית, ששרשיה לא היו עמוקים דיים - הגיע השעה לצמיחתם של הזרעים שזרע הרב נריה במשך כל השנים שלפני כן.

זוכר אני את שיחתו בסעודה שלישית בשבת בחודש אדר בשנת תשכ"ז, בכנס תלמידי כיתות י"ב בישיבת אור-עציון. הוא נשא את דבריו בדמדומים של שעת בין השמשות. לאחר ששר עמנו שירי כיסופים בקולו הערב, הוא קם לדבר. ולהזכיר, היה זה כחדשיים לפני מלחמת ששת-הימים. איש לא צפה אז את העתיד לקרות. וכשפתח את דבריו בכבודה של אכסניה - פרץ בבכי. הוא העלה את זכרם של קדושי גוש עציון שנפלו 19 שנה לפני כן, שעל שמם קרויה הישיבה. בכיו הרטיט לבבות. היתה זו דוגמא לאחד הזרעים שזרע. לא עבר זמן רב, והזרעים החלו לנבוט: ירד היורה. גוש עציון שוחרר. ואחד מתלמידיו של הרב נריה, שהיה נוכח באותו כנס, ושלא במקרה היה מילדי כפר עציון - הוא חנן פורת - עלה  עם חבריו לחדש את ההתיישבות בכפר עציון. כאן נפרצה הדרך לאחר מכן לכל המפעל האדיר של ההתיישבות ביהודה ובשומרון.

הרב נריה הצטרף אז לתנועה למען ארץ ישראל השלמה, ועמד בראש המפעל ההתיישבותי החדש,  כשרבבות תלמידיו ותלמידי תלמידיו צועדים עמו.

זכור לכל חג חנוכה לפני 20 שנה בדיוק, בסבסטיה דאז, איך הרב נריה, כאשר נישא על כפיים, קורא לשמעון  פרס, אז שר הבטחון, קטע מדבריו של שמעון החשמונאי (חשמונאים א טו):

הארץ אשר שבנו לרשתה, אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה. כי אויבינו שדדו  את נחלתנו ויאחזו בה באוון ובעוול. ועתה, כי הצליח ה' את דרכנו, לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה.

 

ז. הישיבות וההתיישבות

הרב נריה היה הראשון שתקע יתד בעיר העתיקה בירושלים לאחר שיחרורה, בהקמת ישיבת "הכותל". הוא דחף להקמת ישיבת הגולן. הוא פעל להקמת הישיבה במעלות לאחר האסון הכבד שארע בעיר. הוא סייע להקמת הישיבה בימית, שהיתה אמורה להיות עיר נמל גדולה בדרום ומרכז לעשרות יישובים חקלאיים. הרעיונות היו גם של תלמידיו, אך הוא עודד ותמך בהם, בניגוד לאחרים שחששו מבעיות מעשיות וכלכליות.

בימים הסוערים של המאבק בימית, קבע הרב את משכנו בעיר, שם ניסה למתן את הרוחות. הוא ראה בעקירת העיר  ימית תחילה של עקירה, חלילה, של ההתיישבות ביתר רחבי הארץ. עם זאת הלך לשיטתו, שיש לפעול במתינות, בדרכי נועם ובמאור פנים, אך גם בקומה זקופה, מתוך אמונה לוהטת בחזון הנביאים, ותוך כדי  עמידה איתנה על בסיס ההלכה התורנית. גם זו היתה ממשנתו הארץ-ישראלית של מורו ורבו, הראי"ה זצ"ל ("משנת הרב" שם):

להשתמש בכל כח פראי ומגושם לתכלית נשגבה, משוערה בחכמה ועדינות נשמה... עבודת קודש זאת, אי אפשר שתיעשה אלא ע"י אוירא דארץ­-ישראל.

 

ימתקו לו רגבי אדמת הקודש של א"י, עד אשר נזכה לתחייתה ולתחיית המתים במהרה בימינו.