שמירת המקדש

שמירת המקדש

כידוע כניסה למקום הר הבית בטומאה ובבגדים שאינם הולמים אסורים מדאורייתא גם בזה"ז. השאלה האם כדאי, האם מותר או שמא אסור להעמיד שומרים שידאגו לקדושת המקום?

הרה"ג יעקב אריאל שליט"א | תמוז-אב תש"ס גליון 36

 

א. שיטת האבני נזר

 

האבני נזר (יו"ד סי' תמט) אוסר להעמיד שומרים על הר הבית בזה"ז, משום שלדעתו שמירה נחשבת לעבודה ועבודה טעונה בגדי כהונה וטהרה ובזה"ז אין לנו בגדי כהונה וכולנו טמאי מתים. ואע"פ שהשומרים עומדים מחוץ להר הבית, הדבר דומה לעומד בחוץ ומהפך בצינורא באברים הנמצאים על המזבח, שחייב לדעת הראב"ד (הל' ביאת מקדש פ"ד ה"ד). וה"ה גם כאן,  השומרים העומדים בחוץ נחשבים למי שעושים עבודה בפנים.

נימוק אחר לאסור את השמירה על הר הבית בזה"ז לדעתו, שהשמירה חייבת להיעשות במשמרות המסודרים מימי שמואל ודוד וכיום  אין לנו כהן המכיר את משמרתו. וכהן העובד שלא במשמרתו חייב מיתה, כמו שמצינו במשורר  ששיער.

מסקנתו היא שלדעת הרמב"ם שמירה היא עבודה ואסורה בזה"ז ולדעת הרא"ש היא אינה עבודה ומותרת בזה"ז, אלא שספיקא דאורייתא לחומרא ולמעשה השמירה אסורה.

 

 

ב. שמירה כעבודת פנים

 

הנחתו של האב"נ ששמירה היא עבודת פנים צ"ע לענ"ד. אין השמירה דומה למהפך בצינורא. המהפך בצינורא אכן עושה עבודת פנים, שהרי האברים נמצאים בפנים על המזבח והם מתהפכים ע"י המהפך בצינורא העומד בחוץ. מה שא"כ השומר. כל עבודתו היא בשמירתו וזו נעשית כולה בחוץ ואין בה שום דבר הנעשה בפנים. כנראה סבר האב"נ  שהשמירה היא על הנעשה במקדש בפנים ולכן היא עבודת פנים. אך הרמב"ם כתב  (הלכות בית הבחירה פ"ח ה"א):

"שמירת המקדש מצות עשה, ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין..."

מבואר מדבריו שעיקר השמירה הוא בחוץ דווקא שכל הבא אל המקדש יראה את משמר הכבוד העומד בחוץ ובכך יכבד את המקדש; ואינה צורך פנים.

לדעת הרא"ש (פ"א מ"א) מטרת השמירה למנוע הסחת דעת מן המקדש. ולדעתו, אפשר לומר שהשמירה היא צורך פנים.  ויש לדייק זאת גם מדבריו שהשמירה היא גם ביום וגם בלילה. ובשלמי בלילה יש צורך בשמירה, כי בלילה אין עבודה במקדש[1] ולכן יש צורך בשמירה כדי שלא תהיה הסחת דעת מהמקדש. אך ביום שהכוהנים בעבודתם ודעתם נתונה בה ואין הסחת דעת א"כ שמירה למה? אלא ע"כ מטרת השמירה דומה למה שמצינו במעמדות, שאנשי המעמד עמדו על הקורבן בשעת הקרבתו, גם לשומרים יש תפקיד דומה, לעמוד על משמר העבודה. כי הכוהנים טרודים בעבודתם  ומרוב טרדתם בפרטי העבודה הם עלולים להסיח דעתם ממנה. ולכן יש צורך בשומרים אחרים שאינם טרודים בעבודה שישמרו ולא יסיחו דעתם מעבודת המקדש. וא"כ השמירה היא צורך עבודת פנים[2].

אולם בזה"ז בעוונותינו  אין עבודה במקדש ולשמירה אין שום תפקיד של צורך פנים. והאב"נ עצמו כותב שבימינו  מטרת השמירה היא רק כדי למנוע מטמאים וזרים להיכנס למקדש וא"כ גם לדעתו אין כיום השמירה צורך עבודת פנים וא"כ אינה עבודה.

גם הגר"א פירש את השמירה באופן דומה, אלא  שלדעתו התורה עצמה כתבה שהשמירה גם בזמן המקדש נועדה למנוע כניסת זרים למקדש שנאמר (במדבר יח,  ז):

"ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח ולמבית לפרכת ועבדתם עבדת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת".

 וא"כ אין כאן צורך פנים.

 

ג. מטרת השמירה

 

 אלא שיש להעיר על הגר"א מהגמ' (תמיד כו ע"א):

"מנא ה"מ? אמר אביי: אמר קרא (במדבר ג, לח) והחונים לפני המשכן קדמה לפני אוהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל".

פסוק זה רק מציין את השמירה  אך לא את מטרתה  ומדוע לא הביאה הגמ' את הפסוק  שהגר"א הביא מפרשת קורח שבו מצוינות גם מצוות השמירה וגם מטרתה למנוע כניסת זרים? אלא ע"כ מהגמ' מוכח, או כהרא"ש, שמטרת השמירה העיקרית היא מניעת הסחת דעת, או כהרמב"ם, משום כבוד המקדש. אך מאחר והתורה מכנה זאת כשמירה יש לה גם מטרה נוספת, לשמור על המקדש מכניסתם של זרים. וכוונת התורה בפרשת קורח לומר שמכיוון שיש צורך למנוע כניסתם של זרים (בפרט אחרי שקורח ועדתו רצו להקטיר קטורת במקדש) הטילה התורה את השמירה על הכוהנים, שבלאו הכי נמצאו במקום, גם למטרות אחרות. וסברה כעין זו כתב האב"נ  לעניין שמירה מגנבים. מטרת השמירה העיקרית לא הייתה למנוע גנבות. אך מאחר והשומרים כבר נמצאים במקום תפקידם כ"שומרים" הוא גם למנוע גנבות[3]. ומכיוון שעיקר מטרתה של  השמירה בזמן המקדש היא לא מניעת כניסתם של זרים וטמאים, והיום זוהי מטרתה הבלעדית, אין השמירה בזה"ז דומה לשמירה בזמן המקדש. ולכן גם אם נגדיר את השמירה בזמן המקדש כעבודה, הרי בזה"ז זוהי שמירה אחרת ואינה עבודה.

מיהו ייתכן להבחין בין הרמב"ם לבין הרא"ש. לדעת הרא"ש, שמטרתה העיקרית של השמירה הייתה מניעת הסחת דעת מהמקדש, בימינו אין זו מטרתה והשמירה אינה עבודה. אך לדעת הרמב"ם שמטרת השמירה היא כבוד המקדש יש מקום לומר שגם בימינו יש לכבד את מקום המקדש ולהעמיד עליו משמר כבוד. וא"כ גם בימינו זו אותה עבודה שהייתה בזמן המקדש. אם כי נלע"ד שאע"פ שיש מצוה לכבד את מקום  המקדש גם בזה"ז, אין זה אותו כבוד. שהרי לדאבוננו גלה כבוד מישראל ובהמ"ק שמם וחרב. משמר כבוד לפלטרין חרב אינו ממש כבוד, אלא רק זכר לכבוד שהיה בעבר, או צפייה לכבוד שיהיה אי"ה בעתיד הקרוב.  ובודאי שאין בשמירה בזה"ז צורך פנים, שהרי הפנים לצערנו אינו מכובד, השמירה היא צורך חוץ בלבד, כדי להדגיש שתחומי המקדש ראויים לכבוד גם בהעדר בית מקדש. וא"כ אין זו עבודה. וצ"ע.

ואכן החינוך (מצווה שפח) כתב שמצווה זו אינה נוהגת אלא בזמן הבית. ומבואר בדבריו שבזה"ז אין מקום לאותה שמירה שהייתה בזמן המקדש. ואם יש כיום מקום לשמירה הרי מטרותיה שונות ואין להגדירה כעבודת המקדש כפי שהייתה בזמן המקדש. ובספר צמח יהודה (להגרי"ז סגל סי' קלח) דייק כן גם מלשון הרמב"ם בסהמ"צ  (מצווה כב) שכתב:

גדולת ההיכל ורוממותו הם השומרים המסודרים עליו. משמע שכשההיכל חרב אין מקום לאותה שמירת כבוד.

 

ד. טוהרת המקדש

 

ועדיין יש מקום לומר ששמירה בחוץ למניעת כניסתם של זרים וטמאים היא צורך פנים. כי המצוה היא לשמור על טוהרת המקדש. כלומר זהו חיוב חפצא וכפי שהתורה ניסחה את האיסור: " וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".

כלומר האיסור הוא לא רק בכניסה בטומאה למקדש, אלא חובתנו לשמור על טוהרתו של המקדש לבל תטמא. ואע"פ שאין המקום מקבל טומאה, אולם הימצאותה של טומאה במקדש פוגמת את קדושתו. וא"כ מניעת כניסתם של טמאים למקדש היא צורך פנים ויש בה אולי מעין עבודה.

ואולי יש להביא ראיה שעיקר המצוה הוא סילוק הטומאה מן המקדש ולא רק איסור כניסה בטומאה מהגמ' (עירובין קד ע"ב):

"שרץ שנמצא במקדש כהן מוציאו בהמיינו שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקה. רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה".

מלשון המשנה משמע שהאיסור הוא בהשהיית הטומאה במקדש. ואף ר' יהודה שאוסר את הוצאתה בהמיינו, למרות שזו הדרך המהירה ביותר, מסכים להנחתו של ריב"ב שיש איסור בהשהיית הטומאה אלא שלדעתו אין הצדקה להרבות טומאה ע"מ להוציא טומאה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש פ"ג הט"ז):

"המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ה'".

ועוד שם במסכת עירובין (קה ע"א):

"מצוה בתמימים, אין שם תמימים - נכנסין בעלי מומין. מצוה בטהורין, אין שם טהורין - נכנסין טמאין".

ואם האיסור הוא הכניסה בטומאה,  מה ההגיון להכניס טומאה נוספת ע"מ להוציא טומאה קיימת? הטומאה הקיימת מכבר אין בה מעשה ואילו הכנסת הטומאה החדשה היא בקום ועשה! אך אם נאמר שהמצוה היא שלא תהיה  טומאה במקדש, הימצאות  הטומאה במקדש חמורה יותר מהכנסתה של טומאה ע"מ לטהר את המקדש. ועיין שם בגמ' שהוצאת טומאה הושוותה לתיקון בדק הבית. וכן פסק הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ז הכ"ג):

"בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל או להוציא משם את הטומאה, מצוה שיהיו הנכנסין כוהנים תמימים... מצוה בטהורים, לא מצאו טהורים יכנסו טמאים".

משמע שטיהור המקדש מטומאתו שווה לתיקונו ושניהם חלים על החפצא של המקדש. 

ואע"פ שמי שנכנס דרך גגות פטור, ולכאורה צריך להתחייב מדין הימצאותו בטומאה במקדש, מה גם שעשה מעשה בכניסתו? י"ל שהתורה לא חייבה אדם טמא על הימצאותו במקדש אלא רק כשנכנס דרך ביאה ולא כשנכנס דרך גגות. אולם לא הכניסה היא עיקר האיסור, היא אינה אלא תנאי בחיוב. והראיה שגם טומאה שנכנסה מאליה, כגון שרץ שמת במקדש, מצוה להוציאה, אפילו ע"י טמאים.

וכן כתב הגר"ח בחידושיו המשוכפלים. הרמב"ם פסק שמחוסר כיפורים שנכנס למקדש פטור, מאידך הוא פסק שמחוסר כיפורים שאכל קדשים חייב. וחילק הגר"ח, שאכילת קדשים אסורה מצד הגברא, שאסור לאדם טמא,  וה"ה למחוסר כיפורים שעדיין לא טהור לגמרי, לאכול קדשים. מה שא"כ בביאת מקדש, שם האיסור מצד החפצא, שאסור לטמא את המקדש, ומחוסר כיפורים שאינו טמא גמור אינו מטמא את המקדש, לכן פטור.

ולפי"ז י"ל ששמירת המקדש בחוץ כדי למנוע את טומאתו בפנים היא עבודה צורך פנים.

ואעפ"כ מסתבר לומר שמניעת כניסתם של טמאים וזרים אינה עבודה, כי אין בה מעשה. והאב"נ עצמו הביא ממס' ב"מ (צג ע"א) שמשמר אינו נחשב לעושה מעשה. אלא שהוא הסתפק שמא בקדשים יושב ושומר כעושה מעשה דמי. וצ"ע.

 

ה. גדרי עבודה

 

ועצם המושג  "עבודה" צ"ע. לא כל דבר שהכוהנים חייבים לעשות נחשב לעבודה. לדוגמא, אכילת תרומה. נאמר בגמ' (פסחים עב ע"ב):

"מעשה ברבי טרפון שלא בא אמש לבית המדרש. לשחרית מצאו רבן גמליאל, אמר לו: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש? אמר לו: עבודה עבדתי. אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימה, וכי עבודה בזמן הזה מנין? - אמר לו: הרי הוא אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם והזר הקרב יומת - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש".

האם לאכילת תרומה יש גדרי עבודה לכל דבר? הרי תרומה מותרת  לכוהנים בעלי מומין, לנשיהם  ולעבדיהם הכנענים ואף לבהמותיהם. וכן אין צורך בבגדי כהונה כדי לאוכלה והיא נאכלת בגבולין! ואע"פ שהתורה כינתה אותה בשם "עבודה" אינה עבודה ממש.

וכן שירת הלוויים מכוונה בשם "עבודה"  והרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ג ה"ו) אף מתיר משום כך נגינה בכלי בשבת:  "וחליל זה דוחה שבת מפני שהוא חליל של קרבן וחליל של קרבן עבודה היא ודוחה את השבת". אע"פ שהוא פסק שעיקר שירה בפה (שם הל' ג)[4]. ושיר הוא צורך קרבן ובכל זאת אין לשירה כל גדרי עבודה שהרי הלוויים הם שהיו משוררים ולא הכוהנים ולוי אונן כשר לשירה. והמשוררים בכלים יכלו להיות גם זרים, כגון ישראלים מיוחסים המשיאים לכהונה, אע"פ שגם השירה בכלי נחשבת ל"עבודה" לעניין שבת לדעת הרמב"ם.

ובגמ' (יומא כד ע"ב) מצאנו שהדלקת המנורה אינה עבודה וע"כ משום שהיא כשרה בזר, לדעת הרמב"ם אפילו לכתחילה, ולדעת הראב"ד בדיעבד. ואע"פ שהדלקת המנורה צורך פנים היא בכל זאת אינה עבודה. וא"כ ה"ה שמירה אינה עבודה שהרי כשרה בלויים.

 

ויש סוגיה מפורשת בגמ' (זבחים יד ע"א) העוסקת בגדרי עבודה:

"והא שחיטה דעבודה שא"א לבטלה, וכשרה בזר! א"ל: שחיטה לאו עבודה היא. ולא? והאמר ר' זירא אמר רב: שחיטת פרה בזר - פסולה, ואמר רב עלה: אלעזר וחוקה כתיב בה! שאני פרה, דקדשי בדק הבית היא. ולאו כל דכן הוא? קדשי בדק הבית הויא עבודה, קדשי מזבח לאו עבודה היא? אמר רב שישא בריה דרב אידי: מידי דהוה אמראות נגעים, דלאו עבודה היא ובעיא כהונה. והרי הולכת אברים לכבש, דעבודה שאפשר לבטלה היא, ופסולה בזר, דכתי': (ויקרא א, יג) והקרי' הכהן את הכל (והקטיר)  ואמר מר: זו הולכת אברים לכבש! היכא דגלי גלי, והיכא דלא גלי לא גלי".

הרי לנו דיון בכמה נושאים, האם הם מוגדרים כעבודה, כגון שחיטה, ראיית נגעים והולכת אברים. שחיטת קרבן רגיל אינה עבודה וכשרה בזר. שחיטת פרה אדומה היא עבודה ופסולה בזר. ראיית נגעים אינה עבודה ובכל זאת צריכה כהן. הולכת אברים אינה עבודה גמורה ופסולה בזר. ומשמע לכאורה שגדרה של עבודה הוא הצורך בכהונה, אם כי אין זה כלל מוחלט. ראיית נגעים, לדוגמא אינה עבודה אע"פ שהיא צריכה כהונה (וכן הולכת אברים לר"ש וכבר הבאנו לעיל אכילת תרומה וכן נשיאות כפים - כל אלו אינן עבודות). לא כל מה שצריך כהונה נחשב לעבודה, אך עבודה צריכה כהונה. ולכן דבר שמותר בזרים בהכרח אינו עבודה. וכן משמע מרש"י שם שפירש ששחיטה אינה עבודה כי היא כשרה בזר. אלא שהתוס' הקשו עליו:

"…ואי אפשר לומר כן דאהכשר זר גופה מייתי לה [הכא] ובפ"ק דמנחות (ו ע"ב)…"

כלומר קושיית הגמ' היא מדוע שחיטה כשרה בזר והתירוץ הוא ששחיטה לאו עבודה. התירוץ חייב להסביר מדוע שחיטה כשרה בזר? "וא"א לתרץ משום ששחיטה כשרה בזר..."

וממשיכים התוס':

"ומיהו יש ליישב פירושו דכיון דבשום מקום לא בעי כהן בשחיטה - לאו עבודה היא ולהכי פריך עלה מפרה".

אך התוס' עצמם הביאו הסברים אחרים לגדרי עבודה:

" וה"ר יעקב דאורלינ"ש מפרש לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים א"כ לאו מטעם עבודה ציוה המקום שחיטה.

ולי נראה לאו עבודה היא מדמכשרינן לקמן בפ' שני (כו ע"א) עומד בדרום והושיט ידו לצפון ושחט בקדשי קדשים ובמקבל פסול דדרשינן אותו בצפון ולא שוחט בצפון אבל מקבל בצפון ובשלמים מכשירין עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט ואם קבל קבלתו פסולה דדרשינן בפ' כל הפסולין לקמן (לב ע"ב) בן הבקר לפני ה' ולא שוחט לפני ה' אבל קבל קבלתו פסולה משום דכתיב לעמוד לפני ה' לשרתו אלמא כל שירות לפני ה' ש"מ מדמכשיר רחמנא עומד בחוץ והושיט ידו לפנים ושחט מכלל דשחיטה לאו עבודה היא .

ועוד מדאמר בההיא שמעתא בפ"ב (כו ע"א) נתלה ושחט שחיטתו כשרה דשחיטה על ירך אמר רחמנא ולא שוחט על ירך (אמר רחמנא) אלמא דשחיטה לאו עבודה היא דאי עבודה היא לא הוה מכשר רחמנא בכי האי גוונא דהא נתלה וקבל אמרינן דקבלתו פסולה משום דאין דרך שירות בכך".

העולה מדברי רש"י ותוס' שאלו הן גדרי עבודה:

1. דבר שכשר רק בכהן.

2. דבר שהוא ייחודי רק לקרבן.

3. דבר שנעשה רק לפני ה'  דהיינו בעזרה.

4. דבר שנעשה דרך שירות.

 

ו. שמירה כעבודה

 

בואו ונבדוק אפוא האם שמירת המקדש עונה על אחת ההגדרות הנ"ל.

1. השמירה אינה נעשית רק ע"י הכוהנים, אלא נעשית גם ע"י הלוויים[5].

 2. השמירה אינה ייחודית למקדש. וכלשון הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ח ה"א) שאינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין.

3. השמירה אינה  בעזרה בלבד אלא גם בהר הבית. אולם גם בעזרה  הכוהנים היו שומרים מחוץ לעזרה, כמבואר בתמיד, בבית אבטינס ובבית הניצוץ ובבית המוקד, בית אבטינס ובית הניצוץ היו עליות בנויות בצד שערי העזרה והרובין היו שומרים שם. ועליות לא נתקדשו בקדושת העזרה.

ועוד שומרים שמרו בלשכת הקורבן ובלשכת הפרוכת ואחורי בית הכפורת. גם לשכות אלו לא נתקדשו בקדושת העזרה. שהרי כלל נקוט בידינו שהשומרים שמרו מחוץ לעזרה כדי שיוכלו לשבת בשמירתם והישיבה אסורה בעזרה. וכמבואר בגמ' (תמיד כז ע"א):

"חמשה - על חמשה שערי הר הבית, וארבעה - על ארבעה פינותיו מתוכו, ה' - על ה' שערי עזרה וארבעה - על ארבעה פינותיו מבחוץ. מאי שנא הר הבית - דעבדינן מתוכו, ומאי שנא עזרה - דעבדינן מבחוץ? אמרי: הר הבית, דאי תמה (=עייף) ובעי מיתב - יתיב, אמרינן - מתוכו, עזרה דאי תמה ובעי למיתב - לא מצי יתיב, דאמר מר אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד, אמרינן – מבחוץ".

4. השמירה אינה נעשית בדרך שירות, ובעצם היא הייתה יכולה להיעשות גם בישיבה. וכמבואר לעיל במס' תמיד שהשמירה יכלה להיעשות בישיבה, אלא שבגלל שאין ישיבה בעזרה הציבו את השומרים בחוץ. מיהו יש לדחות ראיה זו ולומר  שמכיוון שאין אפשרות לבשר ודם לעמוד זמן רב במקום אחד, והוא נאלץ לשבת, הישיבה היא חלק בלתי נפרד של השמירה. ועיין ראב"ד (תמיד ל ע"א בדפוסינו) שכתב שאם התפקיד מחייב ישיבה, הישיבה נחשבת לחלק מהעבודה. והביא ראיה לכך מפרישת כה"ג שבעה ימים לפני יוהכ"פ  וכן מקרא מפורש: שבעת ימים תשבו יומם  ולילה פתח אוהל מועד"[6]. וא"כ אין ראיה מזה שהשמירה הייתה יכולה להיעשות גם בישיבה שאין זו עבודה. ואעפ"כ נלענ"ד שהדרא ראייה לדוכתה. שהרי יכלו להחליף את המשמרות לעתים קרובות ובכך למנוע את הצורך בישיבה בזמן השמירה, כפי שנוהגים בפלטרין של מלכים. וא"כ אין הכרח שהישיבה תהיה חלק מהשמירה. משמע אפוא שמעיקר הדין היה מותר לשבת בשמירה,  אלמלא האיסור לשבת בעזרה. וא"כ מוכח ששמירה אינה עבודה.

 

ז. בגדי כהונה

 

הוכחה נוספת  הוכיח  האב"נ ששמירה היא עבודה מזה שהשמירה טעונה בגדי כהונה ולדעת הרמב"ם אסור לכהן לחגור אבנט אלא בשעת עבודתו. ומכיוון שהנחתו היא  שהכהן היה חגור אבנט בשעת השמירה מוכח אפוא שהשמירה היא עבודה.

 

יש לדחות ראייה זו ולומר  שהכוהנים לא חגרו אבנטים בשעת שמירתם. ודומה לזה תירץ הכס"מ את קושיית הראב"ד על הרמב"ם. וזו לשון הרמב"ם (הלכות כלאים פ"י הכ"ב):

"כוהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות עשה כציצית".

ומשיג הראב"ד:

א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא בפרק בא לו כהן גדול במקדש אפילו שלא בשעת עבודה מותר ומאי דקאמר (נמי) מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חושן ואפוד מי לית בהו כלאים".

ותירץ הכס"מ שאמנם מדין קדושת בגדי כהונה מותר ללבוש בגדי כהונה גם שלא בשעת עבודה, כגון כה"ג שהיה קורא בתורה בבגדיו, כי הקריאה היא צורך עבודה. אך איסור כלאיים חמור יותר ואסור ללבוש כלאים גם במצב כזה של צורך עבודה. ולא הותרו כלאים אלא בשעת עבודה עצמה. והכה"ג  אכן לא חגר אבנט בשעת קריה"ת, וכן הכוהנים לא חגרו אבנטים בשעת אכילת קדשים. וא"כ ה"ה י"ל לעניין שמירה שהכוהנים לא חגרו אבנטים בשעת השמירה.

אולם יש להקשות מהגמ' (תמיד כז ע"א):

"לא היו ישנים בבגדי קדש כו'. שינה הוא - דלא, אבל הילוך - מהלכים, שמעת מינה: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! אמרי: הוא הדין דאפילו הילוך נמי לא, והא דקתני לא היו ישנים - משום דבעי למיתנא סיפא, אלא פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן, קתני רישא נמי לא היו ישנים. והא גופה קא קשיא: ומניחין אותן תחת ראשיהן - ש"מ: בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם! אימא: נגד ראשיהם... ה"נ מסתברא דכנגד ראשיהן, דאי אמרת תחת ראשיהן, נהי דניתנו ליהנות בהן, תיפוק ליה משום איסורא דכלאים!".

מבואר אפוא שהשומרים היו חגורים אבנטים. שהרי היו כנגד ראשיהם בזמן שנתם? וי"ל שאה"נ השומרים היו מניחים את אבנטיהם כנגד ראשיהם בזמן שנתם, אך לא היו חוגרים אותם כשקמו לשמור. מה גם שלא כל הישנים שמרו, שהרי כל בית האב שעבד באותו יום בא לישון בלילה שלפניו בבית המוקד. וכולם ישנו שם כשבגדיהם כנגד ראשיהם. והשומרים כשקמו לא חגרו את אבנטיהם. וייתכן גם לומר  שהם לא הניחו כלל את אבנטיהם כנגד ראשיהם, כי לא היו צריכים אותם בשעת  השמירה, אלא הניחום במקום אחר  וחגרו אותם רק למחרת בשעת עבודתם.

 

ח. קטנים בשמירה

 

מאידך הביא האב"נ ראיה ששמירה אינה עבודה, מקטנים שהיו שומרים. והרי קטנים פסולים לעבודה! נאמר בגמ' (תמיד כו ע"ב):

"פרחי כהונה איש כסותו בארץ. אמאי התם קרי להו רובים, הכא קרי להו  פרחי כהונה? אמרי: אין, התם דלא מטו למעבד עבודה - קרי להו רובים, הכא דמטו להו למעבד עבודה - קרי להו פרחי".

ופירשו המפרשים שהרובים הם קטנים פחותים מבני י"ג (המפרש, הרא"ש רבנו גרשום והראב"ד) אך הרמב"ם סתם ולא פירש בני כמה היו הרובים. ולדעתו אפ"ל שהיו פחותים מכ' אך גדולים מי"ג וראויים לעבודה. וכן כתב המל"מ. ולדעתו צריכים אנו לומר  שהשמירה היא עבודה.

ויש להעיר על דבריו:

1.  הכס"מ פירש בדעת הרמב"ם כרוב הראשנים שהרובים היו פחותים מי"ג.

2.  גם לדעת המל"מ שהיו גדולים מי"ג הרי היו פחותים מכ'. וכתב הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פ"ה הט"ו):

"כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה, אבל אחיו הכוהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהיה בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה".

וא"כ לכתחילה לא  היו הרובים ראויים לעבודה. ואם שמירה היא עבודה איך התירו להם לשמור לכתחילה? ועוד כתב הרמב"ם (שם הט"ז):

"אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו שנאמר זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליי' ביום המשח אותו, ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כהן גדול שעבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה".

וא"כ היו אסור לרובים לשמור לפני שיביאו מנחת חינוך. ולפני  הגיעם לעשרים לא הניחום להביא מנ"ח. וכיצד שמרו? אלא ע"כ שמירה אינה עבודה.

ועיין מל"מ (הל' ביהב"ח פ"ח ה"ה) שהקשה על הרא"ש שהרובים היו פחותים מי"ג הרי הם אינם בני מצוה ואיך התקיימה בהם מצות שמירת המקדש? וע"כ י"ל  כמו שכתב הבאר שבע (תמיד שם) שהרובים לא שמרו לבד, אלא סייעו לפרחי הכהונה, שהיו גדולים מהם, בשמירה. וא"כ גם לענין עבודה י"ל שבאמת שמירה היא עבודה והקטנים רק סייעו לשמירה. ואינם נחשבים בכך כעובדי עבודה. שהרי העבודה אינה חובה אישית על כל כהן וכהן אלא על הציבור כולו. וכמו שכתב בית הלוי (ח"א סי' ב אות ז) לענין אכילת קדשים. ויתכן לומר שגם הקטנים הצטרפו לגדולים באכילת קדשים, ומכיון שהקורבן נאכל התקיימה המצוה כהלכתה. וא"כ ה"ה בשמירה. עיקר השמירה היה מוטל על הגדולים והקטנים רק סייעו להם. כמו כן מצינו שאיש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר וכל משמר שאינו עומד וניכר שהוא ישן חובטו במקלו ורשות בידו לשרוף את כסותו (מדות פ"א מ"ב) ומסתמא איש הר הבית היה גדול. נמצא שגדול היה עומד על גביהם של הקטנים. והכרח לומר כן; שהרי לא יתכן לומר שמסרו את כל השמירה בידי קטנים. שהרי המוסר פיקדון לחש"ו פשע, שלא שמר כדרך השומרים (ב"מ מב ע"א) ולפי"ז יש מקום לומר שהשמירה היא עבודה, לא רק לדעת הרמב"ם, אלא גם לדעת הרא"ש ויתר הראשונים. אך הוכחה חיובית - אין מכאן.

 

ט. משמרות כהונה ולוויה

 

מסיבה נוספת נוטה האב"נ לאסור את השמירה בזה"ז, בגלל שאין היום כהן ולוי המכירים את משמרתם. וכל אחד חייב לשמור רק במשמרו ומי ששמר במשמר לא לו חייב מיתה כמו שמצינו במשורר  ששיער.

בספר משכנות לאביר יעקב (לר' הלל משה מעשיל מירושלים, שהוא גם השואל באותה תשובה של האב"נ) דוחה ראיה זו וסובר שאין לדמות משורר ששיער, שעבר מתפקיד לתפקיד, לשוער שעבר ממשמר למשמר באותו תפקיד.

עוד י"ל שבזה"ז, כשאין בכלל משמרות, אין כאן מעבר ממשמר למשמר. כי כשם שלוי זה אינו מכיר את משמרתו גם לוי אחר אינו מכיר אותה ונמצא שאין אדם שומר במשמר אחר. לכל היותר הוא שומר ללא משמר כלל. ומנין לנו שחייב על כך מיתה?

והנה ר' הלל משה מעשיל הציע שהשומרים יהיו זקנים, שאינם חייבים בשמירה מצד הדין ולא יעברו בכך על שינוי משמרתם. שהרי אין להם משמר. ולענ"ד הצעה זו צ"ע; כי מסתבר שגם זקנים ששמרו במשמר מסוים שייכים עדיין לאותו משמר. וכמו כן מסתבר שהקטנים ששמרו היו שייכים למשמר בית אבותם וא"כ ק"ו לזקנים שהיו כבר במשמר זה בעבר[7]. ולענ"ד יש להביא ראיה שמותר לשנות ממשמר למשמר מרש"י (תענית יז ע"א):

"רבי אומר אומר אני כהן אסור כו' - כלומר, אי חיישינן לשמא יבנה - יהא אסור לעולם, אפילו המכיר משמרתו ומשמרת בית אבותיו, דחיישינן שמא ישתנה סדר משמרות, ושמא יעבדו כולם לחנוכת הבית בבת אחת, ונמצא  זה צריך לעבוד, אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו, דהוי כמה שנים שלא חזרה בירה, וקלקלה זו תקנתו לשתות יין בהדיא, ולשמא יבנה לא חיישינן".

משמע מרש"י שכאשר יש צורך מוסיפים למשמר הקיים שומרים ממשמרות אחרים.  וכן מצינו בתענית (כז ע"א):

"אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות. ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא שמואל והעמידן על שש עשרה, בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה, שנאמר (דברי הימים א, כו, לא) בשנת הארבעים למלכות דוד נדרשו וימצא בהם גבורי חיל ביעזיר גלעד. מיתיבי: משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות, ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר. בא דוד ושמואל והעמידן על עשרים וארבע, שנאמר: (דברי הימים א, ט, כב) המה יסד דויד ושמואל הראה באמונתם! - הכי קאמר: מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידום על עשרים וארבע.

תנו רבנן: ארבעה משמרות עלו מן הגולה, ואלו הן: ידעיה, (חרים), פשחור, ואימר. עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה. בללום ונתנום בקלפי, בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו - שש. בא (חרים) ונטל חלקו וחלק חבריו - שש, וכן פשחור, וכן אימר. וכן התנו נביאים שביניהם, שאפילו יהויריב ראש משמרת עולה - לא ידחה ידעיה ממקומו, אלא ידעיה עיקר ויהויריב טפל לו".

אמנם אפשר לומר שבחנוכת הבית כל המשמר מצטרף כמשמר שלם למשמר אחר וכן  בחלוקות שעשו שמואל, דוד, עזרא ונחמיה כל בית אב נשאר בשלמותו, אלא שצירפו אותו למשמר אחר.  אך יחיד אסור לו לעבור ממשמר למשמר. אולם מצינו שגם יחידים יכולים להצטרף למשמר אחר בשעת הצורך, כגון ברגלים, שהתורה עצמה אמרה: "ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת שם בשם ה' א-לקיו ככל אחיו הלוויים העומדים שם לפני ה'". ויתכן שזאת היא גזרת הכתוב מיוחדת ברגלים בלבד. מיהו יתכן שלא רק ברגלים, אלא בכל שעת צורך, כגון בחנוכת הבית יכול היה גם יחיד להצטרף למשמר העובד.  וה"ה בזה"ז שאין לך לוי המכיר את משמרתו, אף זוהי שעת הצורך. וצ"ע.

ונראה שמכאן ואילך יש לדאוג לכך שכל בית אב לפחות ישמור ביחד, כדי שיחידים לא יעברו ממשמר למשמר. אך בית אב שלם, המועבר ממשמר למשמר לית לן בה[8]. ובכלי-חמדה (פ' קורח) כתב שמשורר הבא רק לסייע באופן זמני לשוער ואח"כ חוזר לשירתו הוא שחייב מיתה. אך משורר העוזב את שירתו ומצטרף דרך קבע לשוערים פטור. וכן מסתבר,  כי מה יעשה משורר שנפסל בקולו ולא יכול להמשיך ולשורר? מן הסתם היה מצטרף לשוערים. וכן מי שנולד לבית אב של משוררים, אך הוא לא ניחן בכשרון מוסיקלי, אין לו שמיעה טובה והוא מזייף בשירתו, האם הוא חייב להיות משורר? מסתבר שהפכוהו לשוער. וא"כ בשעת הצורך מותר למשורר להיות שוער.

 

י. דעתם של פוסקים אחרים

 

בשו"ת משיב דבר (ח"ד סי' יא) כתב:

"אבל עיקר דברי מעלתו שיחיה טעות במח"כ, ואין שום איסור לכ"ע, לא מבעיא לדעת הרמב"ן בס' המצות (סי' לו) שאין מצוה לחלק במשמרות וכ' שגם הרמב"ם חזר בו בחבורו, ומה שדחק במג"א באות ב' אין בהם טעם. ואפילו לדעת הרמב"ם בסה"מ שמ"ע שיהיה משמרות ולא יד הכל מעורבת יחד מ"מ אין הפירוש שאסור לבעל משמר אחר לעבוד ברשות אותו משמר, אלא שאין זכות למשמר אחר בעבודה ויד אותו משמר למחות בו. וזה אמת וברור. וכבר הוכיח הרמב"ן מתוספתא שהיו כמה כהנים שלא היו בכלל המשמרות ומ"מ היו מגדילין ברשות בעלי משמר שנמכר להם הזכות כלשון הכתוב לבד ממכריו על האבות וקרא הוא בס' שמואל א' דכתיב בבני עלי שיבוא לפני הכה"ג ויאמר ספחני נא אל אחת הכהונות לאכול פת לחם, וע"כ הכוונה שלא יזכו להיות נמנים במשמר, ומ"מ יבקש מכה"ג לזכותו באיזה עבודה כדי שיזכה באכילת קדשים שתלוי בעבודה כדאיתא בסוכה (נו ע"א), הא מיהא לכ"ע אין אסור לכהן לעבוד שלא במשמרו אם רק לא ימחו בו כהני המשמר, ומש"ה איתא ביומא (ו ע"ב) דלמ"ד טומאה דחויה היא בציבור מביאים טהורים מבית אב אחריני, אע"ג דאפשר להקריב בטומאה מ"מ כיון שדחויה היא ומצוה להקריב בטהרה, טוב יותר מבית אב אחר, אלמא שאין בזה איסור".

ובהמשך דבריו שם הוא מתייחס גם להגדרת השמירה כעבודה וכותב:

"לו יהיבנא ליה דעתיה בעבודת הכהונה, לא נכלל שמירת המקדש בזה, שאינה עבודה כלל, ומצוה זו מוטלת על הכוהנים והלוויים ביחד כמבואר בלשון הרמב"ם ה' בית הבחירה פ"ה ושמירה זו מצותה כל הלילה והשומרים הם הכוהנים והלוים כו' ואם בטלו שמירה עוברים בל"ת כו', הרי שאינה עבודה כלל, וה"ז כברכת כוהנים".

וכן כתב במשכנות לאביר יעקב בשם האדר"ת שמן הראוי להעמיד שומרים למקדש בזה"ז כי המשמרות אינן עוברות בירושה.  ואע"פ שמצינו שהמשמרות היו בנויים על בתי אב קבועים, אולי כוונתו לומר שמי שאינו יודע את משמרתו לא פטור מהמצוה המוטלת עליו, ולמרות שעפ"י דיני הירושה עליו לשרת  לכתחילה במשמרת אבותיו, מכיוון שאינו יודע את משמרתו עליו לשרת בכל משמר שהוא. ויש להוסיף שגם אם היה איסור לשרת במשמר אחר  מצות השמירה שהיא מצוה דרבים דוחה איסור זה. ובפרט כאשר המצוה עלולה להתבטל כליל כתוצאה ממצב זה.

גם המנ"ח (מצווה שפח)  כתב ששמירה אינה עבודה. ובמצוה שפט כתב שראשי בית אב  של כל יום היו מחלקים את העובדים ביום שלהם כל  אחד על עבודתו כגון פלוני ופלוני יהיו שוערים ופלוני ופלוני יהיו משוררים. כלומר לא היו שוערים קבועים, אלא כל יום הם נקבעו מחדש. וכתב על זה הגרי"ז סגל (צמח יהודה ח"ב סי' קמא) שבתי דינים שלנו לא ייגרעו מראשי בית אב בזמן המקדש וביכולתם לקבוע כל יום מי יהיו השוערים. 

מצינו אפוא למנ"ח, לנצי"ב ולאדר"ת שחלקו על האבני נזר. וגם הוא עצמו אסר רק עפ"י דעת הרמב"ם (להנחתו שהכוהנים היו חגורים אבנט בשמירתם) ואילו לדעת הרא"ש השמירה מותרת. יש להכריע כדעת המנ"ח, הנצי"ב והאדר"ת.

 

מסקנה

 

א. לדעת רוב הפוסקים אין שמירת המקדש נחשבת לעבודה והיא מותרת בזה"ז גם בטומאה.

ב. לדעת רוב הפוסקים מותר לכוהנים ולוויים לשמור בזה"ז למרות שאינם מכירים את משמרותיהם. אך מן הראוי לסדר את המשמרות לפי בתי  אב.

ג. הגרי"ז סגל (צמח יהודה ח"ב סי' קמב) מציע ליתר הידור שהשומרים יכוונו במפורש שאינם מתכוונים למצות השמירה כפי שהייתה בזמן המקדש.  וגם מ"ד מצוות אינן צריכות כוונה מודה שכאשר יש כוונה הפוכה אין זו מצוה. הדבר יועיל לסלק את חששותיו של האב"נ שהשמירה נחשבת לעבודה.

ד. ולענ"ד בלא"ה מטרת השמירה היום שונה וכל שומר מודע לכך שהיא שונה מכמה סיבות:

1. אין כיום  צורך בשמירה לשם מניעת הסחת  דעת מהמקדש, שהרי הוא חרב לדאבוננו. אם כי היא הנותנת, חובה עלינו למנוע הסחת דעת מתקוותנו לבנייתו מחדש והחזרת שכינתו לציון. אך זוהי כוונה אחרת ושונה מזו שיש לשומר בזמן המקדש.

2. כמו כן אין כיום צורך במשמר כבוד כפי שהיה בזמן המקדש, כי איזה כבוד יש למקום שומם וחרב? אם כי גם פה היא הנותנת. עלינו להעמיד משמר שיזכיר לנו שיש לכבד את המקום גם בחורבנו. אולם  זהו כבוד אחר וכוונה אחרת.

3. אין לנו יכולת לצערנו להעמיד שומרים שימנעו כניסת זרים וטמאים למקדש. הנוכרים עושים בו כבשלהם, וישראלים, שאינם מודעים לחומרת האיסור של כניסה למקדש בטומאה ובלבוש שאינו הולם, רומסים ברגליהם, אם כי בשוגג, את חצרות בית ה'. מטרת השמירה היא להסביר למי שמוכן לשמוע את חובת הזהירות בקדושת המקום וטוהרתו. אולם שומר חסר כוח וסמכות ממשיים  אינו "שומר" במשמעות המקורית של המושג. וא"כ אין השומר כיום מתכוון לשמור כפי  שהמצוה המקורית מחייבת אותו, וממילא הוא אינו נחשב לעובד  עבודה במקדש.

4. מה גם שהשמירה נעשית כיום מחוץ לחומות הר הבית, דהיינו במחנה ישראל ולא במחנה לוויה.  ולכן אין חשש בהצבת שומרים בזה"ז.

לאחר שהעלינו שאין איסור בהצבת שומרים על הר הבית היום. נראה שיש בכך גם משום מצווה. כי ייתכן שתהיה בכך תועלת להעמקת תודעת המקדש  וליתר זהירות בטוהרתו ובקדושתו. ואע"פ שאין לשמירה היום אותו ערך שיש לה כשהמקדש בנוי על תלו.

ובגמ' (סוכה מא ע"א) נאמר:

" מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא (ירמיהו ל, יז) כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ה' כי נדחה קראו לך ציון היא דורש אין לה, דורש אין לה - מכלל דבעיא דרישה".

ונלענ"ד שהמקור למצות הדרישה הוא הפסוק בדברים (יב, ה) "לשכנו תדרשו" ופירש  הרמב"ן:

 שתלכו לו מארץ מרחקים ותשאלו אנה דרך בית השם, ותאמרו איש אל רעהו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב (ישעיה ב, ג), כלשון ציון ישאלו דרך הנה פניהם (ירמיה נ, ה). ובספרי (ראה ח), תדרשו, דרוש על פי הנביא, יכול תמתין עד שיאמר לך נביא, ת"ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומצא ואח"כ יאמר לך נביא, וכן אתה מוצא בדוד וכו'".

כלומר, עלינו להשתדל עד כמה שביכולתנו, גם כשאיננו יכולים לבנות עדיין את המקדש, לדרוש אליו ולהזכירו לבל ישכחוהו חלילה. העמדת שומרים על הר הבית יש בה בכדי לתרום תרומה משמעותית לקיום מצוה זו.  ואולי לכך רמז הנביא באומרו:

"על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים כל היום וכל הלילה לא יחשו המזכירים את שמי".

 

 



[1] הקטרת אברים ופדרים לא הייתה קבועה ולדעת הרמב"ם היא הייתה צריכה להיעשות עד חצות.

[2] אך האב"נ עצמו הוכיח להפך, שהרמב"ם סובר שהשמירה היא עבודה  מהכוהנים שהיו לבושים בגדי כהונה בזמן השמירה ולדעתו אסור לכהן לחגור אבנט של כלאיים אלא בשעת עבודתו. והרא"ש סובר ששמירה אינה עבודה מזה שגם קטנים השתתפו בשמירה. וצ"ע ועיין להלן.

 

[3] אם כי י"ל שמהגמ' הביאה את הפסוק המוקדם, למרות שהפסוק המאוחר מלמדנו יותר, או משום שבפסוק המאוחר הוזכרו רק הכוהנים בעוד שבפסוק המוקדם הוזכר גם משה, דהיינו הלוויים.

 

[4] ועיי"ש  בנ"כ שהקשו  מסוכה  (נ  ע"ב) שעיקר שירה בפה, ולאו עבודה היא, ואינה דוחה את השבת.

[5] אומנם אפשר לדחוק ולומר שעיקר השמירה צריכה להיעשות ע"י הכוהנים, והלוויים אינם אלא כמסייעים בידם.  בפרט לדעת הסמ"ג שהלוויים לא שמרו בפני עצמם אלא בשיתופם של הכוהנים.

 

[6] ולענ"ד מסתבר לומר שגם אכילת  קדשי קדשים שהייתה בעזרה נעשתה בהכרח בישיבה שהרי  "למשחה" נאמר לגדולה וכבוד ואין זה מכבודו של המקדש שיאכלו בו בעמידה.

[7] ואע"פ שבפועל אין היום שמירה, אם אנו מניחים שהמשמרות עדיין  קיימים באופן עקרוני גם כיום, א"כ כל זקן היה עד לזקנתו שייך באופן עקרוני לאותו משמר ואסור לו להחליפו.

[8] ודוחק לומר שבית האב המקורי שהיה  בימי דוד ושמואל  חייב לשמור ביחד, וכיום א"א לזהות את בית האב המקורי. לא מסתבר לומר כן. כי אי"ה כשיבוא אליהו ויודיע לכל אחד לאיזה בית אב  ולאיזו משמר הוא שייך יתברר בודאי לצערנו שבאורך הגלות והצרות הרבות שעברו על עם ישראל יהיו בתי אב שלמים יותר ואחרים חסרים יותר ויצטרכו לחלק את המשמרות מחדש ולהעביר בתי אב ממשמר למשמר. וא"כ אין איסור גם כיום לקבוע את סדרי השמירה לפי בתי האב הקיימים בימינו. וכשיבוא אליהו הוא יקבע מחדש יחד עם משיח צדקנו את חלוקת המשמרות  לעבודת המקדש שיבנה במהרה בימנו אמן.