ישוב ארץ ישראל ולא תחנם

ישוב ארץ ישראל ולא תחנם

מה דינו של אדם הגר בארץ ישראל ונדרש לפנות את ביתו ומשקו ע"מ למוסרם לנוכרים. האם הדבר מותר לו או לא?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | אדר ב'-ניסן תשס"ה

 

א. איסור לא תחנם בתחום עולי מצרים 

הרמב"ם בהלכות עבודת כוכבים (פ"י ה"ג) פסק:

אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה, ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע, ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו.

ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא, ואסור ליתן להם מתנת חנם אבל נותן הוא לגר תושב שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי במכירה ולא בנתינה.

כידוע גוש קטיף נכלל בתחום עולי מצרים ולא  בתחום עו"ב[1], ועל כן השאלה היא האם גם בתחום עולי מצרים חל איסור לא תחנם?  והאם יש לדמות את תחום עולי מצרים לסוריא, שבה אין איסור לא תחנם בבתים ורק שדות אסור למכור, או שדינו כארץ ישראל שאיסור לא תחנם חל גם על הבתים?

הנה מובא בגמרא (גיטין ח ע"ב):

והקונה שדה בסוריא - כקונה בפרוארי ירושלי'; למאי הילכתא? אמר רב ששת: לומר, שכותבין עליו אונו ואפילו בשבת. בשבת ס"ד? כדאמר רבא: אומר לעובד כוכבים ועושה, ה"נ אומר לעובד כוכבים ועושה; ואע"ג דאמירה לעובד כוכבים שבות, משום ישוב א"י לא גזור רבנן.

וכתב החתם סופר בחידושיו (גיטין שם):

הכוונה בפרוארי ירושלים בממשלת ירושלים שהוא מה שכבשו עולי בבל אבל לא מה שכבשו עולי מצרים דאל"ה ה"ל למימר כקונה בא"י סתם. וצ"ל הקונה בארצות שכבשו עולי מצרים נמי איכא קצת מצוה אבל לא לכתוב עליו אונו בשבת.

מבואר בדבריו שאין התר לקנות קרקעות בתחום עולי מצרים בשבת. ולעניין איסור לא תחנם באזור זה לא התייחס. אך המנחת חינוך (מצוה צד אות ד) כתב לעניין איסור לא תחנם:

ודוקא מה שהוא ארץ ישראל המקודשת, או בכיבוש שני במה שכבש עזרא, כי מה שלא החזיקו עולי גולה אינו קדוש, כמו שכתבנו כמה פעמים.

המנ"ח לא דן במצות ישוב הארץ אלא רק באיסור לא תחנם, ויתכן שיחלוק על החת"ס בענין ישוב הארץ. ואילו החת"ס שדן במצות ישוב הארץ יתכן שיחלוק על המנ"ח  באיסור  לא תחנם. אולם מדיוק לשונו של החת"ס שכתב "הקונה בארצות שכבשו עולי מצרים נמי איכא קצת מצוה אבל לא לכתוב עליו אונו בשבת", יש אולי רמז שהלך בעקבות דברי המג"א (בסי' שו ס"ק כ) שיובאו להלן, ומשמע מהם שגם במקום שאין איסור לא תחנם – כגון סוריא בכל זאת יש מצות ישוב הארץ. א"כ ייתכן שגם החת"ס התכוון לומר שאין איסור לא תחנם בתחום עולי מצרים, ולכן אין התר לקנות בשבת אע"פ שבחול יש קצת מצוה ברכישת קרקעות. אולם מכיון שאין איסור לא תחנם שם, וכמש"כ המנ"ח אין חשיבות  רבה כל כך שדווקא יהודים ישבו שם – עד כדי התר קנייה בשבת – כי אין איסור שגויים ישבו שם.

 

ב. ישוב ארץ ישראל ולא  תחנם   

ויש להעיר על דבריו של החת"ס מהרמב"ם (הל' שבת פ"ו הי"א):

הלוקח בית בארץ ישראל מן הגוי מותר לו לומר לגוי לכתוב לו שטר בשבת, שאמירה לגוי בשבת אסורה מדבריהם ומשום ישוב ארץ ישראל לא גזרו בדבר זה, וכן הלוקח בית מהם בסוריא שסוריא כארץ ישראל לדבר זה.

והמגן אברהם (סי' שו ס"ק כ) הקשה עליו:

שהרי מדינא סוריא ח"ל היא כמ"ש הרמב"ם ריש ה' תרומות וז"ל ארם נהרים וארם צובא ואחלב וכיוצא בהן הן הנקראים סוריא ואינן כא"י וכו' והכל כסוריא מד"ס וכו' איזהו סורי' מא"י ולמטה כנגד ארם נהרים וארם צובה כל יד פרת עד בבל כגון דמשק ואחלב וחרן  וכיוצא בהן עד שנער וצהר הרי הוא כסוריא אבל עכו ח"ל כאשקלון עכ"ל מ"מ צ"ע דהא ברייתא ס"ל כיבוש יחיד שמיה כיבוש וא"כ אסור ליתן להם חניה בקרקע מלאו דלא תחנם לכן מותר לעבור איסור דרבנן אבל כיון דהרמב"ם פסק דכיבוש יחיד לא שמיה כיבוש למה נדחה דרבנן מפני דרבנן.

וצ"ל, שהרמב"ם סובר שלמרות ההלכה שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש, מכיון שבכל זאת מדרבנן סוריא חייבת בתרו"מ לכן מצוה לקנות בה קרקעות. (ואולי הרמב"ם לשיטתו, שעיקר מצות ישוב הארץ הוא לא עצם הישיבה בארץ אלא קיום המצוות התלויות בה ולכן לא מנה את ישוב הארץ במנין המצוות).

פעמיים חוזר  המג"א על הזיקה שבין מצות רכישת קרקעות בא"י לאיסור לא תחנם. משמע מדבריו שכל מקום שמותר למכור  בו בתים לנוכרים,  במקביל אין מצוה לקנותם בשבת וא"כ ה"ה גם להפך. אלא   שבקושייתו על הרמב"ם סבר שאיסור לא תחנם גדול יותר ממצות קניית בתים, ולכן הדברים ק"ו – במקום שאין איסור לא תחנם כש"כ שאין מצוה לקנות שם בתים בשבת. ובתירוצו סבר שבכ"ז  יש קצת מצוה לקנות בתים  גם במקום שאין איסור לא תחנם.

והנה רש"י (גיטין שם, ד"ה משום ישוב ארץ ישראל) כתב: "לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה". משמע שהא בהא תליא: יישובם של ישראל מותנה בהוצאת הנוכרים. וממילא מסירה לנוכרים ממעטת את יישובם של ישראל , בחינת "אמלאה החרבה" (עי' מגילה ו ע"א).  נמצא אפוא שמצות ישוב א"י ואיסור לא תחנם הם שני צדדים של מטבע אחת.

 והדברים מפורשים יותר בשו"ת הריב"ש (סימן שפז):

שאני ישוב א"י שאינה מצוה לשעתה, אלא מצוה המתקיימת לעולם. ומצוה ותועלת לכל ישראל, שלא תשתקע ארץ קדושה ביד כותים.

עכ"פ מהרמב"ם עולה שאפילו בסוריא, שהיא מחוץ לגבולות א"י וכיבושה כיבוש יחיד, שאינו תקף להלכה, בכ"ז מצוה לקנות בה קרקעות ואפילו בשבת. לא מסתבר לומר שסוריא קדושה יותר מא"י שנתקדשה ע"י עולי מצרים. ולפי"ז צ"ל שמה שאמרו כקונה בפרוארי ירושלים רצו לומר אדרבה, משום שסוריא היא כיבוש יחיד ואפילו לדרגת עולי מצרים לא הגיעה בכל זאת לעניין קנית קרקעות בשבת היא חשובה כמו עיקרה של ארץ ישראל, דהיינו פרוארי ירושלים. ולא כמו שדייק החת"ס. וכן כתב במפורש הכפתור ופרח (פ"י) והמור וקציעה (שם) שכתב, לא תהיה עזה שהתקדשה ע"י עולי מצרים, גרועה מסוריא שכל קדושתה היא רק מכוח כיבוש יחיד שלאו שמיה כיבוש. וכ"כ בשו"ת ישועות מלכו (חלק יו"ד סימן סז):

ולענין הלכה כבר כתב בס' כפתור ופרח שמצוה לדור גם בכיבוש עולי מצרים וכן בעבר הירדן, ואין ספק להרהר אחר דבריו, א"כ בזמה"ז ג"כ מצוה אם מזדמן לאדם לקנות מצוה לקנות, וכבר כתב בס' כפתור ופרח דשבות אמירה לעכו"ם מותר ג"כ במקומות שכבשו עולי מצרים ק"ו מסוריא... רק שאין לזוז מדברי הכפתור ופרח שגם המקומות שכיבשום עולי מצרים מצוה גם בזמן הזה לדור בהם ואינו מטמא משום ארץ עממים:

וכן משמע מהאב"נ (יו"ד סי' תנד), ולדבריו גם המהרי"ט (בסי' מז) שכתב שאין האיש כופה את האשה לעלות עמו ממצרים לעזה, לא כתב כן אלא לעניין כפיית בעל את אשתו. אך לעניין מצות ישוב הארץ, גם המהרי"ט מודה שעזה דינה כא"י לכל דבר. וא"כ דברי החת"ס מוקשים מסברה ואינם מוסכמים על רוב הפוסקים. 

 

ג. מצות ישוב א"י לדעת הרמב"ם

בזיקה האמורה שבין איסור לא תחנם למצות ישוב הארץ, יתכן שיש ליישב את שיטת הרמב"ם שלא מנה את מצות ישוב א"י במניין המצוות, למרות שפסק כאן (כאמור לעיל הל' שבת פ"ו הי"א) שמצות ישוב הארץ מתירה אמירה לגוי בשבת. וכן פסק בהל' מלכים (פ"ה הל' ט-יב) שמצוה לגור בארץ. וכבר תמה עליו הרמב"ן (בשכחת  מ"ע  ד). ולהנ"ל אפשר לומר שמצות ישוב א"י כלולה בלא תחנם, ולכן לא ראה הרמב"ם צורך למנותה כמצוה בפני עצמה.

אלא שהרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה מצוה נ) לא כלל באיסור  לא תחנם האמור  בתורה, את איסור החניה בקרקע, וז"ל:

והמצוה החמישים היא שהזהירנו מחמול על עובדי עבודה זרה ומייפות דבר מכל מה שייוחד להם והוא אמרו יתעלה (ס"פ ואתחנן) לא תחנם ובאה הקבלה לא תתן להם חן עד שהאיש יפה הצורה מעובדי עבודה זרה אינו מותר לנו שנאמר זה יפה תואר

מיהו שם (לא תעשה מצוה נא), הזכיר את לא תחנם כחלק מהאיסור להושיב נוכרים בארצנו, וז"ל:

שהזהירנו מהושיב עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם והוא אמרו ית' (משפטי' כג לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואז יהיה אפשר לו לשכון. וזה יקרא (מתני' ב"מ ע ב מכות ח ב נגעים רפ"ג) גר תושב. רוצים בזה שהוא גר לעניין שיהיה מותר לשכון בארץ לבד. וכן אמרו (ע"ז סד ב) אי זהו גר תושב זה שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה. ואולם עובד עבודה זרה לא ישכון עמנו ולא נמכור לו נחלה ולא נשכיר. ובבאור בא לנו הפירוש (שם כ א) לא תתן להם חנייה בקרקע.

אך גם לפי הגדרה זו האיסור להושיב  נוכרים בארצנו הוא  כדי שלא ישפיעו עלינו לרעה. משמע מכללא שארץ זו היא ארצנו, ומצוה עלינו לגור בה. שאל"כ מה ההצדקה והצורך לגרש גויים ממנה?

מיהו אין מכאן מקור לחייב כל אדם מישראל  לגור בארץ, אלא רק חיוב עקרוני כללי, שעם ישראל ישב בארצו. אלא שאם כנים דברינו שיש זיקה בין איסור לא תחנם למצות ישוב הארץ,  י"ל  שכשם שאיסור לא תחנם חל על היחיד כך גם מצות ישוב הארץ חלה גם על היחיד. וצ"ע

 

ד. בין סוריא לגוש קטיף

לפי מסקנת המג"א אין ראיה ממצות קניית קרקעות לאיסור לא תחנם. איסור לא תחנם לא חל בהכרח על כל מקום שיש מצוה לרכוש בו קרקעות, כגון סוריא. ויתכן אפוא לומר שאע"פ שיש מצוה לרכוש קרקעות בעזה, ואפילו בשבת – אך אין איסור למוסרן לנוכרים, וכמו שכתב המנ"ח.

אך מצד הסברה לא נראה לומר כן. כי אדרבה,  מסתבר שיש קושי גדול יותר   להפקיע קדושה מלהחיל קדושה (עיין אתוון דאורייתא להגר"י ענגיל  כלל ט) ואם מצוה לרכוש קרקעות ולהחיל עליהם קדושה, ק"ו שאסור למוכרם לנכרים ולהפקיע את קדושתן. ובשלמא בבתים אין כ"כ עניין של קדושה, אך בשדות יש גם צד זה, כמבואר בגמרא (ע"ז כא א), וכמו שכתב הרמב"ם בהל' ע"ז (פ"י ה"ג): "מפני מה החמירו בשדה? מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע". ואף כי יש הבדלים בין שדות לבתים,  בסברה זו שיצירת חלות קלה יותר מהפקעת חלות, י"ל  שאין הבדל מהותי ביניהם ואם מצוה לקנות מהם בתים אפילו בשבת ק"ו שאסור למכור להם בתים.

אלא שקשה מסוריא שיש מצוה לקנות בה בתים ושדות, ובכ"ז אין בה איסור לא תחנם? 

ונלענ"ד שאין לדמות  כלל את עזה לסוריא. וגם אם בסוריא אין איסור לא תחנם, בעזה יש איסור. כי  עזה נתקדשה ע"י עולי מצרים ודינה כדין א"י לנושאים שונים, כגון לעניין סמיכת חכמים לדעת הרמב"ם, ולתרו"מ לדעת הכפו"פ והרדב"ז. ולכן מסתבר שיש בה גם איסור  לא תחנם.  משא"כ סוריא אין בה שום קדושה ולכן אין בה איסור לא  תחנם. אלא שיש להקשות כנ"ל, אם סוריא אין בה שום קדושה מדוע בכ"ז יש מצוה לקנות בה קרקעות ואפילו בשבת?

והנה הקשה כבר מו"ר הגר"ש ישראלי בארץ חמדה (ספר א שער ד, סימן ג אותיות ד-ה), שכל המעיין במפה רואה שסוריא כלולה  בכלל א"י המובטחת.  הפרת זורם  בצפון מזרחה של סוריא והרי הפרת הוא גם  גבולה הצפון–מזרחי  של א"י?

וצ"ל כמש"כ שם מו"ר הגר"ש ישראלי, שכשם שחו"ל לא מתקדש לפני כבושה של כל א"י, כך גם גבולות ההבטחה בא"י לא מתקדשים לפני כיבושם של גבולות ההתנחלות המסומנים בפרשת מסעי ובס' יהושע. ולכן יש מצוה לקנות אדמות בסוריא כי סופנו להגיע אי פעם לסוריא. ובכל זאת אין איסור לא תחנם בסוריא.  כי איסור לא תחנם הוא בגלל "לא ישבו בארצך" דהיינו בגבולות ההתנחלות, שלא ישפיעו לרעה על ישראל  היושבים בהם. אך בסוריא לא יושבים עדין ישראלים, לכן אין איסור לא תחנם כרגע.  אמנם מצות רכישת קרקעות יש בה, כי ע"י רכישת קרקעות יש סיכוי שהישוב יתרחב ויגיע גם לשם (וכמש"כ הישוע"מ יו"ד סי' סו).

אך בא"י שנתקדשה ע"י עולי מצרים יש בה קדושה בעצם, ורק לענין חיוב תרו"מ לא חויבה מה"ת, בגלל שקדושה ראשונה  לא קידשה לעתיד לבוא, ומסתבר שאיסור לא תחנם חל על אזור זה.

 

ה. ראיה לאיסור לא תחנם בגוש קטיף

לענ"ד, יש ראיה מפורשת שאיסור לא תחנם חל גם בתחום עולי מצרים מהאמור במסכת עבודה זרה (כא ע"א):

ובסוריא משכירין להם בתים אבל לא שדות ובחוץ לארץ מוכרין להם בתים ומשכירין שדות דברי רבי מאיר, רבי יוסי אומר בארץ ישראל משכירין להם בתים אבל לא שדות ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות.

בגמרא מקשים על ר"מ דסבר  בסוריא משכירין בתים, מאי שנא מכירה דלא? ומתרצים: קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש (רש"י: ובמכירה דסוריא איכא איסורא בין בתים בין שדות, הלכך שכירות שדות דסוריא לאו גזירה היא משום שכירות דא"י אלא משום מכירות שדות דלאו גזירה היא אלא איסורא דאורייתא. ומיהו לא אחמור בה רבנן למיגזר שכירות דבתים אטו מכירה). שדה דאית ביה תרתי (גם לא תחנם וגם הפקעת קדושה) גזרו ביה רבנן (גם שכירות). בתים דלית בהו תרתי לא גזרו בהו רבנן שכירות (אלא רק מכירה שהיא אסורה מעיקר הדין).

מבואר אפוא שלמ"ד כיבוש יחיד שמיה כיבוש יש במכירת בתים בסוריא משום לא תחנם. ומדובר בזמן המשנה, שעולי בבל לא כבשו את סוריא, שהרי אפילו בא"י הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, וק"ו סוריא. וכן הראב"ד כותב במפורש בהלכות שמיטה ויובל (פ"ד הל' כח): 

עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק"ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא.

גם לרמב"ם אין הכרח לומר שחולק עליו בזה יעויש"ה.  ובכ"ז למ"ד כבוש יחיד שמיה כיבוש חל איסור לא תחנם על סוריא. וא"כ לא תיגרע א"י עצמה שנכבשה כיבוש רבים ע"י עולי מצרים מכיבוש יחיד בסוריא שהיא כחו"ל.

כך מצאתי בשו"ת שמן המר לר' מרדכי רוביו (חיו"ד סי' ד, עמ' לד) שכתב, שאיסור לא תחנם חל גם על תחום עולי מצרים, שלעניין זה אין הבדל בין קדושה ראשונה לקדושה שניה.

 

ו. איסור לא תחנם  ציבורי או אישי?

יש טוענים שאיסור לא תחנם לא חל על הציבור. וכשיחיד מוסר את ביתו לציבור רשאי הציבור למוסרו לגוי (כעין עמון ומואב טהרו בסיחון). ולא היא!

על כך ניתן ללמוד ממה שנאמר על שלמה המלך והסכמו עם חירם (מלכים א ט, יא):

 חִירָם מֶלֶךְ צֹר נִשָּׂא אֶת שְׁלֹמה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבַזָּהָב לְכָל חֶפְצוֹ אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם עֶשְׂרִים עִיר בְּאֶרֶץ הַגָּלִיל:

פירש הרלב"ג שכבר נזכר בספר ד"ה, כי חירם נתן גם הוא לשלמה עיירות, הושיב בהם את בני ישראל וראוי היה להיות כן כי לא יתכן למלך למעט את ארץ ישראל. (כידוע היה הרלב"ג ת"ח ונכדו של הרמב"ן, ומוזכר בכס"מ  הל' עבדים) וכ"כ האברבנאל.

במפרשים נאמרו הסברים שונים למעשהו של שלמה ויש מי שאומר ששלמה טעה בכך. אולם לא מצינו מפרש אחד, שאומר  שלמלך מותר מסיבות מדיניות לוותר על נחלתנו לזרים.

ומובא בר"ן (נדרים כח ע"א) בשם התוספות:

דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ, אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה.

 כלומר אין למלך או לרשות ציבורית כל שהיא  סמכות למסור חלק מהארץ לאחרים.

 

ז. מצות ישוב א"י אישית או ציבורית?

יש טוענים טענה הפוכה, שמצות ישוב הארץ היא מצוה  ציבורית ואין הפרט מחויב בה, לכן אין חיוב על הפרט לגור דווקא במקום מסוים והציבור יכול להוציאו משם ולהושיבו במקום אחר בא"י. 

לאור האמור לעיל שהא בהא תליא, היינו לא תחנם וישוב הארץ; כשם שלא תחנם חל גם על הכלל וגם על הפרט, כך גם מצות ישוב הארץ היא גם מצוה ציבורית וגם מצוה אישית. וכן משמע  מהרמב"ן בהשגותיו  לספר המצוות (שכחת העשין מצוה ד):

שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם) והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ. . . נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.

חלק זה של  המצוה הוא ציבורימכמה סיבות: א. כי הוא שולל את "זולתנו מן האומות" כלומר מדובר בחיוב לאומי. ב. חלק זה של המצוה מאפשר גם מלחמה. אין ספק שמלחמת  מצוה היא  מצוה ציבורית ואינה מוטלת על היחיד. ובזה מיושבת קושיית המנחת חינוך (מצוה תכה):

וצ"ע, נהי דכל המצוות נדחים מפני הסכנה, מכל מקום מצוה זו, דהתורה ציותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס, כמבואר ברמב"ן, ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה. אם כן חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה.

וע"כ צריך לחלק בין מצוה אישית שהיחיד אינו  חייב בה, ואף אינו רשאי להסתכן עבורה. לבין מצוה ציבורית בה סכנתם של יחידים אינה מפקיעה את המצוה מהכלל. בהמשך דבריו מתיחס  הרמב"ן (שם) למצות  דירת הארץ, שהיא מצוה אישית ואינה תלויה כלל בציבור:

 ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה ...וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. אם כן היא מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה.

כלומר מצוה זו יש בה שני חלקים: ציבורי ואישי. וכל חלק עומד בזכות עצמו. וגם כשאין מסגרת ציבורית הפרט הדר  בארץ מקיים מצוה. וכן יחיד הרוכש קרקעות בא"י מקיים מצוה גדולה, גם כשאין מסגרת צבורית העושה זאת.  וכן משמע משו"ת הרשב"ש (סי' ב):

והנה אין ספק שהדירה בארץ ישראל מצווה גדולה היא בכל עת ובכל זמן. ואדוני זקני הרמב"ן מנאה מכלל מצוות עשה, שנאמר "וירשתם אותה וישבתם בה". וכן היא דעת אדוני אבי הרשב"ץ בספר זוהר הרקיע. אמנם מצוה זו אינה מצוה כוללת לכל ישראל בגלות החל הזה. אבל היא נמנעת בכלל, כמו שאמרו חז"ל (כתובות קיא ע"א) שהיא מכלל שבועות שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ידחקו את הקץ ושלא יעלו בחומה.

ר"ל גם בגלות, כשאין ציבוריות כלל ישראלית, מכוח השבועה שלא יעלו בחומה, לא פקעה חובתו של היחיד לדור בארץ, וה"ה ליישבה ולרכוש בה קרקעות. וכן  משמע מירושלמי (מועד קטן פ"ב ה"ד ):

רבי יהושע בן לוי שאל לרבי שמעון בן לקיש מהו ליקח בתים מן הגוי אמר ליה אימת רבי שאל בשבת תני בשבת מותר כיצד הוא עושה מראה לו כיסין של דינרין והגוי חותם ומעלה לארכיים שכן מצאנו שלא נכבשה יריחו אלא בשבת דכתיב כה תעשה ששת ימים וכתיב וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים וכתיב עד רדתה אפילו בשבת

ופי' האג"ט במלאכת טוחן (אות  לח או"ק ו)  שמלחמת המצוה הציבורית לכבוש את הארץ מתירה להילחם גם בשבת. ומכוחה גם היחיד מצווה לקנות  את  ארץ ישראל אפילו בשבת. אולם מאחר והיחיד אינו מצווה במלחמת מצוה, שהרי מלחמה אינה מצוה אישית, אלא ציבורית, נחתינן דרגה והתירו לו רק איסור דרבנן של אמירה לגוי  ולא מלאכה דאורייתא.

מבואר אפוא שיחיד מצווה לרכוש קרקעות בא"י גם ללא מסגרת ציבורית. ועיין שו"ת ישועות מלכו (חלק יו"ד סי' סו) שכתב:

אמנם גם לפי דעת הרמב"ן שחשב זאת למ"ע, מ"מ בעיקר המצוה אינו אלא הירושה והישיבה כאדם העושה בתוך שלו לכבוש א"י שתהי' תחת ירושתינו לא על ביאה ריקנית של עתה. וכבר המשילו האחרונים למ"ע של אכילת מצה כי עיקר המצוה היא האכילה, ולקיחת החיטים לשם מצוה והלישה והאפי' אינם גמר מצוה, ומ"מ בודאי מצוה גדולה היא, ועל זה נאמר גומל לאיש חסד כמפעלו, גם על הפעולה של מצוה מקבל שכר, ונאמר אשרי תמימי דרך גם על הדרך של עושי מצוה יש בו שלימות ואין ספק שהיא מצוה גדולה כי הקיבוץ הוא אתחלתא דגאולה, ונאמר עוד אקבץ עליו לנקבציו. ועיין ביבמות דף ס"ד שאין השכינה שורה פחות משתי רבבות מישראל, ובפרט עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בלבותם, קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה אשרי חלקו שהוא ממזכה רבים.

הישועו"מ רואה במצוה הציבורית מעין "גאולה שלמה", משום שרק בה יכול אדם מישראל לעשות בארץ כבשלו ובמצוה האישית רק "אתחלתא דגאולה". ואע"פ שדימה אותה  להכשר מצוה היא נחשבת למצוה, משום שהמצוה השלמה חייבת להתחיל במצוה החלקית.  וכן משמע מפסק השולחן ערוך (או"ח סי' שו סעי' יא):

מותר לקנות בית  בארץ ישראל מן הא"י, בשבת, וחותם ומעלה בערכאות

והרי השו"ע  דן רק בנושאים הנהוגים בזמן שישראל שרויים בגלות ובין האומות, ובזמנו רק יחידים יכלו לרכוש קרקעות בא"י ולא היתה שום מסגרת ציבורית,  ובכל זאת מותר לעשות זאת  אפילו בשבת. (וגם חז"ל שדיברו על קניית קרקעות בא"י ובסוריא דברו בימיהם שלא היה שלטון ישראלי בארץ וק"ו שלא בסוריא).

ופשוט הוא שאם יחיד יוכל לרכוש היום קרקע בעבר הירדן או בלבנון או בצפון מערב סיני, במקומות שהם חלק מא"י והינם מחוץ לגבולות מדינת ישראל יקיים מצוה ויוכל לעשות כן  אפילו בשבת. ואין שום סמכות לממשלה ישראלית למנוע זאת ממנו. וא"כ ה"ה  לאיסור לא תחנם. כל יחיד מוזהר לא למסור את ביתו ובפרט את חצרו ומשקו לנוכרים, גם אם הממשלה דורשת לעשות זאת. ומסירת הבית לצבא או למשטרה ביודעין שהמטרה היא להעביר את הבעלות לנוכרים אף היא אסורה הן משום לפני עיור והן משום שהיא בעצם מסירה לנוכרים. כאדם המוכר את ביתו לנוכרים באמצעות סרסור אין ספק שעובר בלא תחנם.

 

ח. טובת ישראל

כשהמטרה היא טובת  ישראל מותר למכור קרקע לנוכרי. כך כתב הישועו"מ (סי' נה) בהקשר להתר המכירה בשמיטה. ולכאורה ראיה לדבריו היא מש"כ הראשונים (גיטין לח ע"ב):

אמר רב יהודה אמר שמואל: כל המשחרר עבדו עובר בעשה, שנאמר:לעולם בהם תעבודו. מיתיבי: מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה, ושחרר עבדו והשלימו לעשרה! מצוה שאני.

והקשה הרמב"ן:

תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחו עשה שבתורה? ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנותן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר

וכן כתבו הרשב"א והר"ן. ואפשר היה ללמוד  מדבריהם שאם אדם מוכר קרקע לגוי בא"י לטובתו אין בכך איסור. אך הדברים צריכים ליבון.  הם לא הזכירו את איסור המכירה לגוי אלא את מתנת החינם וידוע שאיסור לא תחנם כולל שלושה איסורים: א. איסור חניה. ב. איסור מתנת חינם. ג. איסור חן. הם השוו את איסור שחרור עבד לאיסור נתינה בחינם ולא התכוונו  להשוותו לאיסור חניה בקרקע שאין לו שום דמיון לשחרור עבד.

ואכן החזו"א (שביעית כד ד) כתב שאין מדבריהם ראיה לעניין מכירת קרקעות בא"י. והגרצ"פ פרנק (הר-צבי באוצר השביעית השלם, כרם ציון סי' ג) כתב שאין לחלק בין האיסורים השונים הכלולים כולם יחד בלאו אחד של לא תחנם, וה"ה מכירת קרקע.

והדברים צ"ע שהרי כל מוכר קרקע לטובתו מוכר, כגון שהוא  זקוק למעות וכדו'. א"כ נפל כל איסור   מכירת קרקע בבירא, כי כל מכירה היא לטובתו של המוכר?

ולכן צ"ל שאכן צודקים שניהם.  צדק החזו"א שלא תחנם אסור גם במכר שיש בו טובת ישראל, וצדק הגרצ"פ שלטובת ישראל מותר למכור שדה לגוי, אולם באמת לא בכל מכירה, אלא רק במקרים מיוחדים כגון אלו המוזכרים בספר כפתור ופרח (פ"י):

מסכת גיטין פרק השולח (מד ע"א) תניא המוכר ביתו לגוי דמיו אסורין. וגוי שאנס ביתו של ישראל, ואין בעליו יכול להוציאו לא בדיני ישראל ולא בדיני אומות העולם, מותר ליטול דמיו, וכותב ומעלה בערכאות שלהם מפני שהוא כמציל מידם.

מסתברא דהוא הדין ישראל הדר בעיר שכולה גוים בארץ ישראל, ורוצה להעתיק דירתו לעיר אחרת, ויש לו שם בית, שיכול למוכרה לגוים, כי הוא מתירא שהגוים יחריבוהו, או שיחזיקו בו וידורו שם בעל כרחו. וכן נמי אם הוא בעיר שרובה ישראל, ואנסוה זוזי, ואין שם ישראל שיקנהו אפילו בזול. וההיא דאין מוכרין להם בתים נוקמה בדליתא לחדא מהני תנאי.

וה"ב העטור ז"ל כתב אות מ"ם בשם תשובות, אם אינו מוצא למכור [לא] למצרן ולא לישראל אחר אפי' חצי דמיו, ומצרן מעכב למכרו לגוי, אם אינו מוכרה לחסרון מזונות, או שאין לו ממנה הנאה כל כך, לא כל הימנו שירביץ ארי עליו. שכך שנינו פ' השותפין שרצו (ב"ב יג, א) שני אחים וכו', קח לך זתים ועשם בבית הבד, אף זה יעשה תקנה לעבדת שדהו. ואם הוא עני וצריך למכור לחסרון מזונות, יטריח בר מצרן לקנותו, וינצל מאונס הגוי. ואם אינו רוצה לקנות לא הוא ולא אחר, ואי איפשר לו שלא ימכור שדהו, מוכרו לגוי. שעני שאמרו בשני אחין, לא עני לגמרי, אלא עני לאותו דבר. אבל מ"מ יקבל עליו אונס הגוי.

הכפו"פ אומר במפורש שמי שאנוס כגון שהוא חושש גויים יחריבו ביתו או שאין שם ישראל שימכרנו אפילו בזול, מותר למכור לגוי. ובהסבר הדברים  באשר לגויים האונסים אותו י"ל שבלאו הכי הוא לא יוכל להמשיך ולדור באותו מקום, ומכיון שהוא לא יכול לחנות  שם אין מניעה שגוי יחנה במקומו. כי כאמור, כל איסור החניה לנוכרים הוא רק כדי שישראלים יחנו בארץ ולא נוכרים. אך באשר להפסד צ"ל כמ"ש הכפו"פ שהוא כמציל מידם ודומה לזה מצינו באיסור ערכאות שמותר להציל, כי אין שם כוונה לייקר את  הערכאות אלא להציל, אף כאן כשאין כוונתו לתת חניה לגוי אלא רק למנוע מעצמו הפסד   מותר למכור לגוי. ולפ"ז יש לחלק בין מכירה רגילה, שאין בה הפסד אם ימכור לישראל, שהיא אסורה, לבין הצלה מהפסד שהיא מותרת.

לפי"ז המחלוקת  בין החזו"א והגרצ"פ לעניין שמיטה היא, האם זהו אונס או לא.  או האם יש חשש שההתיישבות  תחרב חלילה אם לא ימכרו או לא.  החזו"א לא חשש והגרצ"פ חשש. 

והנה בנ"ד מצדיקי העקירה טוענים שהדבר עשוי אולי להביא תועלת לעם ישראל. אולם  גם הם  מודים שייתכן גם להפך, שהעקירה תגרום נזק יותר משיביא תועלת. כגון שהטרור יגבר ואויבינו יקבלו חיזוק למאבקם ע"י השג זה, שבכוח הם מצליחים לנשלנו מאדמתנו.  אלא שבכ"ז מצדדי הנסיגה טוענים שיש כאן הימור מחושב, אולי  בכל זאת יש גם סיכוי שמשהו ישתנה פה לטובה, וגם מעמדנו המדיני אולי עשוי להשתפר (וצ"ע עד כמה יש להתחשב בשיקול זה. אומנם אין ספק  שהוא חשוב לכשעצמו.  אלא שאין לדבר סוף. כמה נסיגות ניסוג חלילה מא"י,  כולל ירושלים, חלילה, רק כדי למצוא חן בעיני אוה"ע אשר פיהם של רבים מהם  דיבר שווא וימינם  ימין שקר?!), מכיון שמדובר כאן באיסור ודאי,  ורק ספק ספקא של תועלת, אין ספק מוציא מידי ודאי.

אך תיתכן טענה אחרת, המוזכרת בכפו"פ, שמי שדר בין הגויים ומתיירא מהם רשאי למכור להם את ביתו ולעבור למקום אחר. וזו הטענה המושמעת, שהמקום מסוכן ויש חשש לחייהם של התושבים והחיילים המגנים עליהם.  התושבים עצמם מוכנים להישאר הלאה במקום למרות הסיכונים (ומותר לאדם ליטול על עצמו סיכון מחושב בנושא כזה, עיין מ"ש באהלה של תורה ח"ד סי"א ). לדעתם, סיכון קיים גם במקום אחר, וא"כ מה לי הכא מה לי התם. וגם יש גורמים צבאיים החוששים שאדרבה, הנסיגה רק תחמיר את בעיית הביטחון לכל תושבי הארץ בכלל והנגב המערבי בפרט. לסבורים כן אין צידוק לעזוב את המקום ולמוסרו לנוכרים. נמצא שהמצב מורכב. מי שאכן משוכנע באמת שהעקירה תביא תועלת אינו עובר מבחינתו על לא תחנם. אך מי שמפקפק בכך עובר על  לא תחנם. (איננו דנים כאן בשאלת ההכרעה בנושא כגון דא. הדבר חורג מתחום דיוננו זה. עיין באהלה של תורה ח"א סי' ד בעניין ימית, אם כי  אין דמיון מלא בין מצבנו היום למה שהיה שם).

 

ט. התנגדות  לעקירה

השאלה היא עד כמה אדם צריך להתנגד לעקירתו מביתו. במקו"א דנו אם מותר לאדם להתקוטט על מצוה (באהלה של תורה ח"א עמ' 80-82 ואיכמ"ל.) ובודאי שאינו  מחויב לסבול חבלות בגופו כדי לקיים מצוה. ומכיון שהמדובר באונס י"ל  כמש"כ הראשונים על אלישע בעל כנפים (שבת דף מט ע"א):

שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק ראהו קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה

ובחדושי הרמב"ן (שם):

ואי קשיא אלישע שהיה גוף נקי למה נטלן מראשו והא בשעת שמד אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור (סנהדרין ע"ד ב')? ה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל אם גזרו לבטל מצות עשה ודאי תבטל ואל יהרג דשב ואל תעשה שאני, ועוד שהן יכולין לבטל על כרחו שיניחוהו בבית האסורין וממילא תבטל.

 וכ"כ שם יתר הראשונים. וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קנז) אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימה וליהרג. משמע   שגם אם למרות התנגדותו של האדם, יאנסו אותו לעבור עברה, שגם בלעדיו אינו חייב להתנגד. וצ"ע כמה הפסד עליו להפסיד כדי למנוע מעצמו לעבור עברה.

בשולחן ערוך (יו"ד שם ס"א, בהגה) נפסק:

ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. (ר"ן פרק לולב הגזול ורשב"א וראב"ד וריב"ש סימן שפ"ז). ובמקום שאמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום בדבר שיש חשש סכנה אין צריך להוציא ממונו על זה. (מהרי"ו סימן קנ"ו /קנ"ז/).

ובפ"ת שם (אות  ד):

ועיין בסוף ספר תיבת גומא חקירה ד' שכתב דבל"ת שאין בו מעשה כמו להניח חמץ שלא יבער וכדומה י"ל דאין מחויב לבזבז ממונו ע"ש וכן כתב בספרי פמ"ג על או"ח סי' תרנ"ו וכן כתב בתשובת חות יאיר סו"ס קל"ט לענין לאו דלא תלין אביאנו אי"ה לקמן סימן שנ"ז סק"ח

ועיין בס' חומת ירושלים ס"ס קצ"ו שכ' דנראה לו חילוק שבין עשה לל"ת לענין חיוב בזבז ממונו הוא דקום עשה הרבה ימנע ממנו בסבת עניותו לכן התירו שלא יקיים פ"א על דרך שארז"ל חלל שבת א' כדי שתשמור שבתות הרבה אבל שיעבור ל"ת משום ממון אין סברא דמשום עוני ודאי אין הכרח לעבור ל"ת ומניעת עשיות הרבה ימצאו בסבת עוני עכ"ד. לפי זה יש לומר דאין חילוק.

ועיין בס' משנת חכמים ריש הלכות יסודי התורה שדעתו ג"כ נוטה לחלק דדוקא בל"ת שיש בו מעשה וכתב דה"ה להיפך במ"ע שעובר בקום ועשה כמו כל לאו הבא מכלל עשה מחויב לבזבז כל ממונו ע"ש.

עוד כתב בפמ"ג שם דיש להסתפק בל"ת דרבנן אם מחויב ליתן כל ממונו או חומש ע"ש ועיין בתשובת חות יאיר סי' קפ"ג דפשיטא ליה דאפי' בל"ת דרבנן צריך ליתן כל ממונו

ובשולחן ערוך (שם):

ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין   צריך לקיימו ושיהרג

ובפ"ת (שם):

עיין בס' משנת חכמים ריש הל' יסוה"ת שם שכתב דלכאורה גם בזה יש לחלק בין שב ואל תעשה לקום ועשה ע"ש:

וצ"ע האם בנ"ד הוא נחשב כמי שעובר על איסור לא תחנם בקום עשה או בשב ואל תעשה?   אם הוא לא מתנגד לכך שייקחוהו הוא לא עושה דבר.  אך אם הוא קם מרצונו והולך לכאורה הוא עושה מעשה. מיהו י"ל שהליכתו, אע"פ שהיא בקום עשה, היא לכשעצמה אינה מעשה מסירה לנוכרים, אלא שכתוצאה מעזיבתו יוכלו למסור את ביתו לנכרים. וצ"ע אם דבר זה  נחשב לקום עשה. ומצינו שאדם נחשב לעובר עברה בקום עשה אע"פ שאת עצם העברה עובר רק בשב ואל תעשה, אך מכיון שקדם לכך מעשה הוא נחשב לעובר בקום עשה. כגון נזיר שנכנס לאהל המת בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע את המעזיבה הנזיר חייב, אע"פ שלא עשה מעשה באהל המת, אלא כשנכנס לתיבה לשידה ולמגדל (נזיר מ), וה"ה מי שנכנס בטומאה למקדש ושהה, שחייב על השהייה, אע"פ שלא עשה מעשה אלא בשעת הכניסה (שבועות כד). מיהו לא דמי – שם הנזיר שוהה באהל המת באיסור, וכן הנכנס למקדש הוא שוהה במקדש באיסור. משא"כ זה שיצא מביתו וכתוצאה מכך נמסר ביתו לנוכרים, כשהוא כבר לא  נמצא בביתו, מעשה העברה נעשה בלעדיו, ללא כל מעורבות  מצידו, לא פעילה ולא פסיבית. אע"פ שעצם עזיבתו את ביתו בידיעה שזו תגרום למסירתו לנוכרים היא עברה, אולם ייתכן שאינו נחשב לעובר עבירה בקו"ע.  נפ"מ לשאלה האם חייב להפסיד את כל ממונו כדי למנוע את העברה או לא. וצ"ע.

 



[1] עיין שו"ת מהרי"ט, ח"א סי' מז, ומו"ק סי' שו, עיין באהלה של תורה ח"ג  סי' א-ב   וח"ד סי' ז הארכנו בדבר.