שתילת דשא בחול המועד בשטחים ציבוריים

שתילת דשא בחול המועד בשטחים ציבוריים

באופן כללי אסורה מלאכה בחול המועד, פרט לחמישה עניינים: דבר האבד, צורכי אוכל נפש, פועל שאין לו מה לאכול, צורכי רבים, ושאר צורכי המועד, אם הם מעשה הדיוט

הרב יאיר דרייפוס | ניסן-אייר תשנ"ט גליון 28

 

 

א. באופן כללי אסורה מלאכה בחול המועד, פרט לחמישה עניינים[1]:

דבר האבד[2], צורכי אוכל נפש[3], פועל שאין לו מה לאכול[4], צורכי רבים[5], ושאר צורכי המועד, אם הם מעשה הדיוט[6].

 

ב. בעניין צורכי הרבים קיימים הכללים הבאים[7]:

1. מעשה הדיוט (בהמשך - יבואר המושג) לצורך רבים, כגון: לשחרר סתימות מבורות מים ושאר פעולות דומות שאינן מעשה אומן - מותר לעשות במועד אפילו אם ההנאה תהייה רק אחרי המועד[8], ואף אם הדבר אינו מצורכי הגוף[9].

2. מעשה אומן - כגון: יציקת בורות מים ופעולות דומות - מותר בשני תנאים: (א) שהרבים ייהנו מן המלאכה במועד עצמו[10]. (ב) דברים שהם צורך הגוף, או שהם מונעים נזק או תקלה לרבים[11], כגון: הסרת קוצים ומכשולים מרשות הרבים או תיקון מרחצאות (הנחשב צורך הגוף)[12].

צורכי רבים במעשה אומן מותרים רק לצורך גוף האדם ולא לצרכים אחרים, לכן בניית בית כנסת אסורה בחול המועד[13].

ג. לפי זה יש לומר שלשתול דשא בשטחים ציבוריים במעשה אומן - אסור. שהרי ההנאה ממנו תהייה רק אחרי המועד, וכן אין כאן מניעת נזק או תקלה לגוף האדם. כנגד זה, אפשר יהיה לשתול במעשה הדיוט[14].

ד. בעניין הגדרת "אומן" ו"הדיוט" בשתילת דשא, יש להבחין בין הקילטור לבין השתילה. אם ניתן לקלטר במכונה לפני החג - זה רצוי. במקרה שאין אפשרות - יחפרו בידיים בשורות לא סימטריות[15]. וכן כדאי שיעסקו במלאכה זו גם נשים וילדים שבדרך כלל אינם נחשבים לבעלי מקצוע בתחום זה[16].

הוא הדין ביחס לשתילה - רצוי שתיעשה ע"י עובדים בלתי מקצועיים, או באופן שאופי העבודה לא יהיה מקצועי, ויהיה ניכר הבדל וחוסר סימטריה בהנחת השתילים. וכל זה כמו שמצינו בשו"ע (או"ח סי' תקמא סעי' ה), שחייט שרוצה לתפור בחוה"מ יעשה שינוי הניכר ע"י תפירות רחבות כשיני הכלב (לא סימטרי)[17].

ה. להיתר זה יש לצרף את העובדה, שהדשא  אמור למנוע סחף שימנע את שקיעת השבילים, ואם ימתינו עד אחרי חוה"מ, ייתכן שהדשא לא ייקלט[18], וא"כ זוהי מניעת תקלה לרבים[19]. ויש גם אפשרות של "דבר האבד", אם השבילים יינזקו בעתיד[20], וגם בספק "דבר האבד" אפשר להקל אם הוא דבר מצוי (בה"ל, סי' תקלז סעי' א ד"ה דבר האבד, בשם האחרונים)[21].

ו. באופן כללי, כדאי לכוון את סידור החיים הציבוריים בחוה"מ למינימום של עבודה, כדי לאפשר להתעסק בשמחת החג ובלימוד תורה, וליצור צביון כללי של חג, וכמו שכותב המשנ"ב (סי' תקל ס"ק ב) בשם הירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג): "כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלים ושותים ויגעים בתורה"[22].



[1] משנ"ב (סי' תקל ס"ק א); שש"כ (פרק סו סעי' ג).

[2] שו"ע (סי' תקלז סעי' א). אבל הדבר אסור בטרחה יתירה: מו"ק (ב ע"א); שו"ע (סעי' ב).

[3] שו"ע (סי' תקלג).

[4] שו"ע (סי' תקמו סעי' ב).

[5] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[6] שו"ע (סי' תקמ סעי' א, ה, ו).

[7] מקורם בטור (או"ח סי' תקמד) וב"י (ד"ה ומ"ש) בשם הרא"ש (מו"ק פרק א סי' ו) והרשב"א (בתשובה, ח"ד סי' שכו). וצ"ע בדעת הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ז ה"י-הי"ב) שלא הביא חילוקים אלו, ומשמע מדבריו שהתיר כל צורכי רבים. ועי' מאמר הרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 86-88) שעסק בהגדרת המושג "רבים".

אך על כך יש להעיר: הנימוק להיתר של צורכי רבים הוא משום שבזמן אחר קשה מאוד לכנס אותם לעבודה, אך על כך כתב המג"א (ס"ק ג): "משמע שאם יש מנהיג, שהרשות בידו לעשות לבדו, אסור לעשותו במועד". ונראה שה"ה ליישוב שיתופי, שיש בו סדרן עבודה היכול להטיל חובת עבודה על החברים במועד אחר. לעומת זאת יש להעיר שערוה"ש (סעי' ו) חולק על המג"א וסובר שהתירו אף בכה"ג, ובילקוט יוסף (ח"ה עמ' תקז סעי' ח) כתב שהמיקל יש לו על מה שיסמוך. והרב שלמה אבינר ("תחומין" ג עמ' 90 הע' 42) כתב שאם הממונה אינו מצליח לבצע את צורכי הרבים אלא בחוה"מ, יש להקל. אך לענ"ד הדבר צ"ע, דמאי שנא מיחיד שאינו מספיק לעשות את מלאכתו לפני המועד, ואם יתאמץ יותר, או יקבע לעצמו סדרי עדיפויות אחרים, יצליח?

עוד יש להעיר שביישוב שיתופי אפשר להגדיר כ"צרכי רבים" רק פעולות הנעשות תמיד ע"י חברי היישוב כדי לחסוך בהוצאות, מסתבר שאין זה כלול בהיתר של צרכי רבים וצ"ע, (הערת הרב יהודה עמיחי).

[8] שו"ע (סי' תקמד סעי' ב).

[9] שש"כ (פרק סח סעי' ד והע' טו).

[10] שו"ע (סי' תקמד סעי' ב) ומשנ"ב (ס"ק א); שש"כ (פרק סח סעי' ד).

[11] שו"ע (סי' תקמד סעי' א).

[12] משנ"ב (סי' תקמד ס"ק ב-ה); שש"כ (פרק סח סעי' ד, ז).

[13] שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' שכו); רמ"א (סי' תקמד סעי' א בהג"ה); שש"כ (פרק סח סעי' ט).

[14] כדלעיל (סעי' ב/1).

[15] עפ"י שו"ע (סי' תקמא סעי' ה).

[16] שש"כ (פרק סו סעי' לו) עפ"י שו"ע (סי' תקמא סעי' ה).

אך נראה שיש בעבודה ציבורית של שתילת דשא, הנעשית בהשתתפות הנשים והילדים, ונראית כמין "הפנינג", משום זלזול בולט בקדושת חול המועד, ולכן יש להימנע מכך: עי' מש"כ בשש"כ (פרק סו סעי' ד) עפ"י ערוה"ש (סי' תקמד סעי' ז) בעניין צורכי רבים: "ובכלל יש לברוח מפני היתרים כאלה שיש בהם משום זלזול מועד". ולעומת זאת עי' שו"ע (סי' תקמד סעי' ב), שם התירו מלאכה בפרהסיא ובטירחא יתירה.

ולמעשה נראה לענ"ד שמשום כך עדיף לגייס קבוצה קטנה של בני נוער בלתי מקצועיים ולעשות את העבודה על ידם.

[17] עי' ספר החינוך (מצוה שכג). אך נראה שיש לחלק בין תפירה לבין נד"ד. תפירה כשיני הכלב היא שינוי בפעולה עצמה ולא רק בצורה החיצונית שלה. ובנד"ד לעומת זאת, שתילת הדשא באדמה נעשית כדרכה, ורק הצורה החיצונית של השתילים נראית פחות מסודרת. הגע בעצמך: מי שתופר כפתור כדרכו, אך קובע אותו במקום אחר, כך ששורת הכפתורים נראית עקומה, האם ייחשב כתופר בשינוי? (הערת הרב יהודה עמיחי).

[18] המדובר בחול המועד סוכות, שהוא סמוך מאוד לחורף.

[19] אך יש לברר אם שקיעת שבילים גורמת רק לאי-נוחות או גם לתקלה של ממש.

[20] יש לעיין מה נקרא "כליא קרנא" לעניין זה, שהרי פחיתה באיכותו של החפץ אינה נחשבת "דבר האבד" - עי' שש"כ (פרק סז סעי' יח) עפ"י משנ"ב (סי' תקמא ס"ק י; ועי' סי' תקלו ס"ק י) - ואף כאן לא תהייה אלא פגיעה בנוחות ההליכה בשביל. וע"כ נראה שאין בכך כדי להתיר. ובספר "חול המועד כהלכתו" (פרק ח, ביאורים ס"ק ו) כתב שהאיסור אמור רק כאשר אפשר לתקן במעשה הדיוט.

[21] וכן נפסק בשש"כ (פרק סז סעי' א). ועי' במקורות המובאים בילקוט יוסף (ח"ה עמ' תקו הע' יז).

אך נראה לענ"ד שאין כאן בסיס להיתר מטעם "דבר האבד", מפני ששתילת דשא - במיוחד באמצעים ידניים - היא טרחה יתירה, האסורה אפילו בדבר האבד: מו"ק (ב ע"א); שו"ע (סי' תקלז סעי' ב); משנ"ב (סי' תקלו ס"ק יא-יב, סי' תקלט סעי' ה; ועי' בה"ל ד"ה ואפילו). ועי' ספר החינוך (מצוה שכג) שכתב שהדין תלוי בשיעור ההפסד ובסבירות שהוא יקרה. ולכן נראה לענ"ד שיש להחמיר בנקודה זו.

[22] ועי' ספר החינוך (מצוה שכג).