גדרי "מלאכה" בחול המועד (תשובה להשגה)

גדרי "מלאכה" בחול המועד (תשובה להשגה)

תגובה על המאמר-השקאה בחול המועד

הרב עזריאל אריאל | אב-אלול תשנ"ט גליון 30

 

הקדמה

במאמרנו "השקיה בחול המועד" ("אמונת עתיך" 28) נידונה ההתייחסות העקרונית למושגים שונים בהל' חול המועד, ובינהם: "ריבוי בשיעורין" ו"גרמא" במלאכות הנעשות בחוה"מ. על כך הגיב ידידי הרב יעקב אפשטיין ("אמונת עתיך" 29) וטען שמושגים אלו אינם שייכים להלכות חול המועד כלל ועיקר, מפני שגדרי איסור המלאכה שם שונים בתכלית. במאמר זה, ברצוני להתייחס לשאלה עקרונית זו ולהשלכותיה.

 

א. גדר איסורי חול המועד

הנחת היסוד של הדיון במאמרנו הקודם, בענין "ריבוי בשיעורין" ו"גרמא", היא שמה שנאסר בחול המועד הוא "מלאכה". השאלה אם אכן מלאכות חוה"מ נאסרו עפ"י גדרי ל"ט מלאכות שנאסרו בשבת ויו"ט, תלויה, באופן פשוט, בשאלה אם מלאכת חוה"מ אסורה מן התורה או מדרבנן. אם האיסור הוא מן התורה, מסתבר שכל מה שנאסר מן התורה בשבת וביו"ט נאסר גם בחוה"מ, שהוא "מועד קטן", למעט מה שחז"ל התירו בפירוש. אך אם נאמר שהאיסור הוא מדרבנן, יתכן שהגדרות היסוד שלו הן שונות לחלוטין. וכן כתבו הרדב"ז (ח"ב סי' תשכז), המנ"ח (סי' שכג ס"ק ב בסופו, בהסבר שיטת הרמב"ן) ועוד אחרונים[1], ששאלת גדרי המלאכות האסורות בחוה"מ תלויה בשאלה אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן.

מדברי כמה מגדולי האחרונים משמע בבירור שגדר איסורי חול המועד הוא ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת וביו"ט. זוהי דעת החי"א (כלל קו-קיד, ובעיקר כלל קי סעי' יא)[2], האשל אברהם (בוטשאטש, סי' תקלז סעי' א)[3], הפמ"ג (סי' תקלז, מש"ז ס"ק ג) והמשנ"ב (סי' תקלו סעי' א, בה"ל ד"ה ומותר; סי' תקלט סעי' ה ד"ה אינו; סי' תקמז ס"ק כה)[4]. וכך נכתב במפורש בשש"כ (פרק סח הע' פג; וכן בפרק סז סעי' יט והע' צז)[5]. יש להדגיש שכל אלה חוששים לדעה הסוברת שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה (או מכריעים כך במפורש), ולא ברור מה היתה דעתם אילו היו מכריעים שאינה אסורה אלא מדרבנן.

ה"משרת משה" (הל' שביתת יו"ט פרק ז ס"ק ב, מובא בשש"כ פרק סח הע' פג) כתב שגם אם יש במלאכת חוה"מ איסור תורה, אין זה דין שביתה ממלאכה אלא איסור לבטל עונג ושמחה; ולכן לא נאסרו ל"ט מלאכות אלא דברים שיש בהם טורח. בדומה לכך כתב הרב שלמה זלמן גרוסמן ("מבקשי תורה" - ספר הזיכרון לגרש"ז אויערבך - ח"ב סי' קיח) שמה שנאסר בחוה"מ - אפילו אם נאסר מהתורה - הוא מה שבני אדם מחשיבים כמלאכה, ולא כל דבר שיש בו יצירה כמו בשבת ויו"ט. וכך הסיק בס' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב הע' כב-כג וביאורים אות ו) שגם אם מלאכת חוה"מ נאסרה מן התורה, הרי גדר האיסורים הוא "טירחה" ולא "מלאכה".

לשיטה זו יש להביא ראיה מדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת ע"ז (כב ע"א ד"ה הא), שאיסור המלאכה בחוה"מ מן התורה לא נאמר אלא במלאכות שיש בהן טירחה מרובה, כגון: מלאכת קרקע. וכך עולה גם מדברי הריטב"א, שמצד אחד הוא סובר שמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא (מו"ק ב ע"א סד"ה משקין); ומצד שני כתב (יג ע"א ד"ה אלא אמר) שגדר איסור המלאכות הוא: דברים שיש בהם משום טירחא ומשום פגיעה בשמחת הרגל[6].

וכן משמע גם במסכת מועד קטן, שגדר איסורי המלאכה בחוה"מ הוא משום טירחא. הגמרא (ב ע"ב) משווה את איסורי המלאכות בחוה"מ לאיסורי המלאכות בשמיטה, ואומרת: "בשלמא מועד – משום טירחא היא, ובמקום פסידא שרו רבנן..."[7]. ומבואר בפירוש המיוחס לרש"י (ד"ה בשלמא): "דלא אסיר בשום מלאכה, אלא משום טירחא". ומאידך גיסא, במסכת ע"ז (נ ע"ב) נאמר: "מועד, אפילו טירחא נמי אסור", ומשמע שאסרו גם מלאכה וגם טירחה.

לדעה הסוברת שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה, מסתבר לומר שגדר המלאכות האסורות בחוה"מ תלוי במקור לאיסור זה בתורה (חגיגה יח ע"א): אם המקור לכך הוא הפסוק "כל מלאכת עבודה לא תעשו", שהוא איסור לאו מפורש, או מהפסוק "ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת", ממנו משמע שחול המועד הוא סוג של יום טוב, מסתבר שהאיסור חל על כל ל"ט המלאכות. לעומת זאת, אם נאמר שזהו איסור עשה, הנלמד מהפסוק "אלה מועדי ה' מקראי קודש אשר תקראו אותם"[8], יש לומר שגדרי האיסור שונים לחלוטין, והם כוללים רק את מה שעומד בניגוד לאופיו של היום כ"מקרא קודש".

לעומת זאת, לדעות הסוברות שמלאכת חול המועד אסורה מדרבנן, הרבה יותר פשוט לומר שגדר האיסור אינו תלוי בהגדרות שנאמרו בהלכות שבת ויו"ט. וכן כתב החזו"א (סי' קלה בסופו, ד"ה רא"ש) בדעת הרא"ש (מו"ק פרק א סי' כח) שגדר המלאכות שנאסרו בחוה"מ הוא "מלאכת עמל ועבודה", בעוד שמלאכה שאין בה אלא "טורח בעלמא", ואף מפונקים רגילים בה - אינה מלאכה גמורה, ודינה קל יותר (ראה לקמן אות ב, דוגמה יד). והדברים עולים בקנה אחד עם שיטת הרא"ש (סי' א), הסובר שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן.

אך יש להעיר שאין הכרח גמור לתלות את השאלות הללו זו בזו, וייתכן שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן, אבל גידרה הוא "מלאכה".

 

ב. השלכות מעשיות של המחלוקת

כדי להבין את משמעותה של המחלוקת בגדרי המלאכות האסורות בחוה"מ, נביא כאן שורה של דוגמאות בהן הדבר בא לידי ביטוי.

א. במאמרנו "השקיה בחוה"מ" ("אמונת עתיך" 28 עמ' 19-20 אות ה) הבאנו את דעת רש"י (לרי"ף מו"ק דף ב ע"א ד"ה מושכין) ועוד ראשונים ואחרונים, הסוברים שהשקאה, שהיא מלאכה האסורה בשבת וביו"ט מדאורייתא – הרי היא מותרת בחול המועד בזמן שאין בה שום טירחא. ואכן כך מסביר החזו"א (סי' קלה בסופו, ד"ה רא"ש).

מאידך גיסא הבאנו שם את פסק ההלכה בשש"כ (פרק סז סעי' יז) שנקט לחומרא בשאלה זו. ונראה שהולך לשיטתו, שגדר איסורי חוה"מ הוא "מלאכה" ולא "טירחה"[9].

ב. בשו"ע (סי' תקמ סעי' ב ומשנ"ב ס"ק ז) נפסק שמותר ליטול גבשושית בבית, אע"פ שזוהי תולדת "בונה", משום שאין בה טורח. במקורות להלכה זו - שהם: פסקי תוס' (מו"ק פרק א סי' כח), הב"י (ד"ה מותר) והמג"א (ס"ק ה) - לא מופיע שום תנאי להיתר זה. ומשמע שפעולה שאין בה שום טירחה  לא נאסרה למרות שהיא שייכת לאחד מל"ט אבות המלאכה.

לעומת זאת, ה"שלחן עצי שטים" (מובא באשל אברהם, בוטשאטש, סי' תקמ), המשנ"ב (שם) והשש"כ (פרק סח הע' קכט) כתבו שהדבר מותר רק לצורך המועד (ועי"ש פרק סו הע' קמה); והולכים לשיטתם, שסוברים שגדר האיסור הוא "מלאכה".

ג. בשו"ע (סי' תקמה סעי' ה) נפסק שמותר לכתוב איגרת שלומים בחוה"מ. ובבה"ל (ד"ה ואפילו) מובאת דעת שיבולי הלקט (סי' רכה) בטעם ההיתר, שהוא משום שאין בכך טירחא "ולא דמי למלאכה כלל, דלא הוי אלא כמטייל בעלמא"[10].

אך בשיבולי הלקט עצמו משמע שאין להקל בכתיבה לתענוג. ולמעשה כתב המשנ"ב (ס"ק לה, ובה"ל שם) שהקלו רק בצירוף של סניפים נוספים.

ד. לדעת המאירי (מו"ק יח ע"ב ד"ה אין כותבין) הוצאה מרשות לרשות מותרת לגמרי (והולך לשיטתו, מו"ק ב ע"א ד"ה והמשנה, שמלאכת חוה"מ אסורה מדרבנן). וכך נפסק בשש"כ (פרק סח סעי' כו והע' ק), למרות שלדעתו נאסרו בחוה"מ כל ל"ט המלאכות, למרות שבמשנ"ב (סי' תקלו סעי' א, בה"ל ד"ה ומותר) משמע שאסור. בטעם הדבר צריך לומר שמכיון שהוצאה בשבת היא "מלאכה גרועה" (תוס' שבת ב ע"א ד"ה פשט), לא נאסרה בחוה"מ[11]. לכאורה, סברה זו יכולה להיאמר רק לסוברים שמלאכת חוה"מ אינה אסורה אלא מדרבנן, שהרי אם נאסרה מן התורה, אף "מלאכה גרועה" בכלל זה. אך הגרש"ז אויערבך (מובא בשש"כ שם הע' קו) הסביר שמלאכה קלה, שאין בה כל טורח ומשך זמן, לא נאסרה כלל (וכ"כ בשמו בס' "חוה"מ כהלכתו", פרק ב סעי' ט והע' כה. וצ"ל שזה בכלל "מסרן הכתוב לחכמים"), כעין דעת האשל אברהם בנטילת גבשושית (לעיל סעי' ב). 

ה. לדעת הגרש"ז אויערבך (מובא שש"כ פרק סח הע' קו) מותר להבעיר אש בחוה"מ ללא הגבלה. גם היתר זה מוסבר באותה דרך, שחכמים התירו מלאכות שאין בהן טורח ומשך זמן (חוה"מ כהלכתו פרק ב סעי' ט).

מאידך גיסא, לדעת ה"אשל אברהם" (מבוטשאטש, סי' תקלז סעי' א) לא התירו הבערה שלא לצורך המועד כלל[12], (והולך לשיטתו, שגדר האיסור הוא "מלאכה").

ו. בשו"ע (סי' תקמז סעי' יב) מבואר שגם קטיף של עלה אחד הוא מלאכה גמורה (וכן פסק בשש"כ פרק סו סעי' נז). ומכאן שמה שנאסר בחוה"מ הוא "מלאכה" ולא טירחה", ונאסרו אפילו מלאכות שאין בהן טורח ומשך זמן.

בספר "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב הע' כח) נכתב ביישוב הקושיא, שמלאכה שבדרך כלל מקובל לעשותה בשיעור מרובה, אסור לעשותה אפילו בשיעור מועט; ולא הקלו אלא במלאכה שתמיד נעשית בשיעור מועט[13]. ונראה שמן הסיבה הזאת החמיר בדין השקיה שאין בה טירחה (לעיל סעי' א).

לדעה הסוברת שמלאכת חוה"מ נאסרה משום "טירחה", צריך לומר שמטעם זה אסרו כל אחת מל"ט מלאכות שבדרך יש בה טירחה, אף אם במקרה מסויים אין בה טירחה.

ז. במאמרנו הקודם (הע' 12) עמדנו על כך שחז"ל אסרו דברים רבים שיש בהם טירחה, למרות שאינם כלולים באחד מל"ט מלאכות ואף לא באיסורי דרבנן הנובעים מהם. הדבר מובן יותר לפי הדעה הסוברת שגדר האיסור הוא "טירחה" ולא "מלאכה"; ולדעה הסוברת שנאסרה "מלאכה" יש לומר שגם טירחה נאסרה, כפי שמפורש בסוגיא במסכת ע"ז.

ח. המשנ"ב (סי' תקלו סעי' א, בה"ל ד"ה ומותר) הורה להחמיר בדין "שביתת בהמתו" בחוה"מ, משום שהוא חושש לדעה הסוברת שמלאכת חוה"מ אסורה מדאורייתא. והולך לשיטתו, שגדרי איסור המלאכה בחוה"מ הם משום "מלאכה". ואם נאמר שמה שנאסר זה רק טירחה, יוצא שאדרבה, עדיף שאדם ירכב על בהמתו מאשר יתאמץ ללכת ברגליו.

ט. רש"י (חגיגה יז ע"ב ד"ה ופנית) כתב שיציאה מחוץ לתחום מותרת בחוה"מ (למרות שהתוס', חגיגה יח ע"א ד"ה חולו, כתבו בשמו שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה). וכך נפסק בשש"כ (פרק סח סעי' כו והע' קה). כל זאת בניגוד לדברי המנ"ח (מצוה שכג ס"ק ב), האומר שלסוברים שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה, גם יציאה מחוץ לתחום אסורה.

לכאורה היה נראה לומר שיש לחלק בין ל"ט מלאכות לבין תחומין, שאינם כלולים בהן. אך יו"ט יוכיח, שכשם שנאסרו בו ל"ט מלאכות, כך נאסרו בו גם תחומין (עי' שו"ע סי' תקטו). ולסוברים שתחומין בשבת וביו"ט אסורים מדאורייתא, ואעפ"כ הותרו בחוה"מ, יש לומר שחז"ל לא רצו לאסור תחומין, שאינם מלאכה ממש.

י. מדברי השו"ע (סי' תקלז סעי' ט-יא) מוכח ש"דבר שאינו מתכוון" מותר בחוה"מ (עי' שש"כ פרק סח סעי' לא; "חוה"מ כהלכתו" פרק ב סעי' יח); והדבר מוסכם אף לסוברים שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה, שהרי הדבר מפורש בגמרא. וע"כ צריך לומר שמותר מפני שאין בכך טירחה מיוחדת (שש"כ שם הע' קפא).

לסוברים שאיסורי חוה"מ הם "מלאכה" נצטרך לומר שהדבר לא הותר אלא בשינוי בולט; ומכיון שכך זהו מצב של "פס"ר דלא איכפת ליה", שגם בשבת אין בו איסור תורה, ואף יש המתירים אותו לגמרי (עי' שו"ע סי' שכ סעי' יח).

יא. הרדב"ז (ח"א סי' תשכז) דן במלאכה שאינה צריכה לגופה בחוה"מ. עפ"י שיטתו, הוא תולה את דינה במחלוקת אם מלאכת חוה"מ דאורייתא או דרבנן. ולכאורה נראה שאין קשר בין הדברים: אם מטרת הפעולה היא דבר המותר בחוה"מ - הרי היא מותרת גם אילו היתה מלאכה גמורה. ואם מטרת הפעולה היא דבר שלא הותר בחוה"מ, מה לי בכך שהמלאכה אינה צריכה לגופה, הרי סוף סוף יש כאן גם מלאכה (לפחות מדרבנן) וגם טירחה.

יב. גם דינה של "אמירה לעכו"ם" (שו"ע סי' תקמג סעי' א), מסתבר שתלויה בחקירתנו: אם האיסור הוא מטעם "מלאכה", אף מלאכת גוי בכלל זה, כפי שנאסרה בשבת. ואם האיסור הוא מטעם "טירחה", הרי באמירה לגוי אין כל טירחה פיסית. ולכאורה, האיסור על אמירה לעכו"ם בחוה"מ מוכיח שהאיסור הוא "מלאכה".

לסוברים שהאיסור הוא "טירחה" יש לומר שזוהי גזירה מיוחדת, שבאה למנוע מצב שבו מלאכת גויים תהפוך את ימי חול המועד לימי חולין גמורים.

יג. בדינה של מלאכה הנעשית בגרמא, נראה לכאורה שאכן ישנה נפק"מ גדולה בין השיטות: אם נאמר שבחול המועד נאסרה "טירחה" - במלאכה הנעשית בגרמא יש לא פחות טירחה, ולעתים יכול להיות שאף יותר. אבל אם נאמר שמה שנאסר בחוה"מ זהו "מלאכה" - יש לומר שהדבר מותר, כפי שלא נאסר ביו"ט מעיקר הדין (כל זמן שאין בזה משום טירחה מרובה, כדלעיל, סעי' ז). אך גם לשיטה הסוברת שגדר איסורי חול המועד הוא "טירחה", לא יתכן שדבר המותר ביום טוב מעיקר הדין יהיה אסור בחול המועד. ולכל היותר יש לומר שכל ההגבלות שנאמרו על "גרמא" ביו"ט (כגון: לסוברים שמותר רק באקראי ולא דרך קבע) ייאמרו אף בחוה"מ.

יד. כאשר יש הזדמנות לרווחים גדולים, מותר לעשות מלאכה שאינה גמורה, אם יוציא חלק מן הרווח לצורכי החג (שש"כ פרק סז סעי' יט). בגידרה של "מלאכה גמורה" נכתב בשש"כ (שם) עפ"י הפמ"ג (סי' תקלט, מש"ז ס"ק ג) דהיינו מלאכה האסורה בשבת וביו"ט מן התורה; והולכים לשיטתם, שגדר האיסור הוא "מלאכה". ואילו החזו"א (סי' קלה בסופו, ד"ה רא"ש) כתב להבחין בין "מלאכת עמל ועבודה" לבין "טירחה בעלמא"; ואף הוא הולך לשיטתו (לעיל אות א).   

טו. דין "ריבוי בשיעורין" דורש דיון נפרד, ויתבאר לקמן (אות ג).

 

ג. "ריבוי בשיעורין" בחול המועד

האשל אברהם (בוטשאטש, סי' תקלז סעי' א) נוקט שאיסורי חוה"מ הם כאיסורי שבת (ולשיטתו, שמלאכת חוה"מ מ נאסרה ה"ת), ואעפ"כ התירו בהם "ריבוי בשיעורין" כמו בבישול ביום טוב. ובטעמו יש לומר ש"ריבוי בשיעורים" הותר בבישול ביו"ט מפני שהבישול הוא בבחינת "הותרה". לשיטה הסוברת שמה שנאסר בחול המועד הוא טירחה, הדבר פשוט בהרבה, שכן יש לומר שריבוי בשיעורין מותר בחוה"מ מפני שאין בו שום טירחה מיוחדת[14].

אלא שיש נפק"מ למעשה מיסוד ההיתר של "ריבוי בשיעורין": אם נאמר שיסוד איסורי חוה"מ הוא "מלאכה", וריבוי בשיעורין מותר מפני שאינו מלאכה - יש לחלק בין ריבוי בשיעורין הנעשה לפני תחילת הפעולה (כגון: מילוי הסיר בכמות עודפת עוד לפני תחילת הבישול) לבין ריבוי בשיעורין הנעשה לאחר תחילת הפעולה. אבל אם נאמר שיסוד איסורי חוה"מ הוא "טירחה", וריבוי בשיעורין מותר מפני שאין בו טורח מיוחד - יוצא שאם האדם עושה פעולה מיוחדת כדי שהמלאכה שיעשה אח"כ תהיה "ריבוי בשיעורין" – הדבר ייאסר. ולפי זה יוצא, שאם מחשב ההשקיה כבר מתוכנת לכמות מסויימת, אסור לבצע פעולה מיוחדת כדי שההשקאה הבאה תהיה בכמות גדולה יותר, וכן אסור למלא את מיכל הדשן לפני פתיחת ברז ההשקאה, במטרה שההשקיה תוסיף לצמחים גם חומרי מזון, שאין בהם משום "דבר האבד". אך מסתבר לומר שכאשר מדובר באופן של "ריבוי בשיעורין" המותר מעיקר הדין ביום טוב, כגון בבישול, לא יתכן שהדבר ייאסר בחול המועד.

 

מסקנות

כאמור, ישנה מחלוקת גדולה בגדר מלאכת חול המועד, אם האיסור הוא משום "טירחה" או משום "מלאכה". מתוך הדוגמאות שנידונו בהלכה, ואף מתוך הבירור של השיטות, נראה שאכן ישנה מידה רבה של צדק בקביעתו העקרונית של הרב אפשטיין, שגדרי מלאכת חול המועד שונים ביסודם ממלאכות שבת[15]. אך למעשה נראה שלא ניתן לדחות על הסף את דעתם של הפוסקים המרכזיים ביותר בדורות האחרונים: החיי"א, הפמ"ג והמשנ"ב. ומאחר שהם נקטו באופן חד-משמעי שגדר איסורי חול המועד הוא ל"ט המלאכות שנאסרו בשבת וביו"ט – כך יש להורות למעשה.

אך נראה שאין נפק"מ גדולה בין השיטות, כפי שראינו בדוגמאות השונות שהבאנו לעיל. וההשלכות האפשריות למחלוקת הן בעיקר בתנאי ההיתר של "ריבוי בשיעורין" ו"גרמא". ועל כך יש להוסיף שתי הערות עקרוניות:

א. גם אם נאמר שגדר האיסור הוא "טירחה", לא יתכן שיהיה "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא". לכן לא יתכן שפעולה מסויימת תהיה מותרת בשבת, להלכה ולמעשה, ואסורה בחול המועד. ולכן, בתנאים שבהם "גרמא", "דבר שאינו מתכוון" או "ריבוי בשיעורין" וכדו' מותרים בשבת או ביו"ט, הם יהיו מותרים גם בחוה"מ.

ב. גם אם המלאכות שנאסרו הן בגדרי "מלאכה", הרי מלבד זאת אסרו גם טירחה מרובה.

לכן, בסיכומו של דבר, נראה שהמחלוקת בין שתי השיטות בגדרן של המלאכות האסורות בחוה"מ – אם זהו איסור "מלאכה" או "טירחה" – הוא יותר בצורת ההסברה מאשר בהלכה למעשה.

 

ולמעשה יוצא כך:

א. כל אחת מל"ט מלאכות שבת שיש בהן מידה של טירחה – אסורה לכל הדעות.

ב. פעולה שיש בה טירחה מרובה – אף אם אין בה משום אב מלאכה – אסורה ג"כ לכל הדעות.

פעולה שהיא מל"ט מלאכות אבל אין בה שום טירחה ומשך זמן (כמו: הדלקת גפרור, פתיחת ברז, קשירת קשר פשוט, הוצאה מרשות לרשות וכדו') – דינה שנוי במחלוקת בין בעלי הדעה שמה שנאסר בחוה"מ הוא "מלאכה", בעוד שלסוברים שהאיסור הוא "טירחה" פשוט שפעולות אלו מותרות.

 

›››למאמר: 'השקיה בחול המועד'/ הרב עזריאל אריאל

 

›››למאמר: 'השקאה בחול המועד' (תגובה)/ הרב יעקב אפשטיין

 



[1] אנציקלופדיה תלמודית (חי"ג עמ' קיב); הגרמ"ש קליין (חוה"מ כהלכתו פרק ב, ביאורים אות ו-ז).

[2] אף שבתחילת הדברים (כלל קו סעי' א) לא הכריע בשאלת יסוד האיסור, אם הוא מדאורייתא או מדרבנן.

[3] והוסיף שאעפ"כ לא אסרו מלאכה שאין בה שום שיהוי ומשך זמן, משא"כ בבישול (ולשיטתו, סי' תקלג, שמלאכת חוה"מ אסורה מה"ת.

[4] אף שבתחילת הל' חוה"מ (סי' תקל סעי' א ד"ה ומותר) לא הכריע באופן חד-משמעי שמלאכת חוה"מ אסורה מן התורה.

[5] וכן ב"מבקשי תורה" (סי' קכה סעי' ב). ועי' שש"כ (פרק סו הע' קפא).

[6] ועי' יראים השלם (סוף סי' שד).

[7] בלשון זה נכתב גם בפרק שני (דף יג ע"א).

[8] וצ"ע בדין זה לפי הלימוד מהפסוק "את חג המצות תשמור". עי' מנ"ח ו"חכו ממתקים" (שם).

לשאלת מקור האיסור, אם הוא איסור עשה או לאו, יש נפק"מ גם לחיוב נשים בשמירת חול המועד, שהרי זוהי מצוה שהזמן גרמה. בשאלה זו עי' מנ"ח (סי' שכג ס"ק ב); "חכו ממתקים" (סי' תקל הע' ח) ובמקורות שהביאו בדבריהם. ומכיון שפשטות הדברים היא שאף נשים חייבות בכל דיני חוה"מ כאנשים, ואין מי שחולק על כך למעשה, יש לומר שאיסורי חוה"מ הם איסור לאו.

[9] וצ"ע בדעת המשנ"ב (סי' תקלז ס"ק כז, ושעה"צ ס"ק כג-כד), שדעתו בשאלה זו לא ברורה, אף שהוא נוקט שגדר האיסור בחוה"מ הוא "מלאכה".

[10] בענין מלאכה הנעשית לצורך ההנאה מן הפעולה עצמה, עי' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ב סעי' לב, פרק ז הע' סז) שכתב לאסור. הוא מביא את דעת הגר"מ פיינשטיין (שם פרק ב סעי' פד) שהתיר דייג להנאה בחוה"מ, ומציין שרוב הפוסקים חולקים על כך. ומסתבר שאף שאלה זו תלויה במחלוקת היסודית בגדרי מלאכת חול המועד.

[11] לכאורה היה מקום לומר, שמכיון שהוצאה (ואף הבערה) הותרו ביו"ט אף שלא לצורך, מטעם "מתוך" (עי' ביצה יב ע"א; רמב"ם הל' יו"ט פ"א ה"ד), הוא הדין בחוה"מ. אבל להלכה פסקו המשנ"ב (סי' תקיח ס"ק ח) והשש"כ (פרק יט הע' ה) שהוצאה שלא לצורך כלל אסור ביו"ט מן התורה, כדעת בעלי התוס' (ביצה שם ד"ה ה"ג), הסוברים שהוצאה שלא לצורך כלל אסורה ביו"ט מן התורה. ומכאן שלא שייך לומר שהוצאה והבערה הותרו בחוה"מ מטעם "מתוך" כשהן נעשות שלא לצורך כלל.

[12] ואכן הרב שלמה אבינר ("תחומין" ח"ג עמ' 94 הע' 68) כתב בשם הגרא"ד אויערבך, שאסור לנסוע במכונית לצורך הזמן שאחר המועד, מפני שיש בזה הבערה שלא לצורך.

נפק"מ נוספת היא הבערה לצורך נכרי: הגרי"ש אלישיב (מובא בס' "מבקשי תורה" ח"ב סי' קו סעי' מ) נוקט שהדבר אסור, ואילו הגרש"ז אויערבך (שש"כ שם) הורה להתיר. וכך משמע מהחכמת שלמה (לשו"ע סי' תקל). ועי' "חוה"מ כהלכתו" (פרק ז הע' קלא; עמ' תמז, הע' לעמ' רנט).

[13] וכ"כ הרב ש. א. רוטר ("מבקשי תורה" עמ' תרמה).

[14] כאן המקום להתייחס להערתו של הרב אפשטיין (הע' 10) על מה שנכתב בשש"כ (פרק סו הע' סו) בענין ריבוי בשיעורין בכיבוס בחוה"מ, שיש האוסרים אותו. ולענ"ד נראה שיש הבדל מהותי בין איסור כיבוס וגילוח בחוה"מ לבין שאר האיסורים. כיבוס וגילוח לא נאסרו אלא מצד התוצאה שלהם – שהבגדים מכובסים והראש מגולח; וזאת כדי שהאדם יקפיד להשלים את כל מלאכתו לפני החג, ולא ייכנס אליו כששערו פרוע ובגדיו מלוכלכים. לכן אין דרך להתיר כיבוס וגילוח, לא ע"י פועל שאין לו מה שיאכל ולא ע"י "ריבוי בשיעורין" וכדו'. אבל שאר מלאכות חוה"מ, שנאסרו מצד הפעולה, אכן מסתבר להתיר בהן "ריבוי בשיעורין".

[15] אך הטענה העקרונית של הרב אפשטיין, שהאיסור מונח בתוצאה של המלאכה (או, ליתר דיוק, במטרתה) ולא בפעולה – נראית לענ"ד מרחיקת לכת ביותר. לכל היותר יש לומר שהאיסור הוא הטורח והמאמץ, שהוא הפוגע בשמחת החג ובאפשרות להקדיש את הזמן ללימוד תורה. ממילא ברור שאיסורי מלאכת חול המועד הם איסורי "גברא", כמו שאר מלאכות שבת ויו"ט, ולא שייך לומר שיהיו איסור "חפצא".

עם זאת יש להסכים עם הגדרתו של הרב אפשטיין בענין מלאכה הנעשית בחול המועד בשינוי, שאין זה כמו "שינוי" בשבת. בשבת - המדובר בשינוי בצורת הפעולה, ואילו בחוה"מ זהו שינוי בעיקר בתוצאה. אך לענ"ד אין פירושו של דבר שהאיסור מונח בתוצאה, כדברי הרב אפשטיין, אלא ש"מעשה אומן", מדרך הטבע, דורש יותר ריכוז ותשומת לב מן העושה, וע"כ הטירחה הנפשית שיש בו, אם לא הטירחה הפיסית, רבה יותר. הגבלת ההיתר, בחלק מהמקרים, ל"מעשה הדיוט" בלבד, תואם את מגמתם של חז"ל לצמצם את היקפם של היתרי העבודה בחול המועד.