השקאה בחול המועד (תגובה)

השקאה בחול המועד (תגובה)

תגובה על המאמר-השקאה בחול המועד

הרב יעקב אפשטיין | סיון-תמוז תשנ"ט גליון 29

 

ידידי הרב עזריאל אריאל כתב מאמר על השקאה בחוה"מ ע"י תיכנות מחשב במועד (אמונת עתיך 28 עמ' 14). מסקנתו להתיר כיון שתיכנות המחשב הינה פעולה של גרמא, וכיון שתוספת השקאה הריהי בבחינת ריבוי בשיעורים. לענ"ד נימוקים אלו אינם מתאימים למלאכות חול המועד; מאידך נראה להתיר בשאלה הנידונה לאחר הבירור באיסור השקאה בחול המועד.

 

א. איסור השקאה בחול המועד

בראש פרק ראשון של מו"ק נאמר במשנה:

"משקין בית השלחין (משום שגידוליה יפסדו אם לא יושקו) במועד ובשביעית...  אבל אין משקין לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון (משום שיש בשאיבה מהם טירחא יתירה)".

ועולה שמשקים במועד לצורך דבר האבד, ודוקא שלא ע"י טירחא יתירה. ור"א בן יעקב הוא אחד התנאים הסוברים שהשקאה לצורך הרווחה אסור.

המשנה (שם ו ע"ב) משמיעה דין נוסף:

"ר"א בן יעקב אומר: מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה, זרעים שלא שתו לפני המועד לא ישקם במועד. וחכמים מתירין בזה ובזה".

ובגמרא נאמר: "אמר רב יהודה: אם היתה שדה מטוננת (לחה) מותר"[1].

בגמרא על משנה זו, מובאת ברייתא בה נאמר:

"ואין משקין שדה גריד במועד[2]  (תוס': בית הבעל), וחכמים מתירין בזה ובזה. אמר רבינא: שמע מינה האי תרביצא שרי לתרבוצי בחולא דמועדא. שדה גריד מאי טעמא דאפלא משוי לה חרפא, ה"נ אפלא משוי לה חרפא".

ובהמשך מובא שהרבצה במועד שנויה במחלוקת בין ראב"י שאוסר לבין חכמים שמתירים. השקאת תרביצא היא השקאת הרווחה בטירחא מועטת[3]. (הרי"ף גורס: "שדה גריד מ"ט לא,  אפלא"... ומבין זאת כפירכא של הגמ' לדברי רבינא שנשארה ללא מענה. ואילו בגירסאות האחרות, משפט זה  מובן כראיה לרבינא וכהמשך דבריו.) 

הרי"ף  מסיק שהלכה כר"א בן יעקב, וע"כ כל השקאה להרווחה אסורה. וראיותיו מכך שרב יהודה סבר כמוהו (בשדה מטוננת). ואת דיוק רבינא לגבי הרבצה הוא דוחה  עפ"י הקושיה משדה גריד[4].

הרא"ש (סי' ח) מוסיף שאף הרמב"ם (הל' יו"ט פ"ח ה"ג) פסק כרי"ף. לעומת זאת לפי הסבר רש"י בדברי רבינא מסיק הרא"ש שהלכה כחכמים. והרא"ש מכריע כרי"ף עפ"י הירושלמי. וכן פסקו הטור והשו"ע.

ואעפ"י שבשו"ע מובאת דעת הרי"ף ללא חולק, רבים הראשונים החולקים עליו, ומתירים השקאת הרווחה בטירחא מועטת, או ללא טירחא.

המצטרפים להסבר רש"י הם: בעל המאור הסובר שהקדמת הבשלה ('אפלא לשוויי חרפא') אינה הרווחה אלא מניעת פסידא, וכן עניינה של הרבצה. והרמב"ן (במלחמות) מוסיף שאף בעל הלכות גדולות סבר כן.  לעומתו הרי"צ גיאת פסק כרי"ף. ואף השאילתות (ברכה סי' קע) פסק כבעל המאור (עיין בהסבר העמק שאלה אות ז). וכן הראב"ד (על הרמב"ם) פסק כבעל המאור. ויתירה מזו מובא באוצר הגאונים (תשובות אות ו):

"ושדה גריר ארץ צמאה שלא שתת מים ואין דעתו לזורעה או (אצ"ל אלא) לשני חדשים או לשלשה, וכשנזדמנו לו מים בחולו של מועד היתירו לו חכמים להשקותה אע"פ שלא היתה בדעתו לזורעה היום. דבר שזורעין אותו בתחילת החורף קורין אותו חרפא ודבר שנזרע באמצע החורף קורין אפלא, אמר רבינא האי תרבוצא... תרביצא מהו, שדה שאין דעתו לזורעה היום, וכשנזדמנו מים מביא מרא ומרפיק אותה ומשקה אותה מים, והוא לומדה משדה גריר..." 

היינו, רב פלטוי גאון (בעל התשובה) פוסק שמותר להשקות השקאת הכנה לזריעה (לא ברור אם הזריעה עצמה לאחר המועד, או אף במועד!)

רבינו ירוחם (נ"ד ח"ה) הביא את שתי הדעות ופסק כרי"ף. המאירי מביא את שתי הדעות ונוטה לשיטת רש"י. וכן הריטב"א נוטה להקל בהרבצה. והראבי"ה (מו"ק סי' תתי"ג) פוסק:

"ומושכין את המים מאילן לאילן וזרעין בין ששתו לפני המועד ובין שלא שתו לפני המועד מותר להשקותן כרבנן דמתניתין, וכן בשדה מטוננת ושדה גריד. אמר רבינא האי תרביצא שרי לתרבוצי מיא פורתא אבל טובא לא שרי כדי ליפותו כעובדא דרבינא ורבא תוספאה".

לסיכום דיון זה, אף שהשו"ע פסק כדעת הרי"ף לאסור כל השקאת הרווחה אפילו ללא טירחא או בטירחא מועטת, הרי הגאונים (רב פלטוי, שאילתות, בעל הלכות גדולות), רש"י, הראב"ד, בעל המאור והראבי"ה הכריעו לקולא שהשקאה מועטת בטירחא מועטת או ללא טירחא כלל מותרות במועד. ואף הרב עזריאל במאמרו הביא שכן פסקו בשלחן גבוה ובחזו"א[5].

 

ב. הגדרת איסורי מלאכות בחול המועד

במו"ק (יב ע"א) נאמר:

"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב הלכות מועד כהלכות כותים... לומר שהן עקורות ואין למדין זו מזו".

ובמיוחס לרש"י:

"עקורות כאשה עקרה שאין לאדם ממנה פרי אלא גופה. ואין למדין זו מזו דאימא כשם שזו מותרת כך זו מותרת כמו בכותים, ולא אמרינן כי היכי דמחזיק בהאי מחזיק בהאי אלא לא ילפי הני מהני".

אף לגבי דרך הדיון בשאלה שלפנינו נראה לי שאין להעביר מושגים שלא נאמרו לגבי חול המועד,  שהרי אם הלכות המועד עקורות זו מזו וטעמיהם שונים, כש"כ לגבי לימודם משטחי הלכה אחרים (אלא בהשואה לשטחים שהגמרא השוותה כגון שביעית ואבלות).

המושג גרמא לא נמצא כלל בהלכות חול המועד (וכן המושגים שביתת בהמתו וריבוי בשיעורים ויידונו להלן). הסיבה לכך, נלענ"ד, משום שבאיסורי חוה"מ בכוונת חכמים היה לאסור את התוצאה ואת הטורח ולא את המלאכה גופה, וע"כ לא הדרך - מלאכת האיסור נאסרה, אלא תוצאתה בכל אופן  שהוא[6]

יוכיחו טענה זו גדרי ההיתר למלאכות בחוה"מ: דבר האבד, צרכי רבים, פועל שאין לו מה יאכל, עשיה בחינם ולא בשכר, הקפדה על טורח מועט ומלאכת הדיוט ולא מלאכת אומן - כל אלה מלמדים על הדגשת צד הרווח מהמלאכה (או מפעולה אפילו מותרת)  לעומת הפסד (לאו דוקא ממוניים). גדרים אלו מלמדים על מערכת שיקולים להיתר ואיסור שונה משבת ויו"ט שינוי מכריע. 

בשבת ויו"ט הקובעים הם: דרכי עשיית  המלאכה, וכוונת עשייתה והם בלבד. שיקולי רווח והפסד (פרט לפיקו"נ וסכנת רבים) זרים לגמרי כשיקולים לדיני תורה (הם קיימים בדינים דרבנן - הפסד מרובה, צער, צרכי מצוה וכד'). אפילו טורח בפני עצמו אין לו חשיבות (אלא מצד עובדין דחול). אף המערכת של איסורי דרבנן של שבת ויו"ט מכוונת בחלקה לדמות פעולות מדרבנן לפעולות דאורייתא ולאוסרן מכח זה, (כש"כ במקום שאסרו מפני שאחד מגורמי החיוב חסר כמו כוונה או עשייה כדרכה או שלא לתכליתה). הסתכלות זו מלמדת שהשבת (וכן יו"ט) היא מערכת של פעולות אסורות שיוצרות בהגבלות על הכלל והיחיד את מהות  השבת ללא התחשבות עם מושגי רווח והפסד.  

לעומת זאת נראה שבמועד (וכדוגמתו באבלות) ראשית הוגדרו תחומים (בין למ"ד חוה"מ דאורייתא בין למ"ד חוה"מ מדרבנן)  כגון מלאכת או"נ, צרכי חוה"מ, צרכי רבים ועוד, ועליהם הונחו הגדרים להיתר ואיסור (אפשר לעשותן, מלאכת אומן וכדו')[7]. הקו העיקרי בכל איסורי חוה"מ הוא מיעוט התעסקות ופינוי זמנו  לעבודת ה'. דוגמא לדבר: המגלחים במועד, כיון שלא יכלו לפני המועד הותרו במועד, אע"פ שהמלאכה היא גוזז ואסורה בשבת ויו"ט מהתורה.  

תוצאה נוספת מההגדרה היא שבשבת ויו"ט נאסרו דוקא פעולות בצורת עשייה מסויימת, ואם נעשתה הפעולה בדרך אחרת, כגון בגרמא ע"י נכרי, שלא כדרכן ועוד הן לא תאסרנה מהתורה. אבל  במועד כיון שהעיקר הוא יצירת 'תחום אסור' כל הדרכים לעשייה נאסרו. ולכן כללו חז"ל בהל' מועד: "כל שאסור לעשותו במועד אינו אומר לגוי לעשותו" (מו"ק יב ע"א, רמב"ם הל' יו"ט פ"ז הכ"ד, וכ"נ בשו"ע סי' תקמג)[8]. וכן לדבר האבד הותרו מלאכות, ובמקום שהטורח גדול אסרו חכמים אף לדבר שאינו מלאכה.

לכאורה פירכא על סברא זו שמצינו פעולות שהותרו דוקא בשינוי, כגון: חפירת מצודה בשדה לבן (ו ע"ב), קירוי פירצת כותל גינה (ז ע"ב), כתיבת דברי הרשות (מרדכי סי' תתנט) ונטילת צפורנים לצורך טבילת מצוה. וא"כ מצינו לכאורה פעולות שתוצאתן שווה שבדרך אחת מותר ודרך אחרת אסור, כשעיקר השינוי בדרך, וכדוגמת שבת ויו"ט שהוקלו בשינוי.

אולם נראה שקיים חילוק בין מלאכות בשבת בשינוי בהן השינוי גורם שאין זו מלאכה האסורה מן התורה[9], לבין חוה"מ שהשינוי, במקום שקבעוהו חכמים או הפוסקים, עיקר עניינו למעט ולצמצם מעשיית הפעולה, ובכך אף התוצאה תהיה ממועטת, וכדוגמת איסור מלאכת אומן והיתר מלאכת הדיוט בצרכי  מועד. 

 

ג. הערות על שביתת בהמתו וריבוי בשיעורים

שביתת בהמתו - באמצע פרק א' של המאמר, מעלה הרב ע' אריאל את האפשרות שמדייר נאסר במועד משום שביתת בהמתו. הצעה זו לא מובנת שהרי איזה איסור שביתה הופר ע"י הבהמה? הרי עשיית צרכיה הוא טבעה, וכמובן לא נאסרה באדם (וגדירתה במקום מסויים  אינו נעשה על ידה), והרי אפילו אכילה מהמחובר בשבת מותר לבהמה,  ואין בכך משום קוצר (סי' שכד סעי' יג)?!

ריבוי בשיעורים - אף מושג הלכתי זה לא נזכר לגבי חוה"מ, והסיבה מתבארת היטב לפי הנאמר לעיל. אם התוצאה מותרת הפעולה תותר אף ללא היתר הריבוי. ורק במקום שפעולת הטורח היא אחת, והיא הגורם להיתר ואיסור צריך לדון כפי שדן הרב ע' אריאל, האם הותר בכללה אף לצורך דבר האסור[10]

כמו כן חתימת דבריו בפרק על ריבוי בשיעורים אינה נראית לי כנכונה. המלאכה שעליה אנו דנים אינה ההשקאה בלבד אלא אף התכנות. וע"כ  אם לדוגמא, בתכנות המחשב, באותה פעולה גופה במקום לכתוב 200 ממ"ק (קוב) היה כותב 300 ממ"ק, וההשקאה היתה בשפע לאותה חלקה. או שבהגדרת השטח המושקה עם ההיתר הוא מוסיף שטח נוסף (ללא הקשות וכתיבה  נוספות) - זהו ריבוי בשיעורים. אבל מדבריו עולה כאילו בכתיבה ע"ג המחשב הוא כותב דברים נוספים, וכיון שהברז נפתח ע"י המחשב, דנים אך על ההשקאה שבה הריבוי בשיעורים[11].

 

ד. היתר השקאה כשאין בכך טורח ובמקום הפסד

ה. נלענ"ד שצריך לדון על מלאכות שכאשר קבעו חכמים את איסורן היו מלאכות מרובות טורח, ובימינו הן מעוטות טורח או ללא טורח כלשהו, האם התירון או אסרון.

כתב בשבלי הלקט (סי' רכא) מדברי היראים:

"ובפירושי רבותי ממו"ק מצאתי דאיסור מלאכת חולו של מועד דאורייתא. מכל מקום למדנו מדתני תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטירחא, למדנו דלא מיסתברא (אצ"ל: מיתסרא) אלא מלאכת טורח".

וקצת משמע שלא את המלאכות גופן אסרו חכמים, אלא  את עשייתן ע"י טירחא. וכעין זה כתב בנ"י  (דף א ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה תנו) משם הראב"ד: "דכל ענין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שוים, אלא לפי אבידתו התירו את טרחו..." ואולי ניתן לדמות את השינוי מטירחא מרובה למועטת לפרקמטיא שנזדמנה (עי' סי' תקל"ט), שהעיקר בה הטירחא ולא המלאכה. 

לגבי השקאה, נראה מס' שלחן גבוה והחזו"א, שהביא הרב ע' אריאל שהקלו כשהיא כמעט וללא טורח. 

וניתן להוסיף טעמים נוספים להקל. השקאה עתה, שעל כל טיפת מים החקלאי משלם טבין ותקילין, אינה נעשית להרווחה בעלמא ללא צורך כלל, אלא יש בה רווח מסויים המתורגם לממון, ובכך אנו חוזרים לשיטת הראשונים שהובאה לעיל. בתוספת המצב בימינו: שהחקלאות ברובה הגדול היא פרקמטיא. כמו"כ בשום שטח חקלאי יהודי במדינה אין משקים בהצפה, היא שיטת ההשקאה עליה דנו בש"ס, ההשקאה נעשית בטפטוף או בהמטרה, בין ע"י ממטרות נייחות ובין ע"י קו-נועים. כל שיטות ההשקאה הללו באות למנוע בזבוז מים, ושליטה מלאה על כמות המים, מועדי ההשקאה, הוספת דשנים ועוד. כך שקרוב לודאי שהוספת מים לחלקה אינה נעשית אך ע"מ לראותה מלבלבת וירוקה[12]. וע"כ יש בכך  ספק דבר האבד שהעירו (כנה"ג סי' תקלז) כבר מתשו' המהרש"ך שיש להקל בכך. מה גם שאף שהגרש"ז אוירבך הגדיר כתיבה ע"ג דיסקט כמלאכת בונה (שש"כ ח"ב פס"ו הע' ריא) משום שהדיסקט ללא כתיבה עליו אינו שווה כלום, והכתיבה יוצרת את שימושו. הנה לגבי דיסק בתוך מחשב הדבר אינו יכול להאמר, שהרי הוא ודאי שווה למלאכתו בין אם הדיסק כתוב ובין אם לאו. וע"כ תיכנות מסוג כזה הוא ככתיבה שאינה מתקיימת ולא כבניין. ומצינו לגבי כתיבה כמה דברים להקל (כמבואר בשו"ע סי' תקמה).  

 

בכלבו (הל' חוה"מ סי' ס) מסיים:

"ירושלמי: אמר ר' אבא בר ממל: אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה, ועכשו אוכלין ושותין ופוחזין. נראה מדעת זה החכם שאיסור גדול בשחוק ובקלות ראש יותר מעשיית מלאכה וכן האמת, כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם והיא מצוה גדולה. שכן מצינו בונה בית ונוטע כרם שחוזר מעורכי המלחמה אויבי השם לפי שעוסק בישובו של עולם".  

ובימינו ובארצנו, ניתן להוסיף על דבריו שיש בכך משום ישוב ארץ ישראל, וע"כ למעשה נראה לענ"ד להתיר.

 

›››למאמר: 'השקיה בחול המועד'/ הרב עזריאל אריאל

 

›››למאמר: 'גדרי "מלאכה" בחול המועד' (תשובה להשגה)/ הרב עזריאל אריאל



[1] מהראשונים יש שפרשו את היתר השקאת האילנות לראב"י בבית השלחין - רי"ף, רמב"ם; ויש שפרשו בבית הבעל - רש"י, המיוחס לרש"י, ר"ע מברטנורא, בעל המאור. כשרש"י פירש שאף לראב"י מותר הרווחה בטירחא מועטת, ואילו הרי"ף הסביר משום דבר האבד.

את דברי רב יהודה בשדה המטוננת יש שפרשו לגבי הרישא של המשנה - בשדה אילן - מיוחס לרש"י,  ויש פרשו לגבי זרעים שלא שתו - הרי"ף, הטור ועוד.

[2] הרי"ף גורס משפט זה בתוך המשנה, והנ"י מסביר שחכמים המתירים בזה ובזה לא התירו בשדה גריד, אלא בשדה אילן ובזרעים שלא שתו.

[3] הריטב"א ובעקבותיו הנ"י מסבירים תרביצא: "והוא גן שעושין בבתים שזורעין שם דברים שיש להם ריח ומראה והוא עומד לח תמיד, שאין השמש נופל בו שכותלי הבית מגינין עליו ומספיק לה השקאה מועטת כעין ריבוץ הבית. וכ"כ רבינו ירוחם.

[4] עי' כנה"ג (סי' תקלז) שמביא הגהה מכת"י שלראשונים על יישום הכלל: "משנת ר"א בן יעקב קב ונקי" בסוגיין. ועפי"ו לתוספות נפסק כראב"י בהשקאה אבל לא נפסק כמותו בהרבצה.

[5] יצויין שהחזו"א (או"ח סי' קלד ס"ק יד) מתיר השקאה ללא טירחא בימינו, לצורך דבר שקצת אבד, אבל לא לשם הרווחה. וניתן להוסיף להיתרו להשקאת פרדסים, שהירושלמי התיר לצורך י' אילנות בבית סאה להשקות מאילן לאילן. והיום נוטעים בצפיפות הרבה יותר גדולה.

[6] פשר אולי להגדיר שרוב איסורי שבת ויו"ט הם איסורי גברא, בעוד שאסורי חוה"מ הם כאיסורי חפצא. וכל טצדקי שייעשו לא יתירו במקום שאסרו חכמים.

[7] דוגמא לדבר: מלאכות או"נ ביו"ט הופרדו מהתורה משאר המלאכות. התורה יצרה תחום שבו המלאכה מותרת. ועליו באו חכמים ושמו גדרים של אפשר לעשותן מעיו"ט, ועוד.

[8] אע"פ שכבר בגאונים מצינו דרכים להקל ע"י נכרי עי' אוצה"ג (ח"א סי' א), ועוד בפוסקים כגון חיי אדם (כלל קו סעי' ה).

[9] עי' הק' המגיד משנה (הל' שבת פ"ח), ורמב"ם (הל' שבת פי"א הי"ד, פי"ח הכ"ב ועוד).

[10] הרב ע' אריאל הביא משש"כ להתיר ריבוי בשיעורים במועד. אולם בפ' סו הערה רנא לגבי הוספה לאותו תוף במכונת כביסה בגדים שאינם נצרכים למועד, הביא מהאג"מ שאסר ונשאר הרב נויבירט בצ"ע.

[11] ואולי התכוין הרב ע' אריאל לפסק הרשב"א (מ"מ הל' יו"ט פ"א) המתיר להוסיף אפילו לאחר שהקדירה על האש משום שמחת יו"ט. אולם במאמרו רצה להתיר עפ"י הר"ן, ולפי הרשב"א אי חייש למלאכה במועד, צ"ע אם יתיר במקום שאין בו משום שמחת מועד. אולם בלאו הכי נ"ל שהרשב"א שבמלאכות ביו"ט כתב שמסרן הכתוב לחכמים (עבוה"ק ש"א) כש"כ לגבי חוה"מ.

[12] וניתן להוסיף לדבריו את דברי הנמוקי יוסף (דף א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה משקין) לגבי השקאה בשביעית: "דאע"ג דכל עבודת הקרקע נאסרת בשביעית... כל אלו מלאכות חשובות הן דסגי להו בפעם אחת בשנה דומיא דזריעה וזמירה אבל השקאה דצריכה תדיר לא מקרי עבודה חשובה ולפיכך שריא" (וכ"כ במאירי). ואמנם נראה מדבריו שכתב זאת דוקא לגבי שביעית, אולם הרב הגאון ר'יוסף אוטלינג (מסדר חידושי הדינים בנ"י ובמרדכי)  כתב (סי' א) טעם זה על המועד.