פתיחת כיסוי חממה ומנהרה בשבת

פתיחת כיסוי חממה ומנהרה בשבת

את פעולת הכיסוי יכולים לעשות לפני שבת, ברם את הפתיחה חייבים לעשות בשבת. ונשאלה השאלה האם מותר לעשות כן בשדה ישראל על ידי פועלים נכרים?

הרב יהודה הלוי עמיחי | אמונת עתיך 33 (תש"ס), עמ' 27

 

הצגת הבעיה

 

ישנם חקלאים המגדלים תותים במנהרות ניילון. מדובר במנהרות נמוכות אולם יש טפח מעל העלים. בימות החורף, כשיש חשש לגשם וברד יש לכסות חממות אלו בניילון בערב, כדי שהפרי לא יינזק  מהגשם והרוח,  ומאידך בבוקר, אם יתחמם מזג האוויר, יש לפתוח את כסוי הניילון לבל יבשיל יותר מדי,  וע"מ למנוע קימחון בפרי.

את פעולת הכיסוי יכולים לעשות לפני שבת, ברם את הפתיחה חייבים לעשות בשבת. ונשאלה השאלה האם מותר לעשות כן בשדה ישראל על ידי פועלים נכרים.

 

נראה שיש לדון בשלושה נושאים:

א.בונה וסותר

ב.זורע

ג.מראית עין.

 

 

א.אוהל בשבת

 

לכאורה יש כאן אוהל שמקימים אותו בע"ש ומפרקים אותו בשבת בבוקר, ונשאלת השאלה האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.

 לכאורה האוהל בנידון דידן הוא אוהל ארעי, שהרי עומד להיסגר ולהיפתח כל יום ויום[1], ובאוהל ארעי גזרו חכמים שמא יעשה אוהל קבע (רמב"ם הל' שבת פכ"ב הי"ז). ולכן הפתיחה או הסגירה של חממות אלו אסורות. אמנם אם המרחק בין חוטי הברזל המחזיקים את הניילון פחות מג' טפחים,  הרי זה לבוד, ואין איסור לפרוס עליו יריעה בשבת, כמבואר בשו"ע (סי' שטו סעי' ב, ד).

יש לציין שכריכות  יריעות הפלסטיק  מונחות בצדי החממה, אולם אין להחשיבם כאוהל שהרי היריעות הן על הדופן בלבד, ואין הן משמשות כגג אלא כדופן, והאיסור בשבת הוא בעשיית גג ולא דופן (סי' שטו סעי' א). אמנם לפעמים היריעות המקופלות המונחות בצדי המנהרה יוצרות כיסוי טפח על הקרקע,  וא"כ הרי זה נחשב להיות כגג של טפח שמותר להוסיף לו עוד תוספת ארעי.  אולם גם זה לא יתיר לנו שהרי הטפח שצריך להישאר הוא מלבד הכריכה (עיין מ"ב סי' שטו ס"ק טז), דהיינו שיהא ניכר שנשאר לשם גג, ואילו בנידון דידן אם נשאר יותר מטפח, אין זה אלא מפני הכיווץ של הניילון למטה ולא לשם הגג. לכן נראה שלכאורה בנידון דידן יש בהסרת יריעת הפלסטיק משום סותר אוהל ארעי.

 

ב.זריעה

 

נחלקו האחרונים האם מותר להסיר גג זכוכית מהגינה, על מנת שייכנס לגינה יותר אוויר. בהר צבי (או"ח סי' ריא) כתב להתיר, מכיוון שסובר שאיסור עשיית בתים אינו מעיקר הדין, כיוון שהוא רק גרמא, ומה שאסרו הוא משום שמחזי כזורע, ומכאן שאין לדמות גזרות חכמים זו לזו, ולכן אין איסור להסיר את הגג מעל החממה.

אמנם החזו"א (הוספות למנוחה נכונה, זורע) כתב שיש לאסור להסיר את המכסה של המשתלות בשבת. ונראה שאסר משום זורע, אולם לא ציין האם האיסור הוא מדאורייתא או מדרבנן.

בשביתת השבת (זורע סעי' י) כתב שאסור לפתוח ולסגור חלון כנגד הפרחים, מכיוון שמטיב את הצימוח. ובמנחת שלמה (ח"ב סי' כו עמ' פח) הביא לכך ראיה מדברי ר"ח (שבת קכ ע"ב) שהעושה פתח להכניס אוויר חייב משום מלאכת מחשבת, ולכן חייב אם פותח דלת כנגד המדורה, משמע מכאן שיש איסור לפתוח דלת בפני הרוח, וכן לפתוח את הגג למניעת נזק בחממה. ומכאן שאסורה גם פעולה של הברחת ארי בשבת. (עיין מחזה אברהם סי' מב שכתב שגם בשבת הברחת ארי מותרת).

העולה שיש לאסור פתיחת חלון בחממה שייטיב עם הגידול.

אמנם ראיתי בס' שמירת שבת כהלכתה (פרק כו סעיף ט הערה ל) שאם מסיר את היריעה קודם ביאת שמש, אפילו לדעות שאסור להבריח ארי בשבת, כאשר הארי אינו בעולם הרי שאפשר להקל.

ויש להעיר על דבריו, שהרי מדברי הגמ' עולה, שגזרו שלא לפתוח דלת בפני רוח מצויה אטו רוח שאינה מצויה, וברור שאי אפשר להבעיר אש ברוח מצויה, אלא על כרחינו שאפילו שאין עדיין את אפשרות עשיית האיסור אנו גוזרים שמא יעשה האיסור, א"כ גם בנידון שעדיין השמש לא באה לעולם, אלא עתידה לבוא, ג"כ יש מקום לגזור על כך. ואמנם הביא בשם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שיש לאסור לסגור  ולפתוח חממות לפני בא השמש. ומכל מקום התיר כשאין בכך דרך עבודה; אך בנידון דידן שזוהי דרך עבודתו הרגילה, נראה שיש להחמיר.

 

ג.מראית עין

 

בנידון דידן הפועלים הם שכירי הישראלי ועובדים מטעמו, ואין הם עובדים בקבלנות, אלא לפי שעות עבודה. ואפילו אם היה בקבלנות שלכמה דעות התירו לנכרי לעבוד עבור ישראל, עדיין יש להחמיר לעשות את המלאכה בפרהסיא, כי קבלנות בפרהסיא אסורה, כפי שנפסק בשו"ע (סי' רמד סעי' א), ולא התירו אלא בצנעא.

אלא היה מקום לומר לכאורה שיכתבו שלטים "כאן עובדים נכרים בקבלנות", אלא שכבר הובא בתשובה מאהבה (ח"ב סי' רלח) שלא התירו שום הודעה לרבים, שהרי תמיד יש חשש שמא יסירו, ולא התירו לעבוד בקבלנות בעיר אפילו אם תהיה הודעה לבני העיר, כך שאין להסתמך על הודעה לרבים.

העולה שאם במקום שיש הנוהגים בקבלנות לא התירו על ידי הודעה לבני העיר, כל שכן במקום שכולם יודעים שהעובדים אינם קבלנים - אין כל מקום להתיר.

 

ד.אמירה לעכו"ם שכירים

 

אמירה לנכרי היא שבות, ולכן לכאורה יש לאסור, אמנם התירו שבות דשבות במקום מצווה, וא"כ לכאורה אפשר לומר לגוי שיאמר לגוי אחר שיעשה את העבודה, ויהא בכך משום שבות דשבות שהתירו במקום הפסד. אך כבר הכריע המ"ב (סי' שז ס"ק כד) שהאומר לגוי שיאמר לגוי אחר אין זה שבות דשבות אלא שבות אחת האסורה בשבת. אמנם הביא דעת החו"י (סי' נג) שבמקום הפסד גדול יש להקל. ונראה שאפילו דעת החו"י המקל באמירה לגוי שיאמר לגוי אחר היינו כאשר אין רגילות שגויים אלו יעשו פעולה זו, ולכן אפשר להחשיב זאת כשבות דשבות. אולם בנד"ד שאנו דנים על פועלים של יהודים שנשכרו לכל המלאכות, בזה לכו"ע הדבר אסור, ואין להחשיב אמירה לגוי שיאמר לגוי כשבות דשבות. מבוארים הדברים ברמ"א (שו"ע סי' רמד סעי' ה) שכתב: "אבל כששכרו (לגוי) לכל המלאכות שיצטרך תוך זמן השכירות - לכו"ע אסור" והוסיף על כך המ"ב (ס"ק ל): "ומטעם זה יש למחות ביד השפחות כשעושין מלאכת אדוניהן בשבת" ואין להתיר זאת באמירה לגוי שיאמר לפועל, שהרי הגוי נשכר לעבודות אלו.

ונראה שזהו מה שכתב במכילתא דרבי ישמעאל (בא, מס' דפסחא בא פרשה ט ד"ה כל מלאכה):

 "כל מלאכה לא יעשה בהם. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ויעשה גוי מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה וגו' (שמות לה ב) הא למדת וכל מלאכה לא יעשה בהם לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך דברי רבי יאשיה[2]".

כלומר אסור לגרום שגוי יעשה את מלאכת ישראל הקבועה, ולכן אפילו שיש דעות המתירות בקבלנות שבות דשבות, אולם כאשר זאת היא מלאכת ישראל הקבועה יש לאסור, אם נעשה בפרהסיא והכל יודעים שזוהי שדה ישראל. ואמנם ראיתי בילקוט יוסף (ח"ד סי' רמג) שהביא תשובת הגר"ע יוסף שליט"א (מכת"י) שהתיר קבלנות של גויים בקטיף יבול משדה ישראל בהפסד מרובה. ונראה שדבריו מתייחסים לקבלנות חד-פעמית, אולם בפועל קבוע נראה שהקולות שהוזכרו אינן שייכות ויש להחמיר.

יש להוסיף שלא לכל צורך התירו שבות, וכן כותב השו"ע (אורח חיים סימן שז סעיף ה):

"דבר שאינו מלאכה, ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות, מותר לישראל לומר לא"י לעשותו בשבת; והוא שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצווה".

המג"א מסביר ש"צורך הרבה" - היינו הפסד מרובה, והא"ר (ס"ק יד) כתב בשם הלבוש שאין הפסד כספי מתיר שבות דשבות לנכרי אלא צער הגוף. ועי' בשו"ע (סי' שז סעי' יט) שאסר אמירה לנכרי במצב של הפסד סחורה.

 

ה.יישוב ארץ ישראל

 

לכאורה יש מקום להתיר אמירה לגוי כאשר הפעולה היא משום יישוב ארץ ישראל, וכפי שהתירו קניית בית בארץ ישראל (סי' שו סעי' טו). לפי"ז יש לכאורה להתיר פעולה חקלאית לצורך ישוב הארץ. אלא שאין לדמות היתר קניית בית לשאר דברים, שהרי כבר כתב הב"י (סי' שז ד"ה אבל התו') שהתירו לפעמים שבותים משום צורך מיוחד ואין ללמוד ממקום למקום, והביא מתשובת הרשב"א שאין ללמוד מקניית בית בארץ ישראל. ואפשר לחלק בין קניית בתים שעיקרו הוא תפיסת נחלה בארץ, ואילו קטיף איננו אלא הפסד ממוני. ועוד יש להוסיף שיש לחלק בין פעולה חד-פעמית או לצורך מסוים, לפעולה קבועה ותדירה שרואים כולם שהעבודה היא לצורך רווחים של בעה"ב (ישראל).

יש לדון גם האם שדות שאינם עצי פרי יש בהם משום יישוב הארץ. אמנם מבואר בגמ' (ב"מ קח ע"א) שבית יש בו משום יישוב הארץ, אולם ייתכן שבשדות שהגידול בהם אינו קבוע – אין בו משום יישוב א"י.

בנד"ד מדובר באדם ששכר את הקרקע לשם גידול התותים, ולכן ייתכן שבמציאות ארעית של שכירות לא התירו, והותרה בשבת רק קנייה גמורה של קרקע או בית.

 

 

ו.סיכום

 

משיחה עם מדריכים חקלאים העוסקים בגידול תותים התברר שברוב השבתות אין סיכון כשנמנעים לסגור את כיסוי המנהרה. בשבתות שיש חשש שייגרם נזק לגידול יש לכסות את החממה בערב שבת, ולהשאיר חלק מהכסוי מורם כדי שבלילה לא ייגרם נזק מהגשם ומהרוח מחד, ומאידך גיסא יהיה אוורור במשך היום. מומלץ להשאיר כשליש מהכיסוי מורם בצד שאין הרוח נושבת[3].  לרוב לא ייגרם נזק והחשש מנזק הוא חשש רחוק. וכבר ידוע בהלכה שהתירו לחלל שבת בגלל פקו"נ אך זאת רק כאשר הפקו"נ קיים בפנינו, אולם במציאות של ספק פקו"נ עתידי - לא התירו. הוא הדין במקרה דנן, אם יש מקום להקל ולהתיר אמירה לנכרי, זהו רק במקום שההפסד הוא וודאי ולא במציאות עתידית מסופקת.

יש א"כ לנקוט בתחילה את כל האמצעיים האפשריים למניעת עבודת שבת, כגון כיסוי החממות והשארת פתח צר להוצאת החום בשבת, ואין להתיר לגוי לפתוח חממות בשבת באופן קבוע.

 אולם אם בשבת מסוימת יש מזג אוויר סוער במיוחד, והסגירה והפתיחה של המנהרה ימנעו נזק וודאי, יש לבדוק באותה שבת האם ההפסד הוא גדול, ויש מקום להתיר באמירה לנכרי (שאינו שכירו של היהודי) בשבות דשבות ובצירוף כל הקולות שהוזכרו לעיל.

 

 


[1] . אוהל קבוע הוא למספר ימים (עיין שעה"צ ס"ק ו), א"כ בנידון שעומד להסגר ולהיפתח כל יום, הרי זה כאוהל ארעי.

[2]  עי' סמ"ג ל"ת עה.

[3] . עצה זו כבר נכתבה ע"י החזו"א, בספר מנוחה נכונה (מוסף השבת, זריעה) "ויכול לתקן בע"ש באופן כזה שלא יכסה את המשתלות לגמרי  אלא ישאיר מקום צר פתוח לכניסת אויר".